הכתום היום כתום יותר: ככה זה כשאפשר לזרוק אופניים ברחוב

לא רק אופניים חשמליים: את המדרכות העירוניות רוויות המפגעים כובשים בימים אלה עוד ועוד אופניים סיניים וקורקינטים אמריקאיים חשמליים, שנכנסו לארץ ללא הסדרה

ציפה קמפינסקיפורסם: 18.12.18 11:33
הגלגלים הכתומים בכל פינה. האופניים השיתופיים הסיניים, המופעלים באמצעות אפליקציה סלולרית, כבשו בתוך זמן קצר את לבבות המדוושים ומצליחים להרגיז את הולכי הרגל. האם הנוחות תנצח?    (צילום: ציפה קמפינסקי)
הגלגלים הכתומים בכל פינה. האופניים השיתופיים הסיניים, המופעלים באמצעות אפליקציה סלולרית, כבשו בתוך זמן קצר את לבבות המדוושים ומצליחים להרגיז את הולכי הרגל. האם הנוחות תנצח? (צילום: ציפה קמפינסקי)
האפשרות להשאיר את האופניים ה"שיתופיים" היכן שרוצים (ולא בתחנת עגינה מוסדרת) מוסיפה עוד מפגע למדרכות שהפכו כבר מזמן לשדה מוקשים עבור הולכי הרגל. "זה פשוט מטרד", כתב גולש בפייסבוק, "כל פעם שאני רואה את האופניים האלה בא לי להצית אותן במקום"    (צילום: ציפה קמפינסקי)
האפשרות להשאיר את האופניים ה"שיתופיים" היכן שרוצים (ולא בתחנת עגינה מוסדרת) מוסיפה עוד מפגע למדרכות שהפכו כבר מזמן לשדה מוקשים עבור הולכי הרגל. "זה פשוט מטרד", כתב גולש בפייסבוק, "כל פעם שאני רואה את האופניים האלה בא לי להצית אותן במקום" (צילום: ציפה קמפינסקי)
התבנית האחידה והמובהקת כל כך של האופניים הסיניים מתעתעת: לפעמים נדמה שזה אותו זוג, שצץ בכל פעם במקום אחר    (צילום: ציפה קמפינסקי)
התבנית האחידה והמובהקת כל כך של האופניים הסיניים מתעתעת: לפעמים נדמה שזה אותו זוג, שצץ בכל פעם במקום אחר (צילום: ציפה קמפינסקי)

במידה שיש בשיתוף אופניים קריאת תיגר על רעיון הבעלות הפרטית, שימוש בהם יכול היה להיות עניין חתרני מלבב. אלא שבימינו, בקצה כל מיזם "שיתופי" יושב איזה עשיר עם קופה רושמת, והגלגלים הכתומים של אופני "מובייק" (להלן: מופניים), מתפשטים במרחב העירוני כמו ג'ינג'ים על גב לבנבן חשוף לשמש. ולא רק הם.

 

אז מה אם זו בדיוק כניסה למשרד?  (צילום: ציפה קמפינסקי)
    אז מה אם זו בדיוק כניסה למשרד? (צילום: ציפה קמפינסקי)

     

    "לאט לאט מתמלאים רחובותינו בכתומים, בלבנים ובכחולים...", נכתב בקבוצת הפייסבוק מחזירים את הבטיחות להולכי הרגל , "ולא, לא מדובר בפרחים או בעצים, אלא בדו-גלגליים למיניהם שנפרסו במרחב הציבורי של הולכי הרגל על ידי חברות שיתוף הכלים. להבדיל מהפרחים והעצים, הם אינם מסודרים בערוגות ובגינות, אלא מושלכים בכל מקום כיד הנוחות הטובה על אקס-משתמשיהם".

     

    במלים אחרות: "זה פשוט מטרד", כותב גולש עצבני בפייסבוק. "כל פעם שאני רואה את האופניים האלה בא לי להצית אותן במקום".

     

    אז מה אם הולכי רגל יתקשו לעבור?  (צילום: ציפה קמפינסקי)
      אז מה אם הולכי רגל יתקשו לעבור? (צילום: ציפה קמפינסקי)

       

      כמה חברות של אופניים שיתופיים החלו לפעול בארץ במהלך השנה האחרונה. חברת OFO, שפעלה בתחילת השנה בעיקר ברמת גן (עם כ-500 אופניים צהובים) עזבה את ישראל ביולי האחרון; חברת אופני ישראל (ISRABIKE) החלה לפעול בנתניה באפריל (עם אופניים כחולים), ובאחרונה נראים הכחולים שלה גם בתל אביב; ומובייק (MOBIKE), שהביאה לארץ 2,500 מופניים (עם גלגלים כתומים ושלדה אפורה), מפעילה אותם בהדרגה מאז חודש מרץ בקרית ביאליק וקרית מוצקין, ברחובות, בראשון לציון, ברמת גן ובתל אביב.

       

      בחלק מהמקומות מוגדרת הפעלת האופניים כפיילוט לתקופת ניסיון (ולכן יכלו להיכנס ללא מכרזים). בתל אביב, מסר דובר העירייה, בתשובה לשאלת Xnet, "העירייה לא העניקה היתר או רישיון לאף חברה פרטית באשר היא, פרט ל'תל-אופן'". החברות גם לא נדרשו לשלם עבור הזכות להפיץ את האופניים שלהן בעיר.

       

      ישראבייק - כחולים עם מגן דוד. הגיעו מנתניה וחוסמים מדרכה בתל אביב   (צילום: ציפה קמפינסקי)
        ישראבייק - כחולים עם מגן דוד. הגיעו מנתניה וחוסמים מדרכה בתל אביב (צילום: ציפה קמפינסקי)

         

        כלי התקשורת קיבלו את האופניים הסיניים בשמחה עם כותרות כמו: "לרכוב ולזרוק: הדור החדש של האופניים השיתופיים כבר כאן" ו"לא רק תל-אופן - אפשר גם לרכוב ולזרוק", וזה בדיוק מה שקורה. רוכבים וזורקים.

         

        אז מה אם זו תחנת אוטובוס?   (צילום: ציפה קמפינסקי)
          אז מה אם זו תחנת אוטובוס? (צילום: ציפה קמפינסקי)

           

          "למה להשאיר בצורה מסודרת אם אפשר להשאיר כמו חארות", קובלת גולשת בפייסבוק, "למי אכפת מהזקנים, הילדים או אלו שבכסאות גלגלים. עוד חברה שהחליטה להשתלט על המדרכות".

           

          הירוקים של תל-אופן חונים בתחנת עגינה, הכחולים הם "דוקלס". מי מפסיד?  (צילום: ציפה קמפינסקי)
            הירוקים של תל-אופן חונים בתחנת עגינה, הכחולים הם "דוקלס". מי מפסיד? (צילום: ציפה קמפינסקי)

             

            בהבדל מתל-אופן, מודל שחייב את עיריית תל אביב-יפו להקים תחנות עגינה מסודרות באזורי פעולתם, האופניים הסיניים הם מה שנקרא "דוקלס" (Dockless) - ללא עגינה - והפעלתם באמצעות אפליקציה סלולרית מאפשרת את "זריקתם" בכל מקום, מה שמבטיח בלגן. אך בניגוד לגולשת הסבורה ש"המודל מגיע ממדינות שבהן אנשים מחונכים, ופה אין חינוך", גם במקומות עם אנשים מחונכים ה"דוקלס" עושים צרות.

             

            על פי סוכנות הידיעות הצרפתית AFP, בווינה הוכרזה באוגוסט מלחמה על ה"דוקלס", לאחר שהיוו הפרעה במרחב הציבורי, ובניו יורק הוחלט על פיילוט שיאפשר למפעילים שונים לפזר מספר מוגבל של אופניים. באמסטרדם נאסרה כליל הפצתם, ובערים שונות בארצות הברית, נכתב בידיעה אחרת, התנו את הפעלת האופניים בקבלת רשיון ובתשלום מס. אצלנו, עיריית תל אביב יפו - שהצליחה, בשם הסדר במרחב הציבורי, לסלק באחת את פחי האשפה הירוקים מהרחובות - עדיין לומדת את הנושא.

             

            במלים הרשמיות של הדובר, זה נשמע כך: "עיריית תל-אביב-יפו מבצעת תהליך בחינה של השימוש בכלי תחבורה שיתופיים (אופניים וקורקינט חשמלי), בין היתר בכדי ללמוד כיצד ערים שונות בעולם מתמודדות עם כניסת גופים פרטיים לתחום התחבורה השיתופית באופניים בהיבטי רגולציה; היבטי המרחב הציבורי, כולל השמירה עליו, וכדומה". 

             

            מותר, אגב, לתמוה מדוע העירייה שהקימה ומפעילה את תל-אופן בהשקעה גדולה, ובוודאי נפגעת ממיזם אופניים מתחרה, אינה פועלת להגבלתו. התחרות כבר נותנת אותותיה. לעמדות בתחנת העגינה של תל-אופן נוספו באחרונה מדבקות פרסום בולטות: "חוויה תל אביבית ב- 0.66 שקל ליום". ובאותיות הקטנות: "למנוי שנתי לתושבי תל אביב יפו, גבעתיים ורמת גן. ובכפוף לתקנון":

             

            יש תחרות, מוכרים חוויה זולה. עד שמגיעים לאותיות הקטנות    (צילום: ציפה קמפינסקי)
              יש תחרות, מוכרים חוויה זולה. עד שמגיעים לאותיות הקטנות (צילום: ציפה קמפינסקי)

               

              מובייק ישראל, אם לרדת רגע לפרטים, שייכת לחברת קאר טו גו, האחראית גם למיזם אוטו-תל, שהעירייה שותפה במימונו. לים האינטרסים הזה, שאינו חשוף במרחב הציבורי, מישהו יצטרך לצלול פעם.

               

              לא רק אופניים: כשלא מקבלים דוחות אפשר לזרוק גם אוטו     (צילום: ציפה קמפינסקי)
                לא רק אופניים: כשלא מקבלים דוחות אפשר לזרוק גם אוטו (צילום: ציפה קמפינסקי)

                 

                כך או כך, לזכותה של מובייק יאמר שהיא חוזרת ומדגישה - גם על המופניים וגם באתר שלה - כי יש להחנות אותם באופן מסודר ומתחשב.

                 

                "חנה בכל אזור חניה ציבורי של אופניים" - רק באנגלית  (צילום: ציפה קמפינסקי)
                  "חנה בכל אזור חניה ציבורי של אופניים" - רק באנגלית (צילום: ציפה קמפינסקי)

                   

                  אבל כיוון שמובייק מציעה נוחות, בני האדם עושים מה שנוח. וכך זה נראה:

                   

                  אז מה אם הולכי רגל רוצים לעבור?    (צילום: ציפה קמפינסקי)
                    אז מה אם הולכי רגל רוצים לעבור? (צילום: ציפה קמפינסקי)

                     

                    "נמאס לי מאופני מובייק שחוסמים את המדרכות בעיר", קבלה גולשת בדף הפייסבוק של עיריית תל אביב יפו, "זה בלתי אפשרי לקחת את הבת שלי לגן עם עגלה בלי לרדת לרחוב, שזה מסוכן. ואם לי זה קשה, תחשבו על כמה קשה זה צריך להיות לאנשים נכים. איך אתם מאפשרים דבר כזה? מאז שהם הגיעו לתל אביב אני רואה בעיות כאלה כל יום".

                     

                    העירייה הגיבה מיד: "... הפעילות מתבצעת ללא אישור העירייה ועשרות זוגות אופניים שהפריעו במרחב הציבורי הוחרמו. בנוסף קיימנו שיחה עם החברה והודענו להם שבמידת הצורך נגיש נגדם כתב אישום על מפגע בשטח ציבורי".

                     

                    בתשובה לשאלה שלנו (לא בפייסבוק), הנוסח היה מתון יותר: "אגף הפיקוח הבהיר למנהלי החברות המפעילות את המיזמים כי עליהם לוודא שכלי התחבורה אינם מהווים מכשול או הפרעה במרחב הציבורי".

                     

                    גם מובייק לא הייתה אדישה לתלונת הגולשת: "...אנחנו מצטערים לשמוע. חשוב לנו מאוד להדגיש שאנחנו לא מקלים ראש בנושא השארת האופניים וחנייתם במקומות שפוגעים במרחב הציבורי... חשוב לדעת שמשתמשים אשר מחנים את האופניים בצורה שמפריעה למרחב הציבורי מסתכנים בהרחקה מן השירות".

                     

                    מי ירים את המופניים; מי יודיע ל"מובייק" שהם שוכבים ומפריעים?    (צילום: ציפה קמפינסקי)
                      מי ירים את המופניים; מי יודיע ל"מובייק" שהם שוכבים ומפריעים? (צילום: ציפה קמפינסקי)

                       

                      אבל כדי שמובייק תדע על מפגע מישהו צריך לדווח לה. אז נמצאה צדיקה בסדום. בדיון שהתלקח בפייסבוק מודה מובייק לגולשת שהתלוננה, וכותבת לה: "...בין אלפי הרוכבים של מובייק לצערנו אנחנו עדיין נתקלים ברוכבים מעטים שמסיימים את הרכיבה לא כראוי... על מנת למגר את התופעה ולאתר את הרוכב האחרון שהשאיר את האופניים כך, נשמח להבא שתצרפי צילום של המספר הסידורי שמופיע על גבי האופניים. רוכב שמשאיר את האופניים במקום שמפריע למרחב הציבורי מסתכן בקבלת קנס ואף הרחקה מהשירות".

                       

                      לכך משיב מיד גולש: "אני חושב שהתבלבלתם, היא לא עובדת אצלכם. אם אין לכם שיטה טובה לוודא שלא משאירים מכשולים ברחבי העיר, אז אין לכם מוצר טוב".

                       

                      הגולשת המתלוננת ממשיכה ושואלת: "למה אתם לא מסדירים חניות מסודרות כמו של תל-אופן. חושבת שאתם צריכים לפנות לעירייה ולהקים חניות מסודרות ולא לסמוך על הישראלי 'היפה'".

                       

                      על כך משיבה לה גולשת אחרת: "כי כל העניין הוא שניתן להשאיר אופניים בלי לחפש חניה. כי לאנשים אין חינוך ואין כבוד לזולת, זה לא באמת אשמת מובייק...". מה שנכון.

                       

                      ומובייק מוסיפה: "...אין לנו תחנות עגינה... כי זה כל הרעיון... אנחנו מנסים להשריש תרבות אחרת של רכיבה על אופניים... על מנת למגר את התופעה ו'לחנך' את הרוכבים אנחנו מאוד מעריכים דיווחים מהשטח. אנחנו דואגים לאתר את הרוכב האחרון ומרחיקים מהשירות - ממש לא כחלק מ'עבודה' אלא בגלל רצון טוב של תושבים לעיר ירוקה ונעימה יותר".

                       

                      נכון, יש גם משתמשים הגונים, שמשאירים את האופניים באזורי חניה מוסדרים:

                       

                      יש גם רוכבים מתחשבים  (צילום: ציפה קמפינסקי)
                        יש גם רוכבים מתחשבים (צילום: ציפה קמפינסקי)

                         

                        וככה זה כשיש שניים: אמנם לא באזור חניה אבל גם לא באמצע המדרכה   (צילום: ציפה קמפינסקי)
                          וככה זה כשיש שניים: אמנם לא באזור חניה אבל גם לא באמצע המדרכה (צילום: ציפה קמפינסקי)

                           

                          ברור שמובייק לא לבד בגזילת המדרכות מהולכי הרגל. עם אופניים חשמליים, אתרי בנייה מופקרים, מחסור במקומות חניה, תימרור מוגזם וחפצים שתושבים לא צריכים, המדרכות העירוניות הפכו כבר מזמן לשדה מוקשים.

                           

                          מדרכה, מתברר, זו מילה מכובסת   (צילום: ציפה קמפינסקי)
                            מדרכה, מתברר, זו מילה מכובסת (צילום: ציפה קמפינסקי)

                             

                            וכעת לא רק מופניים פזורים על המדרכות, גם ציפורים חשמליות מנקרות בכל פינה:

                             

                            טוב שתיים ביד מאחת על העץ  (צילום: ציפה קמפינסקי)
                              טוב שתיים ביד מאחת על העץ (צילום: ציפה קמפינסקי)

                               

                              אלה ואלה הם כפנס מהבהב - רגע יש, רגע אין (כי מישהו אחר לקח). וגם לכך נמצאה התשובה. "אנשים אשכרה לוקחים את הבירד אליהם הביתה?" תוהה גולש באחת מקבוצות הפייסבוק השכונתיות, "זה טמטום! כתבתי לבירד בתלונה על זה שמלא פעמים אני מגיע לכלי שרשום שהוא נמצא אבל הוא לא באמת נמצא. הם טוענים שזה קורה - אנשים דפוקים שלוקחים את הכלי אליהם הביתה (לא בשביל להטעין, סתם בשביל לשמור אותו לעצמם). זה נשמע לי הזוי. אבל אני מאמין להם, מקווה שהם יתפסו את הפושעים!...".

                               

                              חברת בירד האמריקאית, יצרנית הציפורים החשמליות, הביאה אותן לארץ, והיא משלמת ל"צפרים" שמוכנים לקחת אותם להטענה אצלם בבית, ולהחזיר לרחוב. לכן לעתים, גם אם האפליקציה מראה שיש ציפור במקום מסוים, בעצם אין. "זה קורה לי כל הזמן בשכונה", מספרת גולשת, "היה לי בבוקר עם 3 קורקינטים באזור שלי ולא מצאתי אף אחד מהם בפועל".

                               

                              לפעמים הם בכל זאת במקום  (צילום: ציפה קמפינסקי)
                                לפעמים הם בכל זאת במקום (צילום: ציפה קמפינסקי)

                                 

                                מזל שאצלנו אין נהרות ותעלות מים. בפריז למשל, כפי שדווחה סוכנות הידיעות רויטרס ביולי השנה, אופניים "שיתופיים" רבים הושלכו לסיין. ומדווש אנגלי אחד כותב, על סמך נסיונו בלונדון: "אם אתם רואים באפליקציה אופניים במיקום נוח, ממש ליד תעלה או נהר, תשכחו מהם". הוא מספר שחיפש במשך דקות ארוכות אופניים שהופיעו באפליקציה ליד קו המים, עד שראה אותם שוכבים במבט עצוב, כדבריו, בתחתית התעלה.

                                 

                                מצחיק. בתגובה לאחד הפוסטים שמתלוננים על הפרעת המופניים בתל אביב, כתב איזה גולש: "להשליך כל זוג כזה לירקון. תראו איך מובייק מוצאת פתרון לבעיה תוך יום".

                                 

                                רשעים, כידוע, לא חסרים. המופניים שלה, מספרת מובייק, חסינים לוונדליזם - אי אפשר להעלים אותם (יש ג'י פי אס), אי אפשר לפרק את הכיסא, אין אוויר בגלגלים, אז אי אפשר להוציא אוויר, לאופניים אין שרשרת, וכל החלקים שלהם מתאימים רק למופניים. אבל בהתקף עצבים או שכרות אפשר סתם להעיף אותם:

                                 

                                מישהו היה ממש עצבני, או סתם שיכור  (צילום: ציפה קמפינסקי)
                                  מישהו היה ממש עצבני, או סתם שיכור (צילום: ציפה קמפינסקי)

                                   

                                  בכל מקרה, המסר ברור (צילום: אילן יצחייק)
                                    בכל מקרה, המסר ברור(צילום: אילן יצחייק)

                                     

                                    לירן גלבוע, מנהל פעילות מובייק בישראל, מתגאה באחת מהכתבות שפורסמו על תפוצת המופניים, כי "כבר לא מדובר בטרנד חולף, האופניים השיתופיים הכתומים-אפורים הפכו לחלק מהנוף העירוני...". מה שאפשר, אגב, לומר גם על צואת כלבים.

                                     

                                    ואם כבר מדברים על הנוף העירוני, מותר לשאול מדוע לחברה פרטית מותר לפזר בו את מרכולתה, וגם להרוויח מזה, בעוד שתושב תמים, אם יציב ברחוב דוכן לממכר חפצי יד שנייה, נניח, יידרש לסלקו מיד, ואף לשלם קנס.

                                     

                                    פעמיים בדרום, פעמיים בצפון. רגע, זה אותו זוג?  (צילום: ציפה קמפינסקי)
                                      פעמיים בדרום, פעמיים בצפון. רגע, זה אותו זוג? (צילום: ציפה קמפינסקי)
                                       

                                       

                                      מנקודת מבט אסתטית, התבנית הסינית האחידה מתעתעת: לרגעים נדמה שזה אותו זוג אופניים, שצץ בכל פעם במקום אחר. ובכלל, נוכחותם של המופניים ברחוב דומה לנוכחות של סניף מקדונלד'ס בשאנז אליזה בפריז, או סניף של ארומה בשוק לוינסקי. קוץ בעין. אחידות מסוג "ראית אחד, ראית את כולם", גם אם היא נוחה למשתמשים, לעולם לא תצליח להוסיף למרחב העירוני את מה שמעניק לו המגוון, מרופט או צבעוני ככל שיהיה:

                                       

                                      זה לא אמסטרדם, זה פלורנטין. הרוכב בטח מרוצה. מעניין איך הוא יחנה   (צילום: ציפה קמפינסקי)
                                        זה לא אמסטרדם, זה פלורנטין. הרוכב בטח מרוצה. מעניין איך הוא יחנה (צילום: ציפה קמפינסקי)

                                         

                                        תראו מה שצבע יכול לעשות: לא רק לימון מוסיף המון  (צילום: ציפה קמפינסקי)
                                          תראו מה שצבע יכול לעשות: לא רק לימון מוסיף המון (צילום: ציפה קמפינסקי)
                                           

                                           

                                          אחרי הכול, אין כמו טאץ' אישי:

                                           

                                          הסינים לא יאמינו: מישהו העז להתבטא  (צילום: ציפה קמפינסקי)
                                            הסינים לא יאמינו: מישהו העז להתבטא (צילום: ציפה קמפינסקי)

                                             

                                             
                                            הצג:
                                            אזהרה:
                                            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
                                            מתגוררת בפלורנטין ומצלמת יום יום ברחובות השכונה. פעם היא היתה עיתונאית.

                                            "שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר). 

                                            ***

                                            שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב. 

                                            ***

                                            איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן  מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.

                                            ***

                                            פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
                                            מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.

                                            ***

                                            הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.