דינה וענהאל הסולניות העיוורות של שלוה יכבשו את אירופה באירוויזיון

שתיהן לא נולדו בישראל, שתיהן לא רואות ושתיהן המסו לבבות. כעת דינה סמטה וענהאל כליפה רוצות להעביר מסר אופטימי להורים שנולד להם ילד עם מוגבלות

דינה וענהאל מספרות על מסלול ההצלחה שלהן. לחצו Play לצפייה בווידאו
צילום: מישקה קונובלנקו
ענהאל כליפה (מימין) ודינה סמטה. "מעבר למגבלה, אנחנו אנשים שיכולים להגשים חלומות ולחיות כמו כל אדם נורמלי" (צילום: יונתן בלום, סגנון: יהלי אביכזר)
ענהאל כליפה (מימין) ודינה סמטה. "מעבר למגבלה, אנחנו אנשים שיכולים להגשים חלומות ולחיות כמו כל אדם נורמלי" (צילום: יונתן בלום, סגנון: יהלי אביכזר)
כשיצא לדרך פרויקט "אם אני הצלחתי גם את יכולה " של "לאשה", היה ברור שעל השער צריכה להופיע דמות יוצאת דופן. כזו שהתחילה את הקריירה שלה בנקודת פתיחה מאתגרת והצליחה להעפיל לפסגה בתחומה. הידיעה על כך שלהקת שלוה, ששבעת חבריה בעלי מוגבלות, פרשה מהתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון" כדי לא לחלל שבת, ובכל זאת הוזמנה לשיר בתחרות שתתקיים בתל־אביב בחודש מאי, הבהירה שלא מדובר בגימיק חולף. עם הופעות בכל העולם, ממוסקבה ועד ניו־יורק, נראה שהם כאן כדי להישאר. דינה סמטה וענהאל כליפה, שתי הסולניות מתוך שבעת חברי הלהקה, מספרות כאן על הדרך מעוררת ההשראה שעשו.

 

האזינו לכתבה המלאה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)

האזינו לכתבה המלאה עם דינה וענאל

האזינו לכתבה המלאה עם דינה וענאל

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

המסלול של דינה

דינה, שבחודש הבא תהיה בת 22, נולדה במאניפור שבהודו, למשפחה משבט המנשה. במשפחתה ובקהילה כולה לא שמרו, לדבריה, על מנהגים יהודיים רבים, לבד מנידה ועטיפת המת בתכריכים, אבל העבירו מדור לדור את הסיפור על כך שגלו מהארץ אחרי חורבן בית שני וייחלו במשך שנים לחזור לישראל, "שם אפשר לשמור את המצוות כראוי". ב־2007 עלו בני הקהילה לארץ. "הייתה אצלנו התבוללות גדולה, לכן כשהגענו לישראל, עברנו גיור לחומרה. אני יהודייה שלמה", היא מדגישה.

 

בהודו אביה היה חקלאי ואמה ניהלה את הבית. דינה, השלישית במשפחה, נולדה לקוית ראייה. "בגיל חמישה חודשים, כשתינוק כבר אמור להגיב לאור ולא הגבתי, הוריי הבינו שיש בעיה. בגיל שנה נותחתי בשתי העיניים, ראיתי קצת וגם יכולתי ללכת לבד. בגיל שש התחלתי ללמוד בבית הספר, אבל אחרי זמן קצר איבדתי את הראייה. שבועיים לפני כן חוויתי חוויה ממש קשה: התחלתי לראות הכל כמו דרך צינור. ביום שהתעוורתי, הרגשתי ממש תחושת בטן שיקרה לי משהו. באמצע השיעור לקחתי את התיק וברחתי. חלק מהדרך כבר לא ראיתי. נכנסתי הביתה ופתאום ירד עליי החושך. ביקשתי מבני הדודים שהיו בבית שידליקו אור, והם צחקו ואמרו: 'מה, עכשיו שתיים בצהריים!' מאז לא ראיתי כלום".
דינה: "אמא קלטה שאני מוזיקלית, כתבה לי שיר על עיוורון ושכן שלנו הלחין אותו. בגיל שמונה אבא מצא פסטיבל שיכולתי להופיע בו. פתאום הבנתי שקיבלתי מתנה. אני אמנם לא רואה, אבל יודעת לשיר"

 

מה שהציל אותה, לדבריה, הייתה המוזיקה. "אמא שמה לי מוזיקה ברדיו והתחלתי לחקות את הזמרים. אמא קלטה שאני מוזיקלית, כתבה לי שיר על עיוורון ושכן שלנו הלחין אותו. בגיל שמונה אבא מצא פסטיבל שיכולתי להופיע בו. הלבישו לי שמלה ורודה ושרתי על הבמה. פתאום הבנתי שקיבלתי מתנה. אני אמנם לא רואה, אבל יודעת לשיר. כבר היה לי פחות עצוב. מצאתי סיבה לחיות: החלום שאהיה זמרת מוכרת, שארגש אנשים בשירה שלי, שאגע בהם דרך המוזיקה ואראה להם שמלבד המגבלה יש פה בן אדם".

  

כשהגיעה דינה לארץ חל שינוי מהותי בתפקודה. "עד אז לא ידעתי לעשות כלום. הכל עשו בשבילי. בעיקר אמא. לא חשבו שעיוור יכול להסתדר לבד. הגענו לפרדס־חנה ומשם לקריית־ארבע, ושנה אחרי העלייה הציעו להוריי לשלוח אותי לבית חינוך עיוורים בירושלים. מאוד רציתי, כי סיפרו לי ששם מלמדים את העיוורים עצמאות וגם יעזרו לי לפתח את הכישרון".

 

היא הגיעה לשם בלי לדעת עברית וללא כישורי חיים. "לימדו אותי שם הכל. התפתחתי מבחינת לימודים ועצמאות, התחלתי ללמוד פיתוח קול וחלמתי על הבמה. לפני כמעט שבע שנים הציעו לי להגיע לארגון 'שלוה' כמתנדבת ולעזור בשירה ללהקה של ילדים עם מוגבלויות".

 

המפגש עם שי בן שושן, המנהל המוזיקלי של הלהקה והרוח החיה שלה, היה מעצים מבחינתה. "הוא שמע אותי שרה ועד היום זכור לי שאמר: 'איזו זכות יש לנו שאת פה, איתנו'. המשפט הזה נתן לי המון כוח". יומיים אחר כך כבר הופיעה עם הלהקה בבנייני האומה. "הייתי קצת מבוהלת ושי אמר לי שיש בקהל בסך הכל 100 איש. כשסיימתי לשיר, שמעתי מחיאות כפיים רועשות הרבה יותר ואז גילו לי שבאולם יושבים 3,000 איש".

 

"בעצם הרווחנו הכל: גם פרשנו, גם לא התחרינו בגמר וגם נופיע באירוויזיון וכך נעביר את המסר שלנו" (צילום: יונתן בלום, סגנון: יהלי אביכזר)
    "בעצם הרווחנו הכל: גם פרשנו, גם לא התחרינו בגמר וגם נופיע באירוויזיון וכך נעביר את המסר שלנו"(צילום: יונתן בלום, סגנון: יהלי אביכזר)

     

    המסלול של ענהאל

    ענהאל, 21, היא ילידת ליון שבצרפת, בת בכורה בין שלושה במשפחה דתית. היא נולדה כמעט עיוורת בעקבות מחלה גנטית. בינקותה ובילדותה המוקדמת עברה ניתוחים כדי להציל את שרידי הראייה, אבל אלה לא צלחו וגרמו לה סבל רב. "בהתחלה הוריי לא ידעו איך לקבל את זה", היא מספרת. "בכל זאת, ילדה בכורה, עיוורת – זה נופל בבום. אבל לא היה זמן להתבכיין. הם הרימו את עצמם מהר, שלחו אותי לבית ספר לעיוורים בגיל חמש וחינכו אותי להיות עצמאית. הייתי ילדה צרפתייה מחונכת ונימוסית", היא צוחקת. "היום כבר לא כל כך. הפכתי לישראלית".

    ענהאל: "המוזיקה ליוותה אותי מגיל ממש קטן. כשהייתי קטנה בכיתי הרבה, כי כאב לי מהניתוחים, ותמיד השמיעו לי מוזיקה"

     

    כשהייתה בת שמונה עלתה המשפחה ארצה, היישר למעלה אדומים. ענהאל נשלחה לבית ספר דתי לבנות. "לא היה פשוט. בצרפת למדתי בכיתה של חמישה־שישה ילדים עיוורים, עם יחס אישי לכל אחד. כאן נכנסתי לכיתה רגילה של 30 תלמידות, מלא רעש מסביב, ולא ידעתי מילה בעברית. למזלי הייתה תלמידה מצרפת שתרגמה לי הכל, ובתוך שלושה חודשים למדתי עברית. ההורים צדקו כשהחליטו לשלב אותי בבית ספר רגיל, גם אם לא פעם הרגשתי שחברות לא רוצות לצאת איתי, כי אני שונה. ידעתי שכדי להצליח עליי להשקיע 200 אחוז".

     

    בכיתה ז' עברה לאולפנה וסיימה עם בגרות מלאה: חמש נקודות בספרות, אנגלית ותנ"ך, וציון 100 בבגרות במוזיקה. "המוזיקה ליוותה אותי מגיל ממש קטן. כשהייתי קטנה בכיתי הרבה, כי כאב לי מהניתוחים, ותמיד השמיעו לי מוזיקה. מגיל ארבע סבתא השמיעה לי אופרות ובגיל שבע התחלתי ללמוד לנגן בפסנתר. בגיל תשע הפסקתי לנגן ובחרתי לשיר. למדתי פיתוח קול בקונסברטוריון במעלה אדומים עם מורה רוסייה נהדרת, ורוניקה, ואחרי שמונה שנים הקונסרבטוריון הגיש אותי לבגרות בפיתוח קול. קיבלתי 100".

     

    במסגרת השירות הלאומי שירתה בעמותה שבה התבקשה להעביר סדנאות והרצאות לתלמידים על שוויון וקבלת השונה. "בהתחלה היה לי קשה. באתי מבית ספר רגיל ובמחשבה שאני רגילה, ופתאום אומרים לי: 'ענהאל, עצרי. את מוגבלת!' נאלצתי להציג את עצמי כאדם עם מגבלה, עברתי לגור בדירה בבית חינוך עיוורים, וראיתי את עצמי שוקעת לתוך המגבלה שלי. אבל בהמשך, כשהעברתי סדנאות והרצאות לילדים, הקרנתי להם סרטון שצולם כשהופעתי עם להקת הנוער הייצוגית של מעלה אדומים ודיברתי לא על הקשיים אלא על ההעצמה".

     

     

    "לדעת גם שכל אחד הוא מיוחד" (צילום: יונתן בלום, סגנון: יהלי אביכזר)
      "לדעת גם שכל אחד הוא מיוחד"(צילום: יונתן בלום, סגנון: יהלי אביכזר)
       

       

      הפריצה הגדולה

      דינה וענהאל נפגשו לפני שנים, בטיולים משותפים של נוער עיוור. "קלטתי שיש לה קול מדהים", אומרת דינה. לפני כשלוש שנים עברו שתיהן, עם בנות נוספות, לגור בדירה משותפת בבית חינוך עיוורים בירושלים. "התקשרתי לשי (בן שושן) וסיפרתי לו שהיא יכולה להיות זמרת מעולה. הייתי מקליטה אותה בסתר ושולחת את ההקלטות לשי, שמאוד התרשם ממנה ופנה אליה, אבל היא לא רצתה".

       

      ששי בן שושן, מנהל הלהקה, הציג את הרעיון להשתתף בתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון" (ששודרה בקשת 12), רוב החברים בלהקה חשבו שמדובר בהזדמנות מצוינת. "המסר שלנו הוא שמעבר למגבלה, אנחנו אנשים שיכולים להגשים חלומות ולחיות כמו כל אדם נורמלי", מסבירה דינה. "וכשיש אמונה ורצון, אפשר למצוא גם את היכולת".

      ענהאל: "אני ממש לא רציתי להגיע לתוכנית. מאוד פחדתי מזה. חששתי שפרסום מול המצלמות עלול לעשות לנו רע, שאולי נסתנוור".

       

       

      ואיך הרגשתן על הבמה, מול מצלמות הטלוויזיה?

      דינה: "אין לי מילים לתאר את זה. לא תיארתי לעצמי שנוכל, בזמן כל כך קצר, לגעת בכל כך הרבה לבבות. זאת הייתה הפתעה מוחלטת".

      דינה: "כשהופענו על הבמה, כל הורה היה יכול להסתכל עלינו ולהיות שמח וגאה בילדים שלו, גם אם הם בעלי מוגבלויות, ולהבין שגם לילדים שלו יש אפשרות להצליח"

       

      דינה, איך הגיבו ההורים שלך להופעתך בריאליטי?

      "מרגש אותי להגיד את זה. ההורים שלי היו באולם באחת התוכניות שבהן קיבלנו 94 אחוז, ואמא שלי אמרה אחר כך: 'אם הייתי יודעת שזה מה שיהיה איתך, לא הייתי בוכה כל כך'. פתאום הבנתי הרבה יותר טוב מה אני עושה שם. אני מעבירה מסר לכל אמא שכל כך חיכתה להתחתן וללדת ופתאום מקבלת מתנה שלא ציפתה לה - ילד עם מוגבלות - והיא עצובה. כשאנחנו הופענו על הבמה, כל הורה היה יכול להסתכל עלינו ולהיות שמח וגאה בילדים שלו, גם אם הם בעלי מוגבלויות, ולהבין שגם לילדים שלו יש אפשרות להצליח. בשבילי זה היה הדבר שעשה את כל התהליך לשווה".

       

      כשהתברר שהחזרה הגנרלית של האירוויזיון תחייב אתכן לחלל שבת ועלה הרעיון לפרוש, הייתן בעד או נגד?

      דינה: "אני דתייה, אבל כיוון שחשבתי שההופעה שלנו מיועדת להעביר מסר לעולם, ההחלטה לא הייתה לי פשוטה. ואז שי נתן את המילה האחרונה, שפורשים, ושמחתי מאוד, אפילו שהיה לי קשה. הרי באנו לישראל כדי לשמור מצוות ואסור לי להתבלבל. מצד שני, הייתה לי תחושה נהדרת על כך שלא נפלנו אלא פרשנו בהחלטה משותפת לכולנו".

       

      בכל זאת, תופיעו בחצי הגמר של האירוויזיון.

      ענהאל: "זה מאוד משמח אותי. בעצם הרווחנו הכל: גם פרשנו, גם לא התחרינו בגמר וגם נופיע באירוויזיון וכך נעביר את המסר שלנו, שצריך להתייחס לכל אחד כאל שווה ולדעת גם שכל אחד הוא מיוחד".

       

       

      • הראיון המלא עם דינה סמטה וענהאל כליפה בגליון לאשה המיוחד ליום האשה, השבוע בדוכנים

       

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדי אורני, סגנון: לימור ריחאנה)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדי אורני, סגנון: לימור ריחאנה)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד