בחצר ביתם של מעצבת התכשיטים פזית ד'אור ובעלה, הזמר דוד ד'אור, פועל מיני גן-חיות, מהסוג שמפתיע לגלות במרכז גבעתיים. האהבה הידועה לבעלי חיים של הזמר שיחגוג 55 בשישי הקרוב, מקבלת תוקף כשרואים את הספארי הקטן בחצרו של "טייגר קינג" המקומי: ציפורים, תוכים, צבים, ארנבות בגדלים שונים, צ'ינצ'ילות וגם חתול וכלב "רגילים", כמו בכל בית. כביכול. בגיל שנתיים, מספרת בתם הבכורה יהלי בת ה-24, קיבלה במתנה ליום הולדתה חמור.
"ובהמשך הגיעו חמורים נוספים. וקופים! כל הבית היה מלא חיות", היא מגלה, "טירוף מוחלט שאי אפשר להגדיר במילים. אבל זה עושה לאבא טוב". ופזית מוסיפה: "לפני שעברנו לדירה בגבעתיים, גרנו במושב בן שמן ובסביון, אז היה לנו מרחב גדול לגידול חיות כמו חמורים, כבשים, קופים. היום זה לא חוקי, אבל בעבר היו לנו קופים שחיו בכלובים ענקיים בגודל הדירה הזאת. אם יש לדוד שטח – זה אינסופי. הוא מסוגל להזניח את המוזיקה ולהתעסק רק איתם".
בדירת הגג שלהם בגבעתיים, שתי דירות שאוחדו לחלל אחד גדול, לא שומעים את ציוץ הציפורים מבחוץ. אולי כי המזגן עובד על טורבו. על עיצוב הבית הופקד דוד, שלדברי פזית אשתו גם עיצב את הבתים של החברים המפורסמים שלהם, כמו מירי מסיקה וארקדי דוכין. זהו בית צבעוני המעוצב באקלקטיות: על הקירות ציורים פרי מכחולו של ד'אור, כמו דיוקן עצמי גדול ממדים מעל הפסנתר בסלון, ובמטבח קיר מטאלי היוצר מראה עתידני ונוצץ, בניגוד מושלם למרפסת העמוסה בעציצים ירוקים.
כמו כן, ניתן לזהות בדירה את ההתקרבות לדת של בני הבית, כמו גם את תחומי העניין שלהם. בחדר העבודה של פזית, 53, ניצב בצד אחד מחשב שולחן ממנו היא מנהלת את הקריירה של בעלה כבר כמעט שלושה עשורים, ומהצד השני, שולחן צורפות שממנו היא ובתה יהלי מעצבות למותג התכשיטים YD Jewelry בבעלותן. לחם ועבודה מול מזון לנפש.
את המותג הקימו השתיים יחד לפני כשנתיים מתוך רצון לסייע ליהלי בפרנסה בזמן לימודיה כסטודנטית לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה, ובמהלך סגר הקורונה הראשון החליטו להקים אתר מקוון שיעלה בשבועות הקרובים. עבור פזית מדובר בחזרה לשורשים, לתשוקה ישנה. מיד לאחר שסיימה את שירותה הצבאי, למדה במשך שלוש שנים צורפות במכללת "אומנית" הוותיקה במקביל לעבודתה בחברת הפקות (בין היתר הפיקה את המופע המשותף של ריקי גל ומתי כספי), אך נקראה לדגל לנהל את הקריירה המוזיקלית של בעלה לאחר שנפרד ממנהליו הקודמים.
"עם שני ילדים בבית והפקות גדולות, נשאבתי לגמרי לעולם המוזיקה והזנחתי את התכשיטים", היא מסבירה. "תחילה התנגדתי לזה כי לא רציתי לנהל אותו – אבל לא היתה ברירה. היום אני אוהבת את זה ואני שמחה שנכנסתי לזה, אחרת הייתי מפספסת חוויות גדולות שהיו לנו, כמו האירוויזיון, לשיר מול האפיפיור".
על עיצוב תכשיטים לא ויתרה מעולם, והמשיכה לעצב בקטן לחברים ובני משפחה. לפני שש שנים גם החלה ללמד עיצוב את יהלי, שבנוסף עשתה קורס תכשיטים קצר בהודו, בה טיילה בטיול הגדול לאחר הצבא. כיום, כאמור, הן עובדות יחד בעיצוב שרשראות כסף עם תליוני מטבעות, טבעות חותם וסדרה של צמידי אבנים המתאימים לנשים ולגברים בטווח גילאים שנושק לגילאים שלהן.
"הטעם שלי לא השתנה מאז שלמדתי צורפות", אומרת פזית. "התשוקה לתכשיטים אותנטיים ולצורפות נשארה. אולי הקו יותר קליל מאשר בעבר, אבל מטבעות תמיד אהבתי, כמו גם מראה יותר גס ופראי".
איך התחושה לעבוד יחד עם הבת שלך?
פזית: "אנחנו אוהבות לעשות יחד הכל".
יהלי: "אמא היא האדם הכי זורם וכיפי. אני לא חושבת שיש מישהו שלא יכול להסתדר איתה".
יש אתגרים בעבודה המשותפת?
יהלי: "הכל מרגיש יותר נוח ונעים, אבל אני צריכה לגלות יותר משמעת, להבין שזה עסק ושצריך לנהל אותו טוב כדי שהוא יצליח".
ניסית להתחבר גם לצד של אבא והמוזיקה?
פזית: "היא שרה מהמם!"
יהלי: "אני פחות מתחברת לעולם הבמה, לא קורצתי מהחומר הזה עד הסוף. כדי לעשות את זה, אתה צריך להיות בעיוורון מוחלט למינוסים האימתניים של זה. זה לא בשבילי. וגם יש לי פחד במה מטורף. פאניקה".
פזית: "להישאר מאחורי הקלעים זה הכי כיף. להיות בפרונט מצריך לשלם מחיר כבד מאוד".
היא יודעת על מה היא מדברת. עד היום נותרה פזית מאחורי הקלעים: במנועי החיפוש כמעט אין תצלומים שלה, שלא לדבר על חשיפה בתקשורת. זהו הראיון הראשון שלה. "אני במבוכה נוראית בסיטואציה הזאת", היא חוזרת ואומרת, "לא הסכמתי להתראיין ולהצטלם אף פעם, למרות שאני חיה לצד מישהו שכל הזמן בפרונט. דוד הוא אדם מאוד פרטי למרות שהוא אדם מוכר. הפרסום הוא לא הדבר שמניע אותו – אלא המוזיקה".
"יש בינינו כימיה מטורפת, כנראה מגלגול קודם"
הם הכירו דרך חברים בתיכון חשמונאים בבת ים. היא היתה תלמידת כיתה י' בת 16, הוא, שמבוגר ממנה בשנתיים, סיים י"ב. "זה חיבור שנולד ביום אחד ומאז אנחנו לא נפרדים", היא מספרת, "יש בינינו כימיה מטורפת, כנראה מגלגול קודם. אני זוכרת שבמפגש הראשון הרגשתי כאילו הכרנו חיים שלמים. יש לנו הומור משותף והתקפות צחוק ארוכות שהן רק שלנו. בגיל 16 ידעתי שנהיה חברים לנצח. מאז אנחנו יחד".
בתקופת הצבא הם נפרדו לחמש שנים. לכל אחד מהם היו מערכות יחסים אחרות, אבל החברות נשארה. "הייתי מגיעה לישון בדירה שלו בתל אביב עם בן הזוג שלי", היא צוחקת, "החברות החזקה שלנו מעולם לא נפגעה. באיזשהו שלב הוא נפרד מהחברה שלו אז ותכף התחתנו".
איך שומרים על זוגיות לאורך כמעט 37 שנה?
"חברות מאוד טובה ואהבה גדולה. אני מאוד אוהבת אותו. אנחנו איש אחד. צריך לדעת שדוד מאוד שונה מהתדמית הציבורית שלו: חושבים שהוא ממלכתי, אבל מאחורי השקט יש הרבה הומור וסערה".
את משלמת מחיר אישי על החיים לצדו?
"אני כל כך מורגלת בחיים עם דוד, כך שאני לא מכירה משהו אחר. גם דוד הוא לא דמות שמתבלטת או מבלה במסיבות כדי לראות ולהיראות. יש לנו חברות עמוקה וארוכת שנים".
אבל כשהוא מדבר בעיתון על כך שהוא נישק מעריצה, זה שם אותך בפרונט. את חלק מזה גם בעל כורחך.
"אני אשמע אולי מוזרה, אבל זה לא סוף העולם. אחרי 40 שנה ביחד, זה שטויות, זה אפילו נראה לי טבעי".
עד כמה יש התנגשות בין מנהלת לבת זוג?
"הוא מאוד יצירתי, חרוץ, אני לא צריכה להניע אותו או להושיב אותו על הפסנתר שיכתוב".
לפני 18 שנה אימצו מבלארוס את גיא, בנם השני, אח ליהלי הבכורה. הרצון לאמץ ילדים ליווה אותם שנים רבות קודם. "החלום הגדול שלי היה להיות עשירה ולפתוח בית יתומים. לצערי, אין לי את התקציב לזה", היא אומרת, "תמיד נגעה בנו בלב הידיעה שיש הרבה ילדים עזובים בעולם. זה נורא קשה, לא? להציל ילד זה הדבר הכי חשוב שיש".
מפגש עם לאה שבת וחברתה שאימצה ילד מבית ילדים בבלארוס, החזיר את הרעיון אל השולחן. היא סיפרה להם שראתה באותו מקום ילד חולה שגוסס מתת-תזונה. "למחרת בבוקר כבר מילאנו את הטפסים הנדרשים וטסנו שלושתנו לבלארוס. בתחושת הבטן ידענו שהוא יהיה שלנו. זאת היתה חוויה לא פשוטה: מקום קשה וילדים שנמצאים בתנאים לא פשוטים", היא נזכרת.
"עד היום אני זוכרת את הריח הקשה במקום. הסירחון לא יוצא לי מהאף עד היום", מוסיפה יהלי, שהיתה אז רק בת שש.
"ידענו שאנחנו רוצים אותו. הוא היה בן תשעה חודשים, קטן וחולה", ממשיכה פזית. "היינו בלחץ מטורף להוציא אותו משם. האמת שרצינו לאמץ ילדים נוספים מבית הילדים, אבל לא נתנו לנו".
כיום גיא הוא נער בן 18 שנמצא במכינה קדם צבאית בצפון. מבחינת אופי, מספרת האם, הוא דומה לה. מבחינת התחביבים ותחומי העניין הוא קרוב יותר לדוד, מנגן וכותב מוזיקה.
"אני זוכרת שהלכתי איתו ברחוב והרגשתי מרחפת", אומרת פזית, "אין שמחה כזאת, ואתה לא מגיע לאושר כזה. הייתי בטוחה שכל שנה אאמץ ילד נוסף, אבל שני ילדים קטנים זו עבודה במשרה מלאה".
השוני הפיזי ביניכם הטריד או הפריע אי פעם?
יהלי: "עד היום אנשים שואלים שאלות חסרות טאקט על המראה של המשפחה. אבל גיא חתיך הורס: בלונדיני חטוב עם עיניים ירוקות מלוכסנות. יש לו גנים משובחים, לא כמו שלנו", היא צוחקת. "מבחינתי, אין משמעות לזה שהוא מאומץ. זה גם מעולם לא עבר לי בראש. הוא אחי".
הוא כבר בגיל שהוא יכול לפתוח את תיק האימוץ.
פזית: "הצענו לו עכשיו לנסוע לבלארוס לבקר את בית הילדים שבו הוא היה ואת סבתו. ההורים נהרגו. אבל זה לא בוער לו. האמת, אני אפילו לא זוכרת שהוא מאומץ. הוא דם מדמי, נשמת אפי".
יש אנשים שחוששים לאמץ כי הם לא יודעים איך הילד יתפתח ויגדל.
"ואם הייתי יולדת, מה, אני יודעת איזה ילד יצא לי? בגלל זה גם לא חששתי לאמץ. זה גורל. מה אני יודעת אם היתה לי סבתא רבתא מג'נונה?!"
את הסגר הנוכחי הם מבלים בבית. לבד, כמו בסגר הקודם. יהלי גרה ברחוב ליד עם החבר, גיא במכינה, והם בבית עם החיות. "אנחנו אנשי בית, אז הרגשנו טבעי מאוד לבלות בבית במהלך הסגר", היא אומרת, "אני עיצבתי תכשיטים בחדר העבודה, דוד צייר. יש לו סטודיו בפלורנטין, אבל הפעם הוא נשאר בבית לצייר. ולטפל בחיות, כמובן".
ומה גילינו בבית ובארון של נלי תגר?
