פחות מחודש לבחירות, והרחובות של פלורנטין עוד לא התעוררו לקראתן. תעמולה? בקושי סטיקר (כחול לבן), שתי כרזות (חד"ש), שלטי בד (עבודה) ושריד נשכח מימי הפריימריז (ליכוד):
בינתיים, עד ספירת קולות החיילים, יש זמן למבט חטוף על:
אם לא סיכום סופי של שנות כהונתו, כי מי יודע, אז לפחות סיכום ביניים. את מה שראו הרחובות בשנות כהונתה של הממשלה היוצאת אפשר לתמצת במילה אחת: גזענות. בוץ עמוק. כי מה שנשאר בניכוי קוריוז כמו:
ונושאת דגל הבורות וגסות הרוח:
אחרי החברה של המוציא והמחביא אפי נוה:
מה שנשאר הוא טעמה המחליא של הגזענות, שהרימה בחסותם את הראש:
על זה אי אפשר לסלוח. ואם לא די בכך, כדי להמשיך לשבת בכורסתו המרופדת, בחר ראש הממשלה לחבק עכשיו כהניסטים. ספק אם אכפת לו, אגב, מה אחד מעוצמה יהודית חושב על הליכוד:
זה החבר החדש:
בהבדל ממנחם בגין ויצחק רבין, שהעזו לשיר שירים חדשים, נתניהו מנגן על הכלים שנשארו לו את שירת הרחוב הבזויה ביותר, זו שהפכה, ברוח המפקד ובחסות שרים בממשלתו, לשירה בציבור:
רק בין השורות? ממש לא. שירת הגזענות קולנית ולא מתנצלת:
מתפשטת כאש בשדה קוצים:
גם באנגלית:
עוד ועוד:
נכון, יש ברחוב תגובת נגד:
אבל הכתם, כמו שכתב דוד אבידן, נשאר על הקיר. וזה לא הכתם היחיד. הרחובות לא שוכחים את החיבוק ל:
את מעצרה הממושך ומשפטה של:
ואת הירי ביעקוב מוסא אבו אל-קיעאן והאשמת השווא בפיגוע טרור:
גל הגזענות גורף:
פרשה רודפת פרשה. דגל שחור מתנופף מעל:
בוקר טוב רותם סלע:
אבדה הבושה:
ועוד לא דיברנו על רדיפת:
ועל כך שמפכ"ל יש בישראל רק בזיל הזול:
בו בזמן, אגב, העסקים הקטנים בוכים:
על השחיתות יוגש לנתניהו חשבון גדול (בכפוף לשימוע, כמובן), אבל בערב פורים, הרחוב מגיש לו, במפתיע, חשבון קטן: אף אחד לא מתחפש לנתניהו, ההמון מעדיף את הפטרון:
צחוק בצד. אחרי העדלאידע תגיע השורה התחתונה. וברחובות שלנו היא פסימית:
לפיכך ברור ש:
