אותה דירה, אותה מעצבת, 11 שנים אחרי
ליאת לוי־קופלמן, עורכת ראשית
גרה ברמת גן עם בן הזוג גלעד והילדים יותם (13), גור (10), ואלונה (6)
הבית: דירת 100 מ"ר בקומה 14 (המבקרים בפעם הראשונה צריכים פראמין כשהם יוצאים למרפסת), במתחם הכולל קאנטרי, גני ילדים ובתי ספר. את הצלצול שומעים מהמעלית וכנראה בגלל זה לא נעזוב לעולם (מטעמי נוחות. נו טוב, עצלנות).
כשנכנסנו לכאן, לפני 11 שנה, חברתי הטובה עידית זכריה בדיוק התלבטה לגבי הקריירה שלה וחשבה להיות מעצבת פנים. כדי לדחוף אותה קדימה וגם כדי להוריד מעצמי את כאב הראש (זוכרות שורה למעלה? יש שיקראו לזה נוחות ויש שיקראו לזה עצלנות) שכנעתי אותה שנהיה הבית הראשון שהיא תעצב, וכך תפסתי שתי ציפורים: גם העצמתי חברה וגם קיבלתי בית מעוצב ומוכן לכניסה שלנו. הסגנון שנבחר היה שאבי שיק, כולל טפטים וקרניזים מסולסלים.
פאסט פורוורד 11 שנה: עידית כבר בעלת עסק משגשג בתחום ("הבית של עידה") ואני עסוקה עוד יותר ממה שהייתי אז ופחות מתחברת למראה של הבית. לפני כמה חודשים הצלחתי לשכנע את עידית ואחותה נטע לבוא ושוב להפעיל את קסמיה, ויחד עיצבנו את הבית מחדש. מה בדיוק עשינו? נתתי לעידית לסכם:
"ליאת ידעה בדיוק מה היא רוצה ומה היא אוהבת. היא העבירה לנו המון תמונות השראה של חללים, כך שקיבלנו בדיוק את הלך הרוח והאווירה שהיא רוצה להעניק לביתה, ומשם יצאנו לדרך. אחרי עשור של סגנון כפרי חם שאבי שיק, החלטנו לעשות בדירה מהפך: רצינו בית קלאסי שלא נופל לטרנדים שחוקים ולקלישאות עיצוביות, כזה שילווה את בני המשפחה כברת דרך ארוכה.
"הסגנון הוא ללא ספק אקלקטי, עם נגיעות נורדיות ומינונים של בוהו שיק. מבחינה מבנית עשינו שינויים קלים כגון סגירת חלון שלא היה בשימוש כדי לתת מקום של כבוד לציורים של ליאת. בתחום הריהוט בחרנו בספה בקווים נקיים בגוון אפור וברהיטים שחלקם קלאסיקות עיצוביות, למשל כורסת הלאונג' הידועה של בני הזוג אימס או הכיסאות המשלבים קש ופלדה של מרסל ברויר.
"אבל לא הכול קנינו חדש: חלק מהריהוט הקיים זכה לשדרוג והושאר; למשל המזנון שנצבע באפור־בטון בידיה המוכשרות של הגר יואלי והתחדש בידיות מוזהבות. כדי ליצור מראה הומוגני ושלם לכל החלל המרכזי, הקפנו אותו בפרופילים דקורטיביים של שירן עם חלוקות למלבנים שווים בגודלם.
"בחרנו בפרופילים חלקים ושטוחים, ללא פאזות, וכך השגנו את הניחוח הסקנדינבי שרצינו להעניק לבית. לאווירה הנורדית תורמת גם הצבעוניות שנבחרה, עם גוונים שונים של אפור ונגיעות קלות ומעושנות של ורוד פודרה וירוק מנטה. ולהשלמת האווירה: המון המון עציצים".
ניקיון סגנוני ואמנות על הקירות
גילי קנלבאום, סגנית עורכת ראשית ועורכת מדור העיצוב
גרה בגבעתיים עם בן הזוג מורן, הילדים יסמין (6) וכרמי (כמעט שנה) והחתול ג'וואד
הבית: אני גרה בדירה שכורה, שנבחרה לתפקיד בזכות כמה תכונות חיוביות, ביניהן חלונות שפונים לירוק ולצפון (ומעט מאוד שמש, כי אני טיפוס של לבד ובחושך), פרקט שהתקינו בה הדיירים הקודמים (אומנם למינציה לפרצוף, אבל עדיין עדיף על רוב הריצופים ברוב הדירות השכורות שביקרתי בהן) בעל בית מהסרטים (ישראל, אם אתה קורא את זה עכשיו, אתה מושלם, אל תשתנה) וחשוב מכל: קִרבה יחסית לתל אביב.
בתיאוריה, הבית שלי בוהו־שיקי להפליא, עמוס בספרים, בעבודות אומנות, בצמחים וברהיטים שלוקטו בקפידה לאורך זמן. בפועל, הדירה שלי נקייה יחסית (לא במובן של ניקיון אמיתי, למרבה הצער. יותר של ניקיון סגנוני). יש לנו אומנם די הרבה ספרים, רהיטים שאכן לוקטו בקפידה ובמשך אי אלו שנים וגם כמה צמחים בשלבים שונים של הישרדות, אבל העומס החינני וטוֹב הטעם שראיתי בעיני רוחי לא באמת הצליח להגיע לכדי מימוש - אולי בגלל שהצד האובססיבי/קומפולסיבי שלי זוקף בכל פעם את ראשו המכוער ומתעקש על מיון קפדני ועל התלבטות שאורכה הממוצע נע בין שנה לבין נצח לפני קנייה של פריט חדש. אם יש תחום שבו אני בכל זאת מרגישה שהצלחתי להגיע לאן שהוא זה תחום האומנות, וגם זה ממש לא בזכותי אלא בזכות בן זוגי המאייר, שעבודות של חברים וגם של סטודנטים שלו תלויים על הקירות שלנו.
הפייבוריטים
עם הפריטים האהובים עליי בסלון נמנים ספרייה מ־OSB של המעצב אלון דודו, ספת קפיטונז' קלאסית מאייטמס, שולחן קפה יפהפה מעץ שנקנה בחנות מטרו, כורסאות מ־CONTRAST בצבע מנטה (מה חשבנו כשבחרנו בצבע הזה לסלון שגרים בו ילדים, אתן ודאי שואלות? ובכן, התשובה הפשוטה היא: לא חשבנו) וזוג מדפי עץ עומדים מהסייל האחרון של איקאה (כי אי אפשר לסיים סיור בדירה, ועוד שכורה, בלי איקאה) שמטרתם העיקרית כרגע היא לסייע לתינוק להיעמד ולהעיף בחדווה חפצים שונים אל הרצפה.
אבל למרות כל הקניות האהובות האלה, הפריט הבאמת־משמעותי הוא שידה שאבא שלי בנה יחד עם אבא שלו אי שם בשנות השישים, מחלקי עץ ומקופסאות שונות שנאספו בשוק הפשפשים, לא מטעמי שיק אלא כי באמת לא היה להם כסף לקנות עצים. לקחתי אותה מהבית של סבא שלי אחרי מותו, לפני יותר מעשור, ומאז היא מחכה שאצבע אותה בגוון עליז, או לפחות בהיר יותר. תחזיקו לי אצבעות שאגיע לעשות את זה לפני 2030.
הכי אוהבת את השידה שבאה עם הדירה
טל אלבלנסי־פרבר, משנה לעורכת הראשית ועורכת מדור האופנה
גרה בתל אביב עם בן הזוג נמרוד והילדים גוני (12), לני (9) ואדי (4.5)
הבית: לפני שש שנים עמדנו לרכוש דירה חלומית בבניין משוחזר באזור המתחדש של כרם התימנים. מפה לשם הפרויקט נתקע ואנחנו, שגרנו בדירה מהממת אך קטנה מדי באזור בזל, התחלנו לחפש בשיגעון דירה חדשה. אחרי שחיפשנו וחיפשנו, נמרוד הציע לי להירגע שנייה עם הרכישה ולחשוב בינתיים על שכירות, רק עד שנמצא פרויקט חדש. בהתחלה התנגדתי, כי אני אוהבת לגור במקום שמעוצב לטעמי. אבל אז התחלתי להסתכל קצת בהיצע. הדירה שלנו על כיכר רבין הייתה היחידה שראיתי. נכנסתי ואמרתי לעצמי: כאן אני רוצה לגור. 150 מ"ר, מרכז העיר, תקרות גבוהות – תודה ושלום.
למזלי, בעלת הדירה מבינה עניין וסגרנו חוזה לעשר שנים שאפשר לי לשפץ את הדירה לפי הצרכים שלי, כשעלות השיפוץ קוזזה משכר הדירה. ברור שמפני שהדירה בכל זאת שכורה השיפוץ יותר קוסמטי ופחות איכותי ומדויק ממה שהייתי עושה לו הדירה הייתה שלי, אבל אין תלונות.
הפייבוריטים:
יש הרבה! המרפסת שצופה על הכיכר ומזכירה לי באיזה מקום היסטורי אני גרה. פינה קטנה בסלון, שבה שולחן נירוסטה שנעשה בהזמנה ועליו ומסביבו עבודות אומנות של חברות שלי (שירה ברזילי, ליאת לוי–קופלמן ונעמה חסין). בחדר השינה יש ארון קטן לבגדים של נמרוד, שעיצבתי ובניתי אצל נגר, והוא מחופה בשטיח משוק הפשפשים. אבל אני הכי אוהבת את השידה שבאה עם הדירה: עבודת נגרות משנות ה־70 שאין דברים כאלה.
אחרי שיפוץ מסויט: בית בסגנון סקנדינבי, נעים ומרווח
רויטל מוסביאן, מעצבת גרפית, מאיירת וקולאז'יסטית למגירה
גרה במושב ניר ישראל יחד עם בן הזוג איתי והילדות תמר (כמעט 8) איילה (5.5) ואביגיל (5 חודשים)
הבית: למושב ניר ישראל הגענו כי חיפשנו שילוב של קצת טבע ורוגע, קרבה למשפחה וגם מרחק ריאלי מהמרכז. שכרנו את הבית הזה ואחר כך החלטנו לקנות ולשפץ אותו – החלטה שהורידה לנו שנה מהחיים. מתברר שהשילוב של חוסר החלטיות אקוטי וסטנדרטים עיצוביים גבוהים מאוד הופך את תהליך השיפוץ לסיוט של ממש. כל בחירה הייתה הרת גורל והכול היה חייב להיות מושלם, מה שהפך את כל הסיפור לא רק למתיש וקשה, אלא גם למאוד יקר. מזל גדול שאיתי, מעצב גרפי בעצמו, היה סבלני לשגעונות שלי.
הצלחנו (פחות או יותר) בעיצוב של בית בסגנון סקנדינבי, נעים ומרווח. זרקנו המון חפצים, הורדנו צבעוניות ומיקדנו אותה לשחור ולבן ולחומרים טבעיים.
פישלנו בכך שהבית עדיין כמעט ריק מתמונות (שוב, כי קשה לי להתפשר על מה שלא מושלם), עדיין חסרים בו עציצים (בחלומי יש לי ג'ונגל בסלון ומנקה על בסיס יומי) ושכחנו שהילדות שלנו לא ממש סקנדינביות, מה שאומר בלגן קבוע וסידור אין־סופי.
הפייבוריטים
1. אין כמו להיכנס בסוף יום לחדר רחצה נעים. נכון, המקלחת שקופה לגמרי. אבל היא רק שלנו, ההורים, והיא מגדילה את החלל של חדר השינה ויוצרת תחושה של מלון בוטיק.
2. המרצפות במקלחת של הבנות -חרשתי את כל הארץ כדי לחפש מרצפות. הייתה לי דוגמה ספציפית שרציתי וזה היה חייב להיות מדויק, לא דומה. שום דבר לא נראה לי, עד שגיליתי שאפשר לעצב לבד ולהדפיס על מרצפות - וזה מה שעשיתי.
3. הלוח השחור הגדול של סטודיו דפני המהממים נתלה מעל השולחן במטבח ומוסיף לו צבע ושיק.
דירת שותפים ברוח מארי קונדו
דניאל פסו, עורכת ביוטי
גרה בתל אביב עם השותפים מתן ועמית
הבית: אני גרה זה שבע שנים בדירת שותפים בצפון הישן של תל אביב. השותפים הספיקו להתחלף, ואפילו אני עברתי חדר בבית ועדיין, בכל פעם שעוברת לי המחשבה לעבור לדירה לבד ואני מתחילה להציץ באתרים השונים, אני מגלה עד כמה הדירה שלי היא מציאה, גם מבחינת הגודל המרווח וגם מבחינת מחיר (טפו, חמסה).
בפסח האחרון, אחרי תקופה של אנרגיות נמוכות, השתלטה עליי רוחה של מארי קונדו והחלטתי לעשות מהפך בחדר השינה. הפכתי את כל החדר, קניתי מיטה חדשה ובכלל, הכנסתי המון אור וירוק. זה מדהים איך תזוזה קלה של רהיטים בחלל מצליחה להזיז דברים גדולים ברגש.
ועכשיו בואו נדבר על הפיל שבחדר: הטפט. זה הדבר הראשון ששמים אליו לב כשנכנסים הביתה, וזאת מאחר שהוא עוטף את החלל המרכזי של הדירה. כשעברתי לגור בדירה עם הבסטי שלי שבע שנים אגו, ביקשנו להסיר אותו ולצבוע את הקירות בצבע לבן ונקי. בעלי הדירה המקסימים שלי ביקשו לעשות עסקה: שניתן צ'אנס לטפט למשך שלושה חודשים. אם לא נאהב, הם יסירו אותו מיידית. מאז הוא גדל עליי, ואני לא יכולה לדמיין את הבית בלעדיו. חברים שמגיעים מבקשים להצטלם עליו והוא אף זכה לאלבום פופולרי בפייסבוק בשם "דה טפט אוף פיים".
הפייבוריטים
1. הטפט (דה, לא הקשבתן עד כה?)
2. לוקיישן לוקשיין לוקיישן. שלא יספרו לכן סיפורים: הצפון הישן הוא הדיבור ‑ קרוב מספיק ורחוק מספיק מההמולה של תל אביב.
3. המרפסת הפרטית שלי עמוסת העציצים והנרות. היא אומנם חמה מדי בקיץ וקרה מדי בחורף, אך ישנו חלון הזדמנויות קטן שבו היא המקום הכי נכון לשבת בו בבית.
ג'ונגל במרפסת
שירה "קוקטית" ברזילי, עורכת גרפית ומאיירת
גרה בתל אביב עם כלבה האהוב בונו ברזילי הראשון
הבית: אהלן, אני התל אביבית הזו שמתגוררת באותה הדירה כבר 13 שנה! לאורך השנים חלקתי את הדירה האהובה שלי עם שותפים שבאו והלכו, אבל בשנתיים האחרונות השתלטתי על כולה ועכשיו היא רק שלי (צחוק מרושע)!
מדובר בדירה שכורה גדולה וישנה שזקוקה נואשות לשיפוץ, עם דלתות חורקות וקיר במרפסת שמתעקש להתקלף - אבל אני כל כך אוהבת אותה. השכונה שלי (עוטף רוטשילד) מכונה "הקיבוץ", בגלל שהיא מלאה בעצים ושקטה מאוד. השכנים נפלאים וציוץ הציפורים הנשמע מהג'ונגל שמחוץ לחלוני כל כך פיוטי, שאני באמת לא מבינה מה צריך יותר מזה.
והכי חשוב: בונו הוא שליט הבית. אין בית בלי בונו. הוא שומר על הבית בהיעדרי, מנהל שיחות צפופות עם הציפורים במרפסת וצד זבובים כתחביב. נקודת השריצה המרכזית שלו צופה על כל הבית, כיאה לכלב השמירה שהוא חושב שהוא.
הפייבוריטים
1. המון עציצים יש בבית, בעיקר במרפסת, כיוון ששם יש הכי הרבה אור. אני משתדלת לא לשכוח להשקות אותם כי הם ממש מתעצבנים כשזה קורה. לכל עציץ יש אישיות משלו ואני אוהבת לדבר אליהם. זה מוזר?
2. פינת העבודה שלי היא חלק חשוב מאוד של הבית. שולחן העבודה פונה כלפי הסלון והמרפסת, וזה מעניק לי נקודת תצפית טובה לדירה ולעצים שבחוץ. זה לוקיישן מעולה לשבת עם הקפה בבוקר ולענות על מיילים.
3. הייתם חושבים שמעצם היותי ציירת, כל ביתי יהיה רווי בעבודותיי. ובכן, אתם לא לגמרי טועים. עם זאת, היצירה המרכזית בסלון היא דווקא פרינט מפורסם של פבלו פיקאסו שהוא השראה ענקית עבורי, ורכשתי אותו לא מזמן, כשביקרתי במוזיאון שלו בברצלונה. העבודה היא רישום של כלב בקו אחד מינימליסטי – רישום בקו וכלבים הם פחות או יותר שני הדברים שאני הכי אוהבת בעולם.
