"לבובות יש צד אקטיביסטי": מיזם חברתי בכפר הבדואי חאן אל-אחמר

הכפר הבדואי חאן אל-אחמר, השוכן על כביש 1 בסמוך לכפר אדומים, עלה לכותרות בשנים האחרונות בעקבות דרישתה של מדינת ישראל לפנות את התושבים בני שבט ג'הלין ולהרוס את מבני הכפר. לאחר התערבות בינלאומית, נדחה מועד הפינוי, וביטול תוכנית הסיפוח בשל הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות הערביות, מגן לעת עתה על 180 תושבי הכפר.

לפני כשנתיים הגיעה אל המקום האמנית ומעצבת גליה חי כאקטיביסטית, ונשארה לפעול בפרויקט עיצוב לשינוי חברתי עם נשות הכפר. פרויקט Lueba Heelwa (מערבית: בובה יפה) הוא מסגרת חברתית ואמנותית המספקת לנשות הכפר מיומנויות במלאכות יד, לצד עצמאות כלכלית ותמיכה פיננסית במשפחותיהן.

"החלטנו שבובות הן מזכרת שתמיד רוצים לרכוש ולהביא כמתנה". יצירה של מנאל(צילום: עודד חי)

למעלה מ-25 שנה שחי, בת 54 מגבעתיים, מעצבת בובות. היא ילידת ירושלים, בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל ובעלת תואר שני בעיצוב משנקר. לדבריה, כבר בזמן לימודיה בבצלאל פעלה בשילוב של אמנות ואקטיביזם עם עבודות אמנות שהתערבו במרחב הציבורי. בשנת 1995 החלה לעצב בובות לילדים. "הן התקבלו בהתחלה בהרמת גבה, כי הן היו מעט מוזרות, כמו בובה לבנה לגמרי בעידן שבו בובות לילדים התחלקו לבובות כחולות ואדומות", היא מספרת. במקביל, לימדה אמנות בצפון, לשם עברה עם בעלה עודד חי, ראש המחלקה ללימודי חוץ בשנקר.

"רמאללה", עבודת רקמה של גליה חי(צילום: עודד חי)

עבודת התזה שלה בתואר השני עסקה בהבניית החמידות באמצעות בובות בד בארצות הברית ומחקר של בובות שחורות. "זה השפיע על העשייה שלי, והבנתי שלבובות יש צד אקטיביסטי", היא מסבירה, "מאחר שבובות נתפשות כחסרות משמעות כי הן חמודות, יש להן אפשרות להיות 'מסתנן' לתרבות ולהוביל שינוי. המשמעות של בובות שחורות בארצות הברית היתה במשך שנים רבות איומה. ילדים לבנים שיחקו בהן בצורה אלימה מאוד".

היום אנחנו חשופים, למשל, לבובות ברבי רבגוניות עם טווח רחב של צבעים ומבני גוף.

"הרבגוניות של בובות ברבי מלהיבה, אבל הן חושפות גם כיצד המנגנון הקפיטליסטי עובד ומכמת את השינוי החברתי למוצר כלכלי. וזה לא בהכרח דבר רע".

"האתגר הראשון היה לבנות בינינו אמון. זה לקח כמעט חצי שנה, אך לבסוף, לאחר שהן ראו שהן מרוויחות כסף עבור עצמן, הן מבינות שיש לנו מחויבות משותפת וארוכת טווח"(צילום: ענת שראל)

אל חאן אל-אחמר הגיעה לאחר שנתקלה בקול קורא לאמן או מעצב שיעבוד עם נשות הכפר הבדואי. ביחד עם שתי שותפות נוספות, יעל מואב וענת שראל, הן גיבשו קבוצה של נשים מקומיות, אשר רובן חוות דיכוי משולש: פטריארכלי, פוליטי וכלכלי. לאחר מספר מפגשים, הוחלט להפיק מוצר שיוכל להימכר ובכך גם לסייע כלכלית לנשות הכפר.

"יש שרוקמות בצורה מסורתית, יש כאלה שבוחרות לעשות רקמה בסגנון אישי". בובות של אום סייף(צילום: אחינועם חי)

"הנשים לא ידעו לרקום ולתפור, למעט שתי נשים מבוגרות שיודעות לארוג את האוהלים המסורתיים", היא אומרת, "החלטנו שבובות הן מזכרת שתמיד רוצים לרכוש ולהביא כמתנה. יצרתי דגם פשוט של בובה בסגנון בדואי, כפי שהיה לי בראש, שדרש מינימום מיומנות ללא רקמה. לאט-לאט יצרנו בובות, ולאחר מספר שבועות קרה דבר מדהים: הנשים הגיעו עם שמלות שלהן, שאותן פירקו ויצרו מהן בובות לבושות שמלות רקומות. כמו כל דבר הקשור לעיצוב בובות – הן מתחילות להיות דומות לך".

"הבובות הן 'מזכרת' בכך שהן מתעדות משהו שכבר איננו ולצערי עלול גם להיעלם בהמשך". גליה חי(צילום: אביגיל עוזי)

הצעד הבא היה לרקום בעצמן. שתי נשים מהכפר שלמדו רקמה בדואית בילדותן, לימדו אחרות וכך החלו תושבות הכפר לרקום בעצמן את בגדי הבובות שנמכרות במחיר של 50 שקל בעמודי הפייסבוק והאינסטגרם של הפרויקט, כשעל כל בובה חותמת היוצרת את שמה.

ההחלטות העיצוביות שקיבלו אותן נשים בדואיות לא יפתיעו אנשים העוסקים בעיצוב ככלי חברתי, ומעצבים העובדים עם יוצרים מתחום עבודת היד המסורתית. על אף התפישה האוריינטליסטית כי יוצרות מתחום הקראפט המסורתי, לרבות רוקמות, אורגות וקולעות, הן סוכנות אותנטיות בלבד של עבודתן – בחירות החומרים, הצבעים והדוגמאות הן החלטות עיצוביות, גם אם ברמה בסיסית.

"לאחר מספר שבועות קרה דבר מדהים: הנשים הגיעו עם שמלות שלהן, שאותן פירקו ויצרו מהן בובות לבושות שמלות רקומות. כמו כל דבר הקשור לעיצוב בובות – הן מתחילות להיות דומות לך". אום האדיל(צילום: גליה חי)

"כל ההחלטות היו שלהן. אני לא הובלתי דבר. יש שרוקמות בצורה מסורתית, יש כאלה שבוחרות לעשות רקמה בסגנון אישי", מודה חי, "לא הגעתי לפרויקט הזה כיודעת כל, אלא למדתי מהן. למשל, שמטפחת הראש שלהן שונה מאלו של פלסטיניות אחרות".

עם איזה אתגרים התמודדת?

"האתגר הראשון היה לבנות בינינו אמון. זה לקח כמעט חצי שנה, אך לבסוף, לאחר שהן ראו שהן מרוויחות כסף עבור עצמן, הן מבינות שיש לנו מחויבות משותפת וארוכת טווח. הן סוחרות בבובות – אותן אנחנו בעצם רוכשות מהן – ומבינות את החופש הכלכלי שיש להן עכשיו".

ומה היחס של הגברים בכפר לכך שהנשים עובדות ומתפרנסות?

"אנחנו בקשר עם ראש הקהילה עיד ג'הלין ורוב המפגשים נערכים אצלו בבית".

"זה לא פס ייצור שניתן ליצור רקמה דומה אצל כל אחת מהרוקמות". בובות של לועבה חילווה(צילום: יעל מואב)

הזכרת קודם כי המוצר הוא 'מזכרת', שפעמים רבות זה שם מכובס למוצר צדקה. לפעמים אנחנו רוכשים 'מזכרת' מטיול למקום אקזוטי לא רק בשביל הקשר הסימבולי עם המקום – אלא גם כי לא נעים לנו לא לרכוש מוצר זול לכאורה כדי לפרנס אנשים מקבוצות מוחלשות. איך אתן מדלגות מעל המשוכה הזאת?

"זה הרגיש כך בתחילת הדרך, כי הבובות, לטעמי, לא היו מספיק יפות. אבל היום, כשנתיים לתוך הפרויקט, אני מאמינה שיש לנו ביד מוצר עיצובי מכובד. הצגנו אותן בתערוכה 'ולתפארת' שנערכה בבית בנימיני בתל אביב, ואנשים קנו מקיר התצוגה את כל העבודות. הן 'מזכרת' בכך שהן מתעדות משהו שכבר איננו ולצערי עלול גם להיעלם בהמשך".

האם יש מחשבות למנף את הרקמה למוצרי עיצוב נוספים: מבגדים ועד אביזרי אופנה?

"כרגע זאת לא הכוונה. זה לא פס ייצור שניתן ליצור רקמה דומה אצל כל אחת מהרוקמות, והן גם לא הרוקמות הכי טובות שיש. ישנם בשוק קואופרטיבים של רקמה טובים יותר, אבל זה גם היתרון שלהן. אני מאמינה שדווקא המוצרים המופשטים יותר מבחינה עיצובית, הם גם המעניינים יותר".

ואיך נראה מותג בגדי היריון שנולד בתקופת הקורונה?

במקום רילוקיישן לספרד, המעצבת הצעירה הקימה מותג ישראלי. לחצו על התמונה לכתבה המלאה (צילום: עומרי רוזנגרט)