אייקון מאויר בשבוע: שלמה ארצי הוא הקול של הנוסטלגיה הישראלית

שלמה ארצי

סליחה, במי מדובר? זמר, יוצר, מלחין, פזמונאי, בעל טור והאמן הכי ישראלי שיש, חוגג יום הולדת 70 ב-26 בנובמבר – שנה אחרי שעשתה זאת מדינת ישראל (ופייר, הוא נראה הרבה יותר טוב ממנה) ושנה אחרי שנבחר להדליק משואה ביום ההולדת העגול שלה.

שלמה ארצי הוא כל מה שעולה לנו בראש כששואלים אותנו "מה ישראלי בעיניך?" הוא תרכיז של הישראליות, עם השירים שהם נוף המולדת, השירות בלהקה הצבאית, פסטיבלי הזמר, האלבומים הכושלים של תחילת הדרך וההצלחות המטאוריות שהגיעו אחריהם, קיסריה בקיץ, ג'ינס וטי שירט, ומילים שאיש לא מבין רכובים על לחנים שכולם מזמזמים. הוא "שלמה ארצי" – מושג שהוא הרבה יותר גדול ורחב מהאדם עצמו. שלמה ארצי הוא סמל לאחד משלנו, כמו פלאפל, כמו "תסמוך עליי", כמו "אחרי החגים", כמו "אח שלי", כמו מגן דוד, כמו כחול-לבן.

הפך למושג שהוא הרבה יותר גדול ורחב מהאדם עצמו. שלמה ארצי, 1985(צילום: שלום בר טל)

שלמה ארצי אוחז בביוגרפיה של "מלח הארץ", במשמעות הכי בסיסית של הביטוי, לפני שהפך למילה נרדפת (ורודפת) נגד מי שהוא לבן, פריבילגי, תל אביבי, סמולן. התשובה חיוורת העור לזמר המזרחי שהממסד מקפח ולמי שמתחתנים רבים על מקום ברשימת ההמתנה שלהם.

הוא נולד באלוני אבא, דור שני לשואה עם כל המטען הנלווה, עבר לתל אביב, פרח בצופים, זרח בלהקת חיל הים וניצח את פסטיבלי הזמר (גרסת השחור-לבן ל"הכוכב הבא לאירוויזיון", פלוס שירים יפים ומבצעים איכותיים) ואת המצעדים העבריים של רשת גימל (גרסת האודיו ל"הכוכב הבא לאירוויזיון", מינוס התלבושות של סטטיק ובן אל). משם והלאה הוא הוציא אלבומים, טובים יותר, טובים פחות, וממש לא טובים, שר, הופיע, חיפש, מצא, והפך לקלאסיקה מהסוג שממלא את צוותא, זאפה וקיסריה בקצב שבו אני צורך פחמימות ריקות בחנוכה.

הגרסה שלי לשלמה ארצי הצעיר(איור: ארז עמירן)

למה אייקון? שלמה ארצי, כמי שמלווה מוזיקלית את החיים הציבוריים, כמו גם הפרטיים, של מי שגדל בארץ ביובל האחרון, הוא האייקון הכי ישראלי שאפשר למצוא. ישראלי כמו שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו, כמו שאולי היינו פעם, יפי בלורית ותואר, צודקים ויפים ובוכים (לפעמים), ואולי לא היינו מעולם ורק הנוסטלגיה שוטפת את פעם בוורוד ובספיה. לא במקרה הוא גילם את ירון זהבי, הייצוג האולטרה-פטריוטי של דמות הצבר עם הבלורית והריש המתגלגלת והסנדלים התנכיים, בסרט "חסמב"ה ונערי ההפקר".

הוא "הנמוך עם הגיטרה", ומנגב לה ת'דמעות כשהיא אומרת לו "תרקוד", כי "זה מה שנשאר". מי שגדל בישראל בשנים הרלוונטיות, מתקשה לבודד חוויה משמעותית אחת בחייו שלא היתה מלווה בשורה זו או אחרת מתוך שיר של שלמה ארצי.

האיש והגיטרה. 1979(צילום: יעקב סער, לע"מ)

ארצי הוא אייקון ישראלי כי הוא, בפשטות, דומה לנו אבל קצת יותר טוב. קצת יותר יפה ורגיש, ויודע לשיר ולתת מילים לחוויות הכי פרטיות שלנו. הוא "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת", אבל בסוף מוצא. גם אנשים שלא יכולים לסבול את מה שנראה כמו חיבור אקראי בין מילה למילה, ואת ה"הימנוניות" והקיטש של לחניו, מוצאים את עצמם בהופעה שלו, צורחים איתו את כל השירים ומקנחים ב-נה נה נה נה, כי אי אפשר אחרת.

אי אפשר בלי המגבת. 2011(צילום: אלעד גרשגורן)

למה לא? בגלל שורות כמו "חתולים מחשבים את קיצם לאחור", ו"האנשים ממה הם אנשים", וכמובן "מפזר, אם אפשר, ילדים על עינייך בוכות".

וגם, בואו נשים את המגבת הזו על השולחן – שלמה ארצי הוא גבר-של-פעם, לא עושה עניין מבגדים, סולד מחליפות, מתכחש לאופנה. האנטי הזה מייצר לפעמים סוג של "צניעות מתייהרת", לא נעימה. אז בא לי להגיד לו: מכנסי הג'ינס הנצחיים, הטי שירט הגנרית והמגבת שמזיעה על הכתף – אוקיי, הבנו, עכשיו אפשר להתקדם.

חלק מכל זיכרון ישראלי(צילום: אלעד גרשגורן)

ובכל זאת: הנשיקה הראשונה, הלב השבור, שביזות יום א' בצבא, וכל הבנות שאמרו לנו תרקוד, ואמא, שבשבילה אתה תמיד מלך העולם. אפשר להיות קהים ועייפים, ולפטור את הפסקול של נעורינו כעיטור מוזיקלי חסר חשיבות למה שהיה ולמי אכפת, אבל, כמו שכתב משורר אחר (על נושא אחר) "גם אם אתה סתם ציניקן, בכל זאת זה צובט בלב".

ארצי והמדים הקבועים בהופעה(צילום: יעקב סער, לע"מ)

מה זה אייקון אחד בשבוע?

עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.

בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.