14 השנים שבהן היא עובדת כדוברת של הספארי לא עמעמו את ההתרגשות שבה היא מתארת את הג'ירפות המשוטטות סמוך למשרדה. שגית הורוביץ (44) אמנם לא חלמה על הג'וב הזה כנערה, אבל במסגרת שירותה הצבאי כמדריכה במרכז ללימודי שדה של החברה להגנת הטבע במעלות היא נחשפה באופן אינטנסיבי לעולם הטבע והחיות והתאהבה בו. "לא הייתי מהילדות האלו שהיו להן בעלי חיים", היא מספרת, "או מאלה שבכלל העלו בדעתן לבקש מההורים לגדל חיות. הייתי מאוד עירונית. אולי החיבור היחיד שכן היה שם זה שהסבתות שלי, משני הצדדים, תמיד האכילו חתולים, והקטע של לאסוף להם אוכל תמיד היה קיים שם".
נקודת המפנה הקרייריסטית שלה הייתה היתקלות מקרית בשלט שהיה תלוי בקמפוס האוניברסיטה שבה למדה שבו חיפשו מדריכים לספארי. שלט שסימן התחלה משנת חיים. "באתי לריאיון, ולשמחתי התקבלתי", היא מספרת, "וכך למעשה התחיל מסלול שבו כל מה שהיה קשור לחיים שלי התקבץ לספארי. התחלתי מסלול של הדרכה, הכרתי במסגרת העבודה את מי שיהפוך לבעלי והתחברתי מאוד למקום.
"אחרי הרבה שנים שבהן הדרכתי במקביל ללימודים, אמרתי לעצמי שאני צריכה גם להתחיל להתפרנס. חיברתי את האהבה שלי לספארי אל האהבה שלי לכתיבה, פניתי לדוברת של הספארי דאז והצעתי לה שאולי אתחיל לכתוב כתבות לעיתונים. היא מיד הסכימה. באותה תקופה התחילה גם תוכנית הבוקר של ערוץ 10. יגאל, בעלי, הגיע לתוכנית כדי להתראיין על לידה של פיל, ואיכשהו פגשתי שם את התחקירנית של התוכנית והצעתי לה להתחיל פינה על בעלי חיים. בהתחלה היא היססה ושאלה אם אני בטוחה שיש מספיק על מה לדבר, אבל אחרי שבועיים עשיתי אודישן מול אברי גלעד, שהכריז: 'זה היה אחלה, נלך על זה'. אחרי הפינה הראשונה שהגשתי זומנתי למשרדו של מנכ"ל הספארי והוא אמר לי: 'הדוברת עוזבת ואת תהיי הדוברת הבאה אם תרצי'. הרגשתי שכל מה שאפילו לא העזתי לחלום עליו עומד להתגשם".
איך הייתה הכניסה לתפקיד?
"הכל היה הכי מעניין והכי חשוב והכי מרגש. כשקיבלתי את העבודה הזו הייתי בת 30 ואמרתי לעצמי: זהו, יש לי עבודה עד הפנסיה – משפט שהכי לא אומרים היום. היום אנשים כל הזמן עסוקים בלחשוב איך להתפתח, אבל אני באמת הרגשתי שזה לא רק מקום עבודה, אלא שיש פה ממש משפחה, חברים שאספתי מכל השנים, נכנסתי כל יום למקום עם תחושה מאוד ביתית".
את מסוגלת לומר את המשפט הזה גם היום?
"אני לא יודעת לומר בביטחון שאהיה בתפקיד באמת עד הפנסיה, אבל יחד עם זאת אני מרגישה שהחיבור הוא כל כך גדול ומובהק. אני יודעת שאצל רוב האנשים אני שמורה בטלפון כ'שגית ספארי'. זה גם השם שלי באינסטגרם. זה באמת חלק משמעותי ממני. אני כן יכולה לומר שאני עדיין מתרגשת מקרנפית קטנה שנולדה וממשיכה להגיש את הפינות באותה תשוקה, שום דבר לא השתנה בנקודות האלו. זה משמח אותי. לא נשחקתי ואני עדיין באה לעבודה שלי מתוך שמחה, מתוך תחושה של שליחות. אני יודעת שזו מילה נורא גדולה. בכל פעם שאני חושבת על מה אעשה בהמשך, ברור לי שגם אם אעשה משהו אחר, אני רוצה שיהיו בעשייה שלי הרבה מהפרמטרים שיש בה היום".
מה הצדדים היותר מאתגרים של העבודה שלך?
"אני יכולה להעיד שעם השנים הדברים הפכו למורכבים יותר. לפני 14 שנה, כשנכנסתי לתפקיד, גני חיות היו בקונצנזוס. כיום רוב האנשים עדיין רואים בספארי מקום בילוי משפחתי מעצים שמספק חוויות חיוביות, אבל בשנים האחרונות אנחנו רואים לא מעט מתנגדים, ואני חושבת שזה האתגר הכי גדול שאיתו צריכים להתמודד. הקבוצות האלו משפיעות על הקהל הרחב, והתפקיד שלנו הוא לדבר אל כולם, גם לקיצוניים וגם לקהל הרחב. האתגר הגדול בעיניי הוא לנסות להראות את כל הצדדים החשובים של העשייה כאן, את הפן החינוכי, את פועלנו בתחום שמירת הטבע. שאנשים יבואו לכאן לבילוי משפחתי, אבל יבינו שיש לו ערך מוסף גדול יותר ושהמקום הזה חשוב מהרבה בחינות.
"קצת אחרי שהתחלתי את התפקיד הוקם בספארי, יחד עם רשות הטבע והגנים, בית חולים לחיות בר, וזה היה בעיניי הדבר הכי חשוב שצריך לדבר עליו - התרומה של בית חולים כזה, על זה שזה לא יכול לקרות באף מקום אחר חוץ מבגן חיות. אני זוכרת את השנים שבהן אמרתי לכתבים שהגיע צב דרוס או תנשמת ירויה, והיו שואלים אותי: 'יש לך אולי סיפור קצת יותר סקסי?'. בשנים הראשונות זה היה קשה ולקח הרבה זמן עד שהגענו לתודעה. אם בעבר הייתי שואלת אנשים אם הם שמעו משהו על הספארי, 90 אחוז היו עונים שכן, אבל אם הייתי שואלת על בית החולים, אחוז מזערי היה עונה שכן. היום המצב אחר. עוד לא הגענו ל־90 אחוזי הכרה, אבל הם הולכים וגדלים. אלו הדברים שעוד יותר מחזקים אותי".
סלפי עם ג'ירפה
התמורות והשינויים המקצועיים שחוותה הורוביץ במהלך שנות עבודתה הרבות בספארי כללו גם הסתגלות לאחת מהמגמות הבולטות ביותר בתחום הדוברות - ההיטמעות המסיבית של שימוש ברשתות החברתיות בעבודתו של הדובר. "אני אמנם לא משתייכת לדור שנולד לתוך זה", היא מעידה, "אבל דווקא בגלל שהיה לי כבר ותק של משהו כמו שלוש-ארבע שנים בעבודה בלי הרשתות, המעבר היה כל כך הדרגתי, שכן הרגשתי שאני צומחת לתוך זה ופשוט לומדת איך לשלב את זה בעבודה השוטפת. היום אני חיה שם, בתוך העולם הזה: גם מפעילה עם חברת דיגיטל את הפייסבוק והאינסטגרם של הספארי וגם לי יש פייסבוק ואינסטגרם פרטיים שאני משקיעה בהם מאוד, וחלק גדול מהתמונות והפוסטים הם מהספארי. אני לגמרי שם ולגמרי מבינה את הכוח, וגם מבינה את הזיוף של העולם הזה. אין ספק שזו זירה חשובה וחשוב לנו להיות שם, אבל מבלי לנטוש את התקשורת המסורתית".
ספרי לנו על סוגיה מעניינת במיוחד שטיפלת בה בזמן האחרון.
"בתקופה האחרונה ראינו שהרבה אנשים כותבים פוסטים שקשורים למראה של בעלי החיים: 'איזו מסכנה הג'ירפה', 'איך היא נראית', כל מיני דברים שקשורים למראה של החיות, כשרוב הפוסטים היו קשורים לבעלי חיים מבוגרים. אז התחיל להתגלגל לי בראש השיח הזה על החיות המבוגרות - שאנשים קצת כועסים כי אולי החיה לא קופצת ומשתוללת כמו שהם ציפו, או שהפרווה שלה לא מספיק בוהקת כמו בסרטים.
"תוך כדי הריצה, שהיא התחביב היחיד שיש בחיי, התחלתי לגלגל בראש מה אני רוצה לעשות בנידון והתחלתי לחשוב על ניסוח פוסט שיעסוק בשינוי שעבר על גן החיות. זה היה משהו שבאמת ישב לי על הלב - החיות שגדלנו איתן מאז שהן קטנות, עכשיו, כשהן קצת זקנות, אנשים מדברים עליהן ככה. הפוסט שכתבתי בנושא הפך לוויראלי והוליד כל מיני ראיונות וגם כתבה גדולה בתאגיד השידור. זה מאוד ריגש אותי שהנושא הזה, שהוא לא סקסי ומדליק, הופך פתאום למשהו שנכון לדבר עליו. היה פה מעין סכר שנפתח בשיח על החיות המזדקנות שלגמרי השיק לעולם שלנו וליחס שלנו לבני אדם שמזדקנים ומתבגרים וזה מאוד ריגש אותי".
הצלחת להעביר את החיבור העמוק הזה לעולם החיות גם לבנותייך?
"הבת הגדולה שלי חיה את זה במשך תקופה והשתתפה כאן במחנה שאפשר להתנדב בו. מתישהו בתיכון היא עברה לעיסוקים חברתיים אחרים ותפסה כיוון אחר ואני שמחה שזה המצב, לפחות בשלב הזה של חייה הצעירים. את האמצעית זה פחות מעניין, אבל הקטנה לקחה את זה הכי רחוק שאפשר. היא מגיעה לספארי, מרימה את כל החיות ולגמרי חיה את בעלי החיים בצורה טוטאלית. קוראים לה כאן 'מוגלי'".
