ענהאל כליפה זמרת בלהקת שלוה. בת 22 , גרה במעלה־אדומים.
ענהאל, מה שונה אצלך כיום בהשוואה לשנים קודמות?
"פעם הייתי יותר בטוחה בעצמי מאשר היום. זה נשמע מפתיע, אבל זו האמת: רציתי דברים, נלחמתי כדי להשיג אותם וקיוויתי שאצליח. הדרך הייתה ברורה לי פחות או יותר. הבאזז שבפרסום גרם מצד אחד לשמחה גדולה. אנחנו משפיעים על אחרים ויש לנו כל כך הרבה מה לתת: לקהל הרחב, לאנשים שלא מרגישים טוב עם עצמם, לעולם. אבל זה בא בכזה בום, שאת לא מוצאת את עצמך, ואני מרגישה לא פעם: 'רגע, תנו לי להבין מה קורה, מי זאת ענהאל בתוך כל זה', וזה לא פשוט".
כשהיית ילדה חלמת להיות זמרת?
"מאז ומתמיד שרתי, הייתי בלהקה הייצוגית של מעלה־אדומים וסיימתי בגרות במגמת מוזיקה בציון 100, אבל לא חשבתי שאהיה זמרת, ובטח לא האמנתי שאהיה מפורסמת. החלום שלי היה ללמוד פסיכולוגיה ולעזור לאנשים בקטן. החיים לקחו אותי לכיוון אחר לגמרי ואני רואה בזה פרס שבהחלט מחמם את לבי. אני זורמת, אבל עד היום לא קולטת".
איזה מחיר את מרגישה שאת משלמת על הפרסום?
"בעבר התמקדתי יותר במה שאני רוצה להשיג. היום אני מרגישה שיש לי הרבה יותר אחריות על הכתפיים, מקצועית ואישית. דמי לובטו כתבה באחד משיריה משפט מדהים: 'רציתם שאהיה דוגמה בשבילכם, אבל אני בסך הכל בן אדם'. ככה בדיוק אני מרגישה. חוץ מזה, אין לי כל כך זמן לעצמי, אבל בסך הכל המצב נעים לי. קורה הרבה פעמים שאמא ניגשת אליי ואומרת לי: 'הילד שלי לא הרגיש מקובל, ועכשיו טוב לו בזכותך, בזכותכם'. זה מדהים בכל פעם מחדש".
בתחושתך, החברה השתנתה בעקבות הפריצה של להקת שלוה?
"מצד אחד אני רואה איך אנשים ברחוב מבקשים סלפי מחברים עם תסמונת דאון, וזה מגניב. אז אני מרגישה שמשהו השתנה בחברה. אבל לפני שנה פורסם סקר שהראה ש־90 אחוז מההורים מסרבים שהילד שלהם יהיה בחוג עם ילד בעל מוגבלות. העלינו אז את העצומה 'הדלת תהיה פתוחה' וקיווינו שמשהו ישתנה, אבל השנה אותו סקר יצא עם אותם נתונים. כאילו לא השתנה שום דבר. מאכזב. אז אני לא יודעת. אולי מסתכלים עלינו אחרת, אבל עדיין מתקשים לשלב אותנו".
יש לך מסר לנערה שרוצה להצליח?
"להסתכל במראה ולהגיד 'זו אני ולא אכפת לי מה חושבים עליי'. זה לא פשוט, אבל חשוב מאוד שתזכרי מי את בכל העניין".
ומי השפיעה עלייך לטובה?
"אם אסור לי לבחור באמא, הדמות הכי משפיעה בחיי היא ורוניקה חבלבסקי, המורה שלי לפיתוח קול בקונסרבטוריון. היא לימדה אותי לאהוב מוזיקה, לשיר, לנשום נכון. היא הייתה מאוד קשוחה ולא החמיאה הרבה, אבל לימדה אותי שאני שווה".
דינה סמטה, זמרת בלהקת שלוה. בת 23 , גרה בקריית־ארבע.
דינה, מתי הבנת שאת זמרת?
"הרצון להיות זמרת בער בי מאז ומתמיד. בגיל שבע, עדיין בהודו, הייתי לוקחת קלח תירס, הופכת אותו למיקרופון ושרה. דווקא בגלל שהרחיקו אותי מהחברה, בגלל העיוורון, ואני ידעתי שאני אינטליגנטית ומוכשרת, היה לי עצוב ותמיד חלמתי להיות מישהי, כדי להוכיח לאחרים שמגבלה לא צריכה להיות מכשול. היום כל החוויה הזאת – הבמה, ההופעות, התשואות, התגובות – מטעינה לי את הנפש בכל פעם מחדש ואני כל כך מאושרת. העובדה שזה עושה טוב גם לאחרים היא בונוס גדול".
את זוכרת תגובה שריגשה אותך במיוחד?
"מישהי עצרה אותי ברחוב, כשהייתי בדרך לאוטובוס, ואמרה לי: 'גם לי יש בן עם מוגבלויות, וכשאני מראה לו אתכם, המצליחים – כל אחד עם המגבלה שלו – זה מעודד אותו. נתתם לנו כוח להמשיך ולחלום ולא להתעסק במגבלה'. התרגשתי מאוד, כי הבנתי אותה. באתי מהמקום הכי נמוך, והנה אני מהווה השראה".
משהו השתנה בך בעקבות ההצלחה?
"כן. אני מרגישה הרבה יותר ביטחון. אני כבר לא צריכה להתבייש במי שאני. מצד שני אני אדם מצחיק שעושה הרבה שטויות, ופתאום אני צריכה להתנהג יפה, כי כולם מכירים אותי וזה יופיע מיד בגדול ברשתות החברתיות. לפעמים, כשאני רוצה לעשות שטויות ונמנעת, אני רוצה לחזור לאלמוניות, אבל זה עובר לי מהר".
משהו השתנה לדעתך בחברה הישראלית בעקבות ההצלחה של שלוה?
"כשאני לא על הבמה אני בפייסבוק, כי אני מאוד אוהבת רשתות חברתיות. יש שם קבוצת הורים לילדים עם מוגבלויות, שמספרים על הילדים שלהם בפתיחות ובאומץ, ולדעתי מאז שאנחנו על הבמות הגדולות השיח הציבורי בנושא הפך להיות הרבה יותר גלוי ופתוח. הוכחנו שמגבלה היא לא משהו שצריך לעצור התקדמות. פתאום לבעלי מוגבלויות יש יותר רצון להצליח, ובעיקר יש להם ידיעה שזה אפשרי".
ההצלחה האישית שלך גרמה לך רצון לתרום לקהילה?
"בהחלט. מעבר להופעות ולחזרות, הפכתי למדריכה מתנדבת בשלוה ואני עוזרת לילדים בהדרכות וגם מהווה להם אוזן קשבת, בגובה העיניים".
יש לך מסר לנערות שרוצות להצליח?
"לפעמים אנחנו רוצות שיקבלו אותנו ולא יודעות איך לגרום לזה. בעיניי, זה מתחיל בנו. ברגע שנקבל את עצמנו כמו שצריך, לסביבה יהיה קל לקבל אותנו".
ומי השפיעה עלייך לטובה?
"אם אי־אפשר לבחור באמא שלי, אני בוחרת ב'אמא' השנייה שלי: אירית ורטהיימר, מתנדבת ותיקה ומסורה בשלוה, פייה בדמות אדם. היא מקלה עליי בעולם העמוס שאני נמצאת בו, מורידה ממני לחצים, נמצאת בשבילי בכל שעה כדי לתמוך ולעודד, מחבקת ועוטפת אותי, ולא מסתפקת בעצות. הבוקר, למשל, כשהגיעה לשלוה, המשפט הראשון שאמרתי לה היה: 'אירית, את יכולה להכין לי אורז?' והיא כמובן הכינה".
לכל המשפיעות לטובה
