"כשהתחלתי לחזור בתשובה עבדתי בקניון וראיתי את כל הבובות בחלונות הראווה, את הרדיפה של נשים אחרי משקל והיקפים. ואמרתי לעצמי: השם תרחם! העולם הזה מנוהל על ידי חבורה של גברים שונאי נשים! להגדיר אישה לפי גובה, משקל והיקפים זו פשוט שנאה, אכזריות. וככל שאישה יותר מתפתה לזה, ככה הקללה שלה רק הולכת וגדלה" – המילים האלו שייכות לשפרה, שגדלה בבית חרדי ליטאי, יצאה בשאלה וחזרה לדת זמן קצר לאחר שירותה הצבאי. דבריה מהדהדים באולם ספרטוס במוזיאון ישראל בירושלים, מתוך עבודת טריפטיך הווידאו שיצר האמן ארי טפרברג לטובת תערוכת הלבוש "מבט מצועף: גילויים על כיסויים בלבוש המקומי" (אוצרת: נעם ברעם בן יוסף, מעצבת: רונה צ'רניקה; נעילה: 29 בפברואר 2020).
בימים שבהם הדיון על כיסוי הראש של לינור אברג'יל חוצה את הרשתות החברתיות לשניים – התערוכה החדשה מאפשרת התבוננות בתהליך התחזקות הצניעות בקרב נשים משלוש הדתות: יהדות, נצרות ואסלאם. או כפי שאומרת דמותה של האישה היהודית מתוך הווידאו: "אני כמו ראי. עצם זה שרואים אותי – אני עצם בגרון". ביקור בתערוכה מזמן לצופה תהליך של גילוי והסתרה. בכניסה לגלריה ניצבות על במות נמוכות שלוש קבוצות נשים עם הגב, מחולקות לפי דתן. במבט ראשון נראה לבושן אחיד. הצבע השחור בולט ואיתו גם הגזרות הרחבות המטשטשות את קווי המתאר, כיסויי הפנים והשכבות המכסות את הגוף.
בדומה לכניסה אל אולם חשוך, מתרגלות העיניים אט-אט לניואנסים העולים מתוך הבגדים. הצופה לומד להבדיל בין הניקאב המוסלמי, המצנפת המכסה את ראשה של נזירה יוונייה-אורתודוכסית, והרדיד המכסה את פניהן של נשים יהודיות המכונות בסלנג המקומי "נשות הטליבאן". אוצרת התערוכה נעם ברעם בן יוסף, המתנערת מהכינוי לעיל, היא אוצרת ותיקה במחלקה האתנוגרפית של המוזיאון. מתוקף עבודתה היא מסתובבת לא מעט בקהילות החרדיות בירושלים וראתה את ההקצנה שחלה אצל חלק מהנשים, רובן מחסידויות קיצוניות כמו "תולדות אהרון", "תולדות אברהם ויצחק", "נטורי קרתא" וקהילות בעלי תשובה כמו "חוט של חסד" ו"שבו בנים" מחסידות ברסלב.
"עם השנים ראיתי שהרחוב נהיה יותר ויותר כהה. אם לפני 20 שנה ראיתי נשים דתיות לבושות באדום או צבעים בהירים, היום הטונים הולכים ומתכהים", היא מספרת בראיון ל-Xnet.
"נשות הצניעות" היא תופעה הולכת וגדלה ברחוב החרדי. היא החלה עם האינתיפאדה השנייה בתחילת שנות האלפיים ברחוב הירושלמי מתוך רצון לגאול את עם ישראל, ועם השנים התפשטה לקהילות חרדיות בטבריה, בני ברק, צפת, עפולה ובית שמש, שם פועלת הרבנית ברוריה קרן, מהדמויות הבולטות של תהליך ההקצנה. אומנם בחוגים מסוימים נתפשות הנשים כחברות בכת – שעלתה לא אחת לכותרות בדיווחים שליליים, אשר הגיעו לשיאם לאחר שלפני חמישה חודשים נחשף ב-mynet ירושלים כי שש ילדות מתוך הקבוצה בגילאים 14-12 חותנו בעיר – בן יוסף מתנגדת להגדרה זו מתוקף מחקרה הרחב, שכלל שיחות ומפגשים עם הנשים.
"זאת לא כת. זו אינה קבוצה עם מנהיג אחד שקובע חוקים", היא מסבירה, "לכל אחת ואחת יש את האינטרפרטציה שלה, והמשותף לכולן הוא מאבק למען צניעות שתגאל את עם ישראל. אישה אחת תבחר ללבוש שאל רחב ופנים עטופות; אחרת תבחר ללבוש שמונה שכבות כמו הכהן הגדול, ויש את ברוריה קרן, שלובשת 27 שכבות".
כוחה של התערוכה טמון בהכרה של האוצרת בדמיון שיצרו הסממנים הדתיים "החדשים" בין שלוש הדתות, כמעין "ערבות הדדית" בין היהודיות, המוסלמיות והנוצריות. בתוך כך, המטייל ברחוב הירושלמי מוצא את עצמו לא פעם מבולבל. לפני מספר חודשים בטיול בעיר העתיקה בירושלים, פסעו מולי אם ושתי ילדות קטנות. פניה של האם היו מכוסות ביריעת תחרה, בעוד הפנים של הילדות היו חשופות אך גופן וראשיהן כוסו בבד שחור. בדיאלוג הפנימי שניהלתי עם עצמי חשבתי תחילה כי הן נזירות, אך אז הבנתי שאין ילדות נזירות. הן היו יהודיות. מקרה אחר פגש אותי בקו 19 בעיר בשעת בוקר מאוחרת, כשאל האוטובוס עלתה ברחוב הנביאים אישה לבושה שמלה שחורה שהתנופפה כמצנח משי, ואת פניה כיסתה רעלה הדוקה. רק חרך קטן אפשר לה לראות, וגם הוא הוסתר במעין מצחייה שהגנה עליה מפני המבט החיצוני.
כשפרסמתי תצלום של אותה אישה ברשתות החברתיות, היו שתהו כיצד יושבי האוטובוס לא פחדו שמדובר ב"מחבלת". הבלבול והטשטוש הזה מלווים גם את המבט של ברעם בן יוסף. "יום אחד עברתי באחת הסמטאות במאה שערים וראיתי חבל כביסה עם הרבה שאלים תלויים בצבע שחור, ואז עברתי לשער שכם בעיר העתיקה ובחנויות של הבגדים הדתיים עמדו תלויים בגדי הנשים המוסלמיות", היא מספרת, "זה היה אותו הדבר. בפעם אחרת, ראיתי ברחוב הנביאים אישה מהגב ולא ידעתי אם היא מוסלמית, יהודייה או נוצרייה. כשהחלטתי שאני עושה את התערוכה, פניתי לראיין אותן. כל אישה נשאלה מספר שאלות זהות: למה הן בחרו בבגד הזה? מה הרגישו בפעם הראשונה שלבשו אותו? אילו תגובות הן קיבלו מהסביבה? מה המשמעות של כל פריט? האם הן מודעות לדמיון? והאם יש בהן נוסטלגיה לחבור לאימהות הקדושות של כל דת: שרה, רבקה, רחל ולאה; הנשים של הנביא מוחמד; ומריה הקדושה. הכל נשען על התפישה המיזוגנית ש'חווה היא אם כל חטא' וזה משותף לכל הדתות".
הן מודעות לדמיון?
"היהודיות מודעות, כי כשהן עוברות בשכונת גאולה בירושלים, החרדים קוראים להן 'ערבייה', 'אללה הוא אכבר', 'גיילכאטע' (מיידיש בסלנג: נזירה). זה עלבון גדול בשבילן. מבחינתן, הן היהודיות הכשרות ומשווים אותן למוסלמיות? אישה אחרת סיפרה לי שבראשית דרכה לפני שהיא לבשה רדיד, שזה הכיסוי העליון, היא הגיעה לתפילה בבית כנסת בבית שמש ונכנסה אישה מכוסה מכף רגל ועד ראש. היא חשבה שזו נזירה, אבל אז גילתה שאנשים מדברים ומברכים אותה. אישה נוספת סיפרה שהיא נסעה עם נהג מונית ערבי ששאל אותה 'את יהודייה דתייה? אז למה את הולכת עם צוואר חשוף. אצלנו, המוסלמים, זה האזור הכי סקסי'. מאז היא האריכה את הצווארון עד הסנטר. היום לא תמצא אצלן שמלות חושפות צוואר. אני מעזה להגיד, שיש בין הנשים המוסלמיות והיהודיות תחרות לא סמויה. הנזירות לא שוות בצלע, כי הן לבושות בתקנון שנוסח לפני מאות שנים".
עד כמה הנשים שיתפו איתך פעולה?
"מהנשים היהודיות והמוסלמיות רכשנו את הבגדים, ותהליך הקנייה בעצם אפשר לי את המפגש איתן. היה לי מאוד חשוב שהן יבינו מאיפה אני באה. היו נשים ששיתפו איתי פעולה, אחרות אמרו לי שאם אעשה את התערוכה אלך לגיהינום".
אחת הביקורות נגד אותה קבוצת נשים, שנקראת גם "כתר מלכות", היא שהן הולכות נגד ההלכה היהודית. אין ציווי להתעטף בצורה כזו.
"בהלכה היהודית אישה מצווה רק מרגע שהיא נשואה לכסות את שערה, ואין שום ציווי לכסות את כל הגוף. בתנ"ך אפשר למצוא רמזים בסיפורים על תמר ויהודה ורבקה ואליעזר, והמילה 'רעלה' נזכרת פעם אחת בנבואת ישעיהו בפרק ג'. גם בקוראן אין ציווי ללכת עם רעלה. זה תהליך שקרה בחברה המוסלמית לאחר מלחמת ששת הימים. בקהילות היהודיות במדינות מוסלמיות כן היה נהוג לכסות את הגוף, אבל זה היה תלוי מקום ותקופה. הרמב"ם אמר כבר במאה ה-12 במצרים שאישה שיוצאת ברשות הרבים צריכה לעטוף את גופה ברדיד כמו טלית. מכאן ועד לרעלה, ועוד לילדות, המרחק גדול. גם במאה ה-19 נשים יהודיות הלכו כך בירושלים, אבל במטפחת דקיקה".
זכותן להתלבש איך שהן רוצות. אבל מה גורל הילדות הקטנות?
"כששאלתי את הנשים, הן אמרו שכמו שהורים צמחונים לא יתנו לילדים לאכול בשר – נשים צנועות לא ילבישו את בנותיהן בצורה אחרת".
ומה עמדת האב?
"יש גברים שמקבלים את זה באהבה, יש שמתנגדים. אז יש פשרות ביניים. אחת הנשים אמרה שכדי לשמור על שלום בית, כשהיא יוצאת לרחוב לבדה היא עטופה ורעולה, וכשהיא עם בעלה היא לא מתכסה. אישה אחרת פשוט הורידה את כל הבגדים כי היא הבינה שזה או הצניעות או שהמשפחה מתפרקת. בתוך שלל הקבוצות, יש גם נשים מרחיקות לכת שחיי המשפחה שלהן נהרסו. הן סרבו ללכת למקווה כי הגוף חשוף, וכאן הן כבר עוברות על הלכה יהודית. זה כבר איום אמיתי".
בשנים האחרונות צומח דיון פוסט-פמיניסטי על כך שהגוף המכוסה משחרר את האישה מהמבט הגברי. מה העמדה שלך: צניעות וכיסוי הגוף מעצים את האישה או מדכא אותה?
"רוב הנשים שפגשתי היו דעתניות, מקסימות ומשכילות. אם זה טוב לאישה שבוחרת, מי אני שאבקר אותה. בסופו של דבר, רצינו בתערוכה להציף תופעה. אם היה מדובר במשהו שהחל בשנות האלפיים וגווע, ניחא, אבל התופעה הזו הולכת וגדלה. היא כוללת היום כ-80-50 משפחות יהודיות ומתוכן 120 נשים, וזה רק בירושלים. פעם הייתי מספרת והיו מופתעים, היום אנשים כבר מכירים בזה".
