רעיון אחד עובר כחוט השני בין שלושה מבנים סמוכים ביישוב נטף - הבית של רמה בן צבי, זה של הבת אלה, והמסעדה המשפחתית והמפורסמת שצמודה אליהם: חיים פשוטים, שמבוססים על עבודת כפיים, בלי יומרות ושאיפות גדולות. בני המשפחה הקימו במו ידיהם את שלושת המבנים, הנמצאים במרחק פסיעה זה מזה, ורק דבר אחד לא הצליחו לעשות לבדם: לכבות את האש שכילתה בנובמבר 2016 את המסעדה, והותירה אחריה אדמה מפוחמת. אבל זה כבר אמצע הסיפור.
מה מביא בני זוג צעירים, מאוהבים ועירוניים – הוא גדל בחיפה והיא בחולון – להחליט שהם נוטעים יתד בהר סחוף רוחות, בלי שום תשתיות, ומקימים משפחה בצריף עץ קטן, 45 דקות נסיעה מאבו גוש בדרך עפר משובשת?
ההר היה בתול
רמה ועוזי בן צבי הגיעו לנטף ב-1980, כשחיפשו איפה לגור. "הסתובבנו בכל מיני מקומות בארץ, בעיקר בגליל, והכל היה לא זה, עד שהגענו לכליל. אבל אני רקדתי, והייתי צריכה להיות קרובה יותר למרכז. ואז סיפרו לנו על קבוצה באזור ירושלים שמתארגנת", מספרת רמה בראיון ל-Xnet. ''ההר היה בתול. לא היה כאן כלום. וירדנו מהאוטו, ישבנו מתחת לעץ, אמרתי לעוזי: תבנה לי כאן בית? והוא אמר לי כן''.
היום זהו יישוב נאה, שבו לא מעט וילות מטופחות, אבל לפני 40 שנה זו הייתה חלקת הר נשכחת. הקבוצה רכשה קרקעות מתושבי אבו גוש, ועד שהוסדר מעמדו של היישוב החדש (המדינה עירערה על בעלותם של המוכרים), ניצלו חבריה את החוק העותמאני של חומה ומגדל, ממש כמו בתקופת המנדט. הם קנו צריפים ישנים, מפורקים ללוחות, ובנו אותם במהירות במקום, מזדרזים לסיים בטרם יגיעו הרשויות. כמה שנים מאוחר יותר זכו בבית המשפט, נסללה להם דרך גישה והיישוב חובר לתשתיות המים והחשמל.
רמה ועוזי קנו אדמה בשטח של 5 דונמים. הם שילמו 5,000 דולר, סכום שהיה מבחינתם סיכון מסוים, כי ידעו שהכסף עלול לרדת לטמיון אם היישוב לא יקבל את האישורים בסופו של דבר; אך מגוחך במבט לאחור, כשנמצאים בנטף המשגשגת של היום. ''רצינו לחיות במקום מאוד פתוח'', נזכרת רמה. ''אבל האם דמיינו שנעשה את זה, ואת זה ואת זה? לא. אני רקדתי. עוזי היה גנן, שנינו היינו מאוד שמחים בעשייה שלנו. לא היו עקרונות, אלא איזו הרגשה של לחיות בנגישות מאוד גבוהה לטבע. חיים פשוטים''.
והחיים אכן היו פשוטים. כשהקימו את הצריף, 25 מטרים רבועים, הייתה בחודש התשיעי להריונה הראשון. מיד אחרי שילדה עוזי יצק רצפה והכניס את צינור המים מהחצר פנימה. לאחר כמה שנים, כבר עם שתי פעוטות, החליטו לבנות בית גדול ונוח יותר – 104 מ''ר – שבו הם חיים מאז ועד היום. ''לא ידענו שעוזי יודע לתכנן ולבנות בתים. לא ידענו שאפשר לתכנן ולבנות בתים לבד''.
התוכנית הראשונה שעוזי עשה לבית, היא מספרת, ''הייתה יותר גרנדיוזית. אבל לא היה לנו כסף, שזה ממש מזל: בלטות – הכי פשוט, אמבטיה – הכי פשוט, הכל הכי פשוט. אין מה להתלבט, כי אין כסף. זו הצעתי לכל מי שבונה: לבנות בלי כסף'', היא צוחקת, ומוסיפה: ''וגם היה לי בראש, כשהילדים יעזבו את הבית, אני לא רוצה לגור בהיכל התרבות''.
הבנייה ארכה שנה. רק את השלד הקימו פועלים מחוץ ליישוב. את יתר מלאכת הבנייה, כולל עבודות העץ הרבות, עשה עוזי. העץ הוא החומר הנוכח ביותר בבית – מדפים, מטבח, מדרגות, דלתות וחיפויי קיר – והוא עוטף אותו ברכות חמימה. במרכז, כמו ספירלה, נבנה גרם מדרגות שמוביל אל חדרם של בני הזוג, היחיד שנמצא בקומה העליונה. יתר חדרי הבית נפרשים סביבו בקומה התחתונה. מהסלון הצנוע יוצאת מרפסת אל הנוף ההררי, ועוזי מתגאה בפרגולה שבנה לה, שקורותיה מציצות פנימה, פורשות אצבעות כמניפה.
קסם וחסד והפתעה
ואז נסעו לשנתיים של לימודים בפריז, יחד עם שתי בנותיהם הקטנות, מיה ואלה. כשחזרו התחילה רמה לחשוב על שינוי מקצועי, אך כזה שלא יגרור אתו נסיעות רבות אל מחוץ ליישוב. "נראה לי לא הגיוני לחיות פה ולנסוע כל יום לעבוד בחוץ. חיפשתי משהו קונקרטי, קרוב לאדמה. המסעדה התחיל ממש בתור בדיחה, הייתי בחודש שמיני בהריון עם הלל, והקמתי עם חברה טובה עסק שקראנו לו 'המטבח של רמה וסמדר, שירותי חילוץ והצלה לעקר ועקרת הבית'. ולא היה פייסבוק ולא אינסטגרם, אז פרסמנו בעיתון המקומי של מבשרת ואנשים היו יכולים להתקשר ולהזמין אוכל לשבת. היינו עומדות בבית שלי ומבשלות ומסיעות להם''.
בישול האוכל המוכן במטבח הביתי התגלגל לקייטרינג, והקייטרינג הוליד סוכת עץ ובמבוק, שבנה עוזי עם חברים. כך נולדה מסעדה קטנה, שבמשך 13 שנים עבדה רק בסופי שבוע, ורק בקיץ. בחורף נסעו לטייל, ובכל אביב, כשהגיעו שוב סועדים, ''זה היה בשבילי קסם וחסד והפתעה. כל שנה לא הבנתי איך הקסם הזה קורה מחדש, במה זכיתי''.
המסעדה התרחבה בהדרגה. קונסטרוקציה של גזעי אורן מהיער וגג במבוק, עבודת טלאים יפה להפליא, אומרת רמה, ללא חלונות ודלתות, באוויר הפתוח. לימים הקים לידה עוזי משתלה, שבה גם גידלו ירקות. מי שהגיע בדרך כלל לא שם לב שבמרחק 20 צעדים, נטמע בצמחייה ובנוף, נמצא הבית המשפחתי. המרחק הנוח גרם בשנים הראשונות לטשטוש גבולות, ''עד שלמדנו שהמסעדה היא מסעדה והבית זה בית''.
בנייה אינטואיטיבית
במרחק של עוד כמה פסיעות במדרון ההר, מעט מתחת למסעדה ולבית, נמצא ביתה של אלה, הבת האמצעית, שמנהלת יחד עם אמה את המסעדה. כמו במקרה של הוריה, גם כאן היה קודם כל צריף, ''מאוד מתוק ובמצב מזעזע'', היא מספרת. וכמו אצלם, גם היא ובן זוגה אדר החליטו לשפר את מצבו כשכבר היו הורים לשתי פעוטות: ''בעצם לא תכננו לשפץ בית, לא היה לנו כסף ועוד לא היינו תודעתית במקום הזה, רק אמרנו, נחליף את גג האסבסט המתפורר''.
השיפוץ הקל התגלגל לדבר ועוד דבר, כשהם מקפידים להישאר בגבולות הקו החיצוני של הבית, אך עושים הכל בצורה אינטואיטיבית, מציירים על הרצפה את המיקומים החדשים של החדרים, מתקינים חלונות לפי העין.
''לא עשינו את בית חלומותינו'', מסכמת אלה. ''עשינו את מה שאפשר באותו רגע. שזה די מזל, כי לא נראה לי שהייתי מצליחה לצאת שפויה מבית חלומותיי''.
ואבא עוזי עזר לאדר בבנייה?
''אבא שלי קיבל את התפקיד שלו – הוא תכנן את המדרגות. הם יודעים יפה מאוד לא לדרוך אחד לשני על הרגליים, זה לא דבר פשוט. את המסעדה החדשה הם בנו שניהם ביחד עם הלל, אחי הקטן, ולדעתי מגיע לכולם פרס נובל לשלום על התהליך הזה ועל היכולת להתאחד לטובת כולם''.
אבל שוב הקדמנו את המאוחר.
''הם אכלו קינוחים?''
בנובמבר 2016 ''המטבח של רמה'' כבר היה מסעדה עם מוניטין נאה. משפחות שיבצו אותה בימי טיול, בני זוג שחשקו בחתונה רומנטית בטבע נישאו בה. באותו שבוע הארץ בערה. האוויר יהיה יבש מאוד, והצתות הובילו לגל שריפות של חמישה ימים. אש השתוללה בכרמל ובחיפה, בהרי ירושלים ובשומרון.
ביום שישי נחגגה במסעדה חתונה. ''בצהריים נזרק בקבוק תבערה 4 קילומטר מפה", מספרת אלה. ''מאחר שכולם היו בתודעת שריפות, היינו בכוננות. ידענו על השריפה בשלב מאוד מוקדם כי הייתה תצפית. אני הייתי ביומולדת של חברים עם הבנות, אדר עזר לחברים אחרים לנקות ולסדר את הבית שלהם, שנשרף יומיים לפני. והסתכלנו על וואטסאפ החירום של נטף, שאמר שמשהו מתחיל''.
רמה ואלה לא נכנסו לפניקה. ''כשהתרוממו מסוקי כיבוי לאוויר, עדיין הייתה פה חתונה. קשה נורא להבין את הפער הזה. זה מרגיש רחוק בהתחלה. תומר השף אמר לי, אלה, חייבים לפנות. ואני אמרתי לו, תירגע.. הם אכלו קינוחים? מבחינתי, באותו רגע זה היה כסת''ח, הפינוי''.
אבל זה לא היה כסת''ח. ''מהרגע שראינו להבות מרחוק ועד שלא הייתה מסעדה בכלל עברו שעתיים. זה היה מהיר ועוצמתי ואכזרי בצורה שלא ניתן לתפוס. שעתיים לפני המחשבה הייתה הכל בסדר. אמרתי לאמא שלי לארוז את אלבומי התמונות כי 'צריך'.. ואחרי שעתיים – הר של אש.
''כשיצאנו מנטף ידענו שאנחנו עוזבות את הכל מאחורינו. המסעדה עלתה בלהבות, הבתים שלנו נורא קרובים אליה והיה לנו ברור שגם הם הולכים להישרף. אבל הבתים שרדו. נלחמו פה כבאים מכל העולם, חברים, משפחה, עובדים שנשארו. הם פשוט נלחמו כל הלילה, שורה של אנשים בין המסעדה הבוערת לבתים''.
היא והבנות, כמו כל תושבי נטף, פונו לבית ההארחה ביד השמונה. בבוקר צפתה בדיווח על השריפה בחדשות. ''ראינו את הכל שחור. חבר טוב רצה לעודד אותי ואמר לי, אם היית יכולה לבחור שהבית יישרף ולא המסעדה?.. ובאותו הרגע הבנתי שהייתי בוחרת אחרת, כי כל עוד כולנו בסדר, בית הוא דבר שקיים בלי קירות, והמסעדה הפסיקה להתקיים באותו רגע''.
בנייה שהיא ריפוי
לפתוח מחדש לקח להם שנתיים וחצי. שנה וחצי של ביורוקרטיה ושנה של בנייה. הפעם עשו זאת אחרת – את הבנייה עשו שלושת הגברים בעצמם, כרגיל, אבל הרבה תשומת לב הוקדשה גם לתכנון. ''המסעדה הישנה אף פעם לא תוכננה להיות מסעדה. היא התחילה בתור כמה שולחנות בחצר ובמרוצת השנים התפתחה. היה לזה המון קסם וזה היה מאוד מסורבל''.
כאשר אדריכל טוב-לב הציע להם את שירותיו בהתנדבות, ''הוא התחיל לשלוח לנו תוכניות ואז הבנו שאנחנו לא אנשים שיודעים לעבוד עם אדריכל, אנחנו בונים תוך כדי. היה חזון, ואבא שלי תכנן את הקונסטרוקציה בהשראה של תחתית של ספינה. אדר תכנן ויצר את עמודי האבן והמעקות. אבל עשינו, למשל, את הסבכה, ואז אמרנו מה יבוא בין העצים, האם אלה קורות בעובי כזה או כזה? ניסינו עד שמצאנו את היחס המתאים. הבנייה הייתה עבורנו סוג של תקופת ריפוי. זה לא היה רק פרויקט אדריכלי, אלא גם של שיקום נפשי. עשינו את הכל הכי טוב שאנחנו יכולים'''.
המסעדה החדשה אמנם נראית אחרת, מהודרת ומקצועית יותר למראה, אך יש דברים שלא השתנו: היא ברובה נטולת חלונות, כמקודם, לבד מהקיר הפונה לשכנים (כדי למנוע זליגת רעשים). ''אנשים תמיד באו לפה בשביל טיול'', מסבירה אלה. ''וחשבנו איך אנחנו עושים את זה הכי יפה מצד אחד, ומצד שני משתלב עם הטבע, שאנשים ירגישו שהם בחוץ. מיזוג זה נעים אבל סוגר, אז היינו צריכים למצוא מערכת שמשאירה אותנו בחוץ ובכל זאת מורידה טמפרטורה''. הפתרון נמצא במערכת של צינורות נחושת, ספרינקלרים שמתיזים מים בלחץ גבוה, והם מתאדים ומצננים (אל תמהרו להתלהב. זה עובד רק באזורים יבשים).
''הכל הכל הכל נעשה בידיהם של אדר, עוזי, הלל וחברים'', מדגישה רמה. ''חוץ מהכסאות והמאווררים. ממש ברמה של אבן-אבן, כל אחת סותתה ביד. להמשיך ולבנות הכל לבד, בשבילנו זה ברור. מי הולך ומזמין שמישהו יתכנן ויבנה לו בית? רוצים משהו – בונים. אני לא יודעת להסביר כמה זה ברור. לא מזמינים כלום. בונים''.
תסכול שתועל אל הטוב
אחרי חודשי הסגר, בתחילת תקופת הקורונה, ''המטבח של רמה'' קיבלה מענק תמיכה ממשלתי. אמנם רק אחד משלושה שהובטחו, וגם זה יותר משהצליחו לקבל רוב המסעדות.
מה קורה אצלכן במסעדה עכשיו?
"מה שקורה איתנו היום זה לא מה שיקרה אתנו מחר'', אומרת אלה. ''המסעדה ממשיכה לפעול, היא באוויר הפתוח ולכן עדיין יש הזמנות. אבל אנחנו בתוך אי ודאות גדולה, ופועלות מהיום למחר. מנסות להבין את ההגבלות, שהן בעיקר לא ברורות''.
שלשום השתתפו בהפגנת המסעדנים בבלפור. שולחן ארוך הוצב ברחוב, ומנות אוכל חולקו לכל מי שניגש, ''ממפגינים עד נזקקים, שפשוט באו עם ארגזים. זו היתה יוזמה מדהימה. כולם רוצים לעבוד לפי ההנחיות, אבל כשהן משתנות שלוש פעמים ביום זה דבר קיצוני למסעדה. יפה שאת התסכול הזה הצליחו לתעל לטוב. זה מאוד משמעותי, להתאגד סביב משהו חיובי''.
בואו לעוד בתים ישראליים מעוררי השראה בכל רחבי הארץ:
