רק הגשם, כשיבוא, יצליח אולי לעצור את התפשטות התופעה שמשאירה אבק לדימוי השחוק "כאש בשדה קוצים". בחודשים האחרונים אין כמעט קרן רחוב, נתיב נסיעה או פיסת מדרכה בלי רוח (ווינד), ציפור (בירד), או ליים (ליים). צהוב, שחור, לבן, ירוק. זה הנוף:
הזמזום בלתי פוסק. זקופי קומה הם דוהרים בזרם אינסופי. דוגמה - צומת אחד אקראי, ארבע דקות וחצי:
נהגים מקללים, הולכי רגל מתקוממים, חדרי המיון מתריעים, פייסבוק בוער, אבל המשתמשים בשלהם. ציפורי יום:
וציפורי לילה:
הטפטוף הדו-גלגלי השיתופי, שהחל בשנה שעברה, הפך הקיץ למגיפה, עד כדי כך שהתעוררה התקוממות אזרחית. תושבים תבעו "הסדרה", ענו להם: "תהיה הגבלה"; הולכי רגל התריעו: "סכנה", הבטיחו להם "אכיפה". אמרו: "נטיל קנסות". אז אמרו. אי אפשר לנצח את מה שזמין, זול ונוח.
המשתמשים מתמוגגים. יש ביקוש? יש אספקה:
יש גם פוטנציאל צמיחה:
שיחת רחוב: אב (שלא צולם) צועד לצד פעוט על קורקינט-צעצוע בדרך לגנון. שואלת: "מכין אותו לעתיד?" משיב: "זה הוא מבקש". בקצב הזה, עם קצת דמיון חופשי, זה עוד יקרה - עיר בלי אגזוזים, בלי צפירות, בלי בעיות חנייה.
כתבו בעיתון: "לפי נתוני בירד ישראל, הכלים שלה ביצעו יותר מ-2 מיליון נסיעות, באמצעות יותר מ-25 אלף משתמשים. יניב ריבלין (מנכ"ל): 'המטרה היא להוריד כלי רכב פרטיים מהכביש, ולפי סקרים שביצענו בקרב הלקוחות, 20 אחוז מהנסיעות שהם מבצעים כיום בבירד, הם ביצעו לפני כן במכוניות פרטיות'".
העסקים פורחים, אז מגייסים עובדים:
מקמבנים מחסנים:
יש מבצעים:
ופריחה של ענפים נלווים:
אלה פניו החדשים של המרחב הציבורי. עם אור ראשון - בסיס צבאי:
בהמשך היום - מערב פרוע:
אפשר להאשים את מי שרוצים - את הטכנולוגיה (סינית), את החברות (גלובליות), את המחוקק (מקומי), אבל בסוף אלה המשתמשים. זה הם שמסתכנים:
מספר נהג מונית (תחנת איכילוב): "שלוש פעמים קראו לי היום למיון. אחד אופניים חשמליים, שניים קורקינט. תאונות. בחורה נפגעה. יד ושתי רגליים בגבס. ולידה כל החלקים של הכלי השבור. זה חסר לי? אמרתי לה: 'לא לוקח גבס טרי, תזמיני אמבולנס שייקח אותך הביתה'".
כתבו בעיתון: "בשנה שעברה נרשמו 236 נפגעים, בהם הרוג אחד, בתאונות בהן היה מעורב קורקינט חשמלי, זאת לעומת 93 נפגעים ב-2017".
חוקי התנועה היו ואינם. ממשקפי הפקחית שהרכבתי, זו קטסטרופה:
אלה בני האדם, וכך הם מתנהגים. מה ששייך לכולם, לא שייך לאף אחד:
והזולת? למי אכפת?
3 באוקטובר, 07:45, רחוב מסילת וולפסון. פקח עירוני חבוש קסדה יורד מאופנוע וניגש להזיז שני כלים שחונים לרוחב המדרכה הצרה וחוסמים לגמרי את הדרך. שואלת בתימהון: "אתה צריך לבוא במיוחד בשביל להצמיד שני כלים לקיר?" משיב בהרמת כתפיים: "מה לעשות, פנו למוקד, אני באמת לא מבין". זו כבר הפקרות: שני חוצפנים חסמו וכספי הציבור מממנים את הפינוי. העיקר שהחברות פירסמו שהן מעסיקות סיירים שמסדרים.
וכאשר בעלי המכוניות יצטרכו לצאת ברברס?
הניסיון לחנך, כדי לצאת ידי חובה, עילג ומגוחך:
פעולות הנגד אגרסיביות:
מה כל כך מרגיז בזבובונים האלה - בסך הכול שני גלגלים, לוח עמידה וסוללה נטענת? הם לא המפגע הממונע הראשון והיחידי ברחוב העירוני; ובוודאי שלא הכי גדול. מכוניות יש הרבה יותר, והן יוצרות פקקים, מרעישות, מזהמות, ותופסות שטחי חניה עצומים; גם אופנועים יש יותר, וגם הם מסכנים הולכי רגל; בתאונות דרכים עירוניות נפגעים אלפים בשנה; ואופניים לא נקשרים בלי התחשבות בכל פינה? ובכל זאת, הכלים השיתופיים הם שמעוררים אגרסיה (בשעתו תועדו אופניים שיתופיים שהושלכו לפחי אשפה ולירקון).
למה? אולי מפני שהם לא רק כלי נסיעה, אלא גם רעיון. המצאה עכשווית, פשוטה וזולה, מפוזרת כמו זבל, שמצליחה לאתגר מוסכמות, לנעוץ סיכה בשיטה - לקרוא תיגר על רעיון הבעלות הפרטית. פתאום מכונית פרטית נראית הגזמה יקרה ומיותרת. האיום על הסדר המוכר והמקובל מעורר, כך נראה, יצר השמדה:
אבל גם הוונדליזם לא יעצור את החזון והממון. את פוטנציאל הרווח. נשבר הקטן, מביאים גדול. והמרחב הציבורי נאלץ לבלוע הכול:
זה מקומם, נכון. גם לא הכי יפה מבחינה אסתטית. ובכל זאת הזבובונים טסים. ציטוט: "מה שחשוב זה שיעור השימוש בתחבורה שיתופית, ובתל-אביב הוא הגבוה ביותר בעולם" (בראד באו, מייסד ליים).
אז מה סוד קסמה של התופעה המתפשטת? זמינות, מחיר ונוחות השימוש הם המובן מאליו. צריך להיות כאן עוד משהו. אולי זו המשחקיות שטבועה בצעצוע חדש; ואולי גם החוצפה קורצת. באף שלי, איט סמלז לייק טין ספיריט. רוח הנעורים מנצחת:
בני דור האיקס, הוואי, הזד, איך שלא קוראים להם, שמחים לאמץ טכנולוגיות חדשות, וששששועטים (השד יודע לאן):
כדאי אם כך להסתגל. הם לא ילכו (ברגל) לשום מקום:
