אף תחפושת ברחוב לא תסתיר את סיפור הבחירות האלה: גזענות
מה יזכרו הרחובות של פלורנטין ממשלת נתניהו האחרונה? את התפשטות הגזענות הם לא ישכחו. הם רואים אותה יום יום. ובינתיים, בפורים, מתחפשים לטראמפ
פחות מחודש לבחירות, והרחובות של פלורנטין עוד לא התעוררו לקראתן. תעמולה? בקושי סטיקר (כחול לבן), שתי כרזות (חד"ש), שלטי בד (עבודה) ושריד נשכח מימי הפריימריז (ליכוד):
בינתיים, עד ספירת קולות החיילים, יש זמן למבט חטוף על:
אם לא סיכום סופי של שנות כהונתו, כי מי יודע, אז לפחות סיכום ביניים. את מה שראו הרחובות בשנות כהונתה של הממשלה היוצאת אפשר לתמצת במילה אחת: גזענות. בוץ עמוק. כי מה שנשאר בניכוי קוריוז כמו:
ונושאת דגל הבורות וגסות הרוח:
אחרי החברה של המוציא והמחביא אפי נוה:
מה שנשאר הוא טעמה המחליא של הגזענות, שהרימה בחסותם את הראש:
על זה אי אפשר לסלוח. ואם לא די בכך, כדי להמשיך לשבת בכורסתו המרופדת, בחר ראש הממשלה לחבק עכשיו כהניסטים. ספק אם אכפת לו, אגב, מה אחד מעוצמה יהודית חושב על הליכוד:
זה החבר החדש:
בהבדל ממנחם בגין ויצחק רבין, שהעזו לשיר שירים חדשים, נתניהו מנגן על הכלים שנשארו לו את שירת הרחוב הבזויה ביותר, זו שהפכה, ברוח המפקד ובחסות שרים בממשלתו, לשירה בציבור:
רק בין השורות? ממש לא. שירת הגזענות קולנית ולא מתנצלת:
מתפשטת כאש בשדה קוצים:
גם באנגלית:
עוד ועוד:
נכון, יש ברחוב תגובת נגד:
אבל הכתם, כמו שכתב דוד אבידן, נשאר על הקיר. וזה לא הכתם היחיד. הרחובות לא שוכחים את החיבוק ל:
את מעצרה הממושך ומשפטה של:
ואת הירי ביעקוב מוסא אבו אל-קיעאן והאשמת השווא בפיגוע טרור:
גל הגזענות גורף:
פרשה רודפת פרשה. דגל שחור מתנופף מעל:
בוקר טוב רותם סלע:
אבדה הבושה:
ועוד לא דיברנו על רדיפת:
ועל כך שמפכ"ל יש בישראל רק בזיל הזול:
בו בזמן, אגב, העסקים הקטנים בוכים:
על השחיתות יוגש לנתניהו חשבון גדול (בכפוף לשימוע, כמובן), אבל בערב פורים, הרחוב מגיש לו, במפתיע, חשבון קטן: אף אחד לא מתחפש לנתניהו, ההמון מעדיף את הפטרון:
צחוק בצד. אחרי העדלאידע תגיע השורה התחתונה. וברחובות שלנו היא פסימית:
לפיכך ברור ש:
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.
