אייקון מאויר בשבוע: לולה בר הביאה את השיק הפריזאי למדבר הישראלי

בשנות ה-40 וה-50, כשכולם רצו להיות חלוצים ודקלמו "הצנע לכת", תופרת העילית הגדירה את האלגנטיות בארץ הגמלים והחולות. מחווה ל"מלבישה הלאומית" המקורית

ארז עמירןפורסם: 04.03.19 08:24
"אחרי טעם רע אני לא מסובבת את הראש. טעם רע אני אפילו לא רואה". המחווה שלי ללולה בר (איור: ארז עמירן)
"אחרי טעם רע אני לא מסובבת את הראש. טעם רע אני אפילו לא רואה". המחווה שלי ללולה בר (איור: ארז עמירן)
בר היתה תופרת עילית יותר מאשר מעצבת אופנה, גם לפי הגדרתה שלה, ויש בכך משהו יפה וצנוע על רקע הפומפוזיות ואינפלציית התארים הנוכחית, לפיה כל מי שעברה פעם ליד חלון הראווה של קסטרו היא "מגה סטייליסטית" וכל בחור שאחז מספריים בידיו הוא "אמן שיער" (צילום: Illani,CC)
בר היתה תופרת עילית יותר מאשר מעצבת אופנה, גם לפי הגדרתה שלה, ויש בכך משהו יפה וצנוע על רקע הפומפוזיות ואינפלציית התארים הנוכחית, לפיה כל מי שעברה פעם ליד חלון הראווה של קסטרו היא "מגה סטייליסטית" וכל בחור שאחז מספריים בידיו הוא "אמן שיער" (צילום: Illani,CC)

לולה בר

רגע, במי מדובר? לולה בר היתה תופרת עילית שפעלה בעיקר בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת ותפרה בגדים לפי מידה. כינו אותה "המלבישה הלאומית" (ולא בגלל שהלבישה את הנציג הישראלי לאירוויזיון. פרופורציות, אתם יודעים) ו"מלכת הסטייל". כשאף אחד לא ידע מה זה קוטור ואיך הוא ישמש אותנו במלחמתנו נגד האויבים מסביב, היא הבינה מה חשוב באמת והגדירה את המושג "אלגנטיות" בארץ הגמלים והחולות.

 

בר נפטרה ב-4 במרץ לפני 22 שנה, רגע לפני שהפכנו לאחות הקטנה והחקיינית של ניו יורק וברלין, והשפיעה רבות על תעשיית האופנה הישראלית, כן, זו שכיום מחרחרת חסרת נשימה את דרכה הסיזיפית אל עתיד לא נודע.

 

הכישרון הגדול שלה היה לזהות את הסגנון הנכון ולהתאים אותו לקהל המקומי, תוך שמירה על סטנדרטים מופלאים של תפירה  (צילום: Illani,CC)
    הכישרון הגדול שלה היה לזהות את הסגנון הנכון ולהתאים אותו לקהל המקומי, תוך שמירה על סטנדרטים מופלאים של תפירה (צילום: Illani,CC)

     

    למה אייקון? בשנות ה-40 וה-50, הדקלומים הנפוצים היו "נהיה כולנו חלוצים וחלוצות", "הצנע לכת", "למען המולדת – עשרה בנים ללדת" ושאר סיסמאות בן גוריוניות שהציבו את המשוואה של בגדים יפים = קשקוש מיותר והתעסקות בטפל. בר ראתה באותו "קשקוש מיותר" שליחות לאומית, והחלה להלביש את האליטה הישראלית של אותן שנים – נשות ההנהגה ושחקניות שייצגו את המדינה באירועים מקומיים ובינלאומיים. גולדה מאיר, לאה רבין, פולה בן גוריון, חנה מרון ורחל דיין הן רק חלק מהנשים שהיא הפכה מפלחיות עבריות לדוכסיות אירופאיות (נו, טוב, כמעט).

     

    בר היתה תופרת עילית יותר מאשר מעצבת אופנה, גם לפי הגדרתה שלה, ויש בכך משהו יפה וצנוע על רקע הפומפוזיות ואינפלציית התארים הנוכחית, לפיה כל מי שעברה פעם ליד חלון הראווה של קסטרו היא "מגה סטייליסטית" וכל בחור שאחז מספריים בידיו הוא "אמן שיער". הכישרון הגדול שלה היה לזהות את הסגנון הנכון ולהתאים אותו לקהל המקומי, תוך שמירה על סטנדרטים מופלאים של תפירה – הישג שגם היום ועם כל ההתפתחויות הטכנולוגיות, לא רבים המעצבים שיכולים לזקוף זאת לזכותם.

     

    בשנים שבהן שלטו בנוף הארצישראלי קוקו וסרפן, חולצות רוסיות ורימונים בכיסים, היא התעקשה על "פריז במדבר" והפכה להיות גורו של טעם טוב עבור נשים שחסרו אותו לחלוטין.

     

    מעולם לא הצליחה (או לא רצתה להצליח) להיטמע בלבנט המזיע או ליצור אופנה שהיא נגזרת של הזמן והמקום שבו חיה (צילום: Illani,CC)
      מעולם לא הצליחה (או לא רצתה להצליח) להיטמע בלבנט המזיע או ליצור אופנה שהיא נגזרת של הזמן והמקום שבו חיה(צילום: Illani,CC)

       

      למה לא? לולה בר היתה ליידי בסביבה של עוזרות בית, ולא נתנה להן לשכוח את זה לרגע. היא מעולם לא הצליחה (או לא רצתה להצליח) להיטמע בלבנט המזיע או ליצור אופנה שהיא נגזרת של הזמן והמקום שבו חיה. היום ודאי היו קוראים לה "מנותקת ומתנשאת".

       

      היא הפליאה לתרגם את חזונם של אחרים, לרוב אחרים עם מבטא צרפתי וגינונים פריזאיים, לשמלות מושלמות וחליפות לתפארת, אך לא יצרה מעולם כתב יד אישי משלה. אבל הפשע הגדול ביותר שלה הוא עיצוב מדי דיילות אל-על (אבוי) ומדי החיילות של צה"ל (אבוי ואבוי) – לא נשכח, לא נסלח, ולנצח נתגרד.

       

      ובכל זאת: ולו רק בזכות המשפט הזה שלה – "אחרי טעם רע אני לא מסובבת את הראש. טעם רע אני אפילו לא רואה".

       

      לולה בר עם אורה הרצוג בחגיגות יום העצמאות בבית הנשיא ב-1987 (צילום: דוד רובינגר)
        לולה בר עם אורה הרצוג בחגיגות יום העצמאות בבית הנשיא ב-1987(צילום: דוד רובינגר)

         

        מה זה אייקון אחד בשבוע?

        עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.

         

        בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.

         

           

          ולמה תמיד מתגעגעים לסטייל של אודרי הפבורן?

          65 שנה לזכייה של אודרי הפבורן בפרס האוסקר. לחצו על התמונה לכתבה המלאה (צילום: AP)
          65 שנה לזכייה של אודרי הפבורן בפרס האוסקר. לחצו על התמונה לכתבה המלאה (צילום: AP)

           

           

           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
          מעצב אופנה, מרצה בשנקר, מאייר, אבא (של גאיה ושירה), מאמין שאופנה היא תרבות שאפשר (ורצוי) לדבר עליה, ולא רק ללבוש, ולא שוכח לרגע שמתחת לבגדים כולנו עירומים