התערוכה שאני מציגה בימים אלה בבית האמנים בתל אביב (אצרה ברגישות: דליה דנון) מוקדשת למסע אחד, שעשיתי בעקבות "החומה האטלנטית". ממערך הביצורים האימתני של הנאצים שנועד להגן על Festung Europa - "אירופה המצודה" בגרמנית - מפני פלישה של בעלות הברית, לא נותרו אלא שרידים: הבונקרים, סוללות הארטילריה ומשגרי הטילים, שהקמתם החלה ב-1942. הם אינם משמשים את המדינות שעל אדמתן נבנו, ואינם מתוחזקים באופן שוטף.
כישלונו בבלימת המתקפה האמריקנית על נורמנדי ב-D-Day, מתקפה שפתחה פתח להתקדמותם דרך ארצות השפלה וצרפת, לא הוסיפה למוניטין הצבאי של הוורמאכט (הצבא הגרמני) ולא הציגה באור יפה את האסטרטגיה שנקטה גרמניה - ביצור כל החוף המערבי של אירופה, מפרובאנס עד נורווגיה, לקראת הפלישה הצפויה ממערב צרפת.
לו צלחה האסטרטגיה של אדולף היטלר והקמתה של חומת הביצורים הייתה מושלמת, אירופה הייתה מקבלת מעל 2,700 קילומטרים של חומה. אך הנאצים הצליחו לבצר רק רצועות חוף באורך של מאות קילומטרים, שלאורכם פזורים עשרות מתקנים צבאיים מבוצרים. טפחים ארוכים של החומה נבנו בידיהם של תושבים מקומיים, שגויסו בכפייה על ידי Organisation Todt, ארגון המהנדסים הרשמי של הרייך השלישי.
כיום מעוררים השרידים טרוניה מובנת: האנדרטאות הבלתי-מכוונות מייצגות את הכיבוש וההשפלה של חמש אומות שהחומה נבנתה בשטחן, ואת חוסר האונים שלהן בפני הטרור הנאצי. קראתי לתערוכה "אותו הים", שכן דווקא לנוכח הנופים שמזמנות לנו רצועות החוף הפסטורליות בנורמנדי ובאוסטנדה, מצאתי את עצמי ניצבת פעורת פה. כאן מקבל הביטוי "האונס של אירופה" (שמו של סרט תיעודי, שתיאר את גורלן של יצירות האמנות של אירופה תחת הנאצים) משמעות מצמררת במיוחד.
הרוב המכריע של השרידים הנאציים יצאו מכלל שימוש, ובכל זאת ניתוצם של מאות מבנים תת-קרקעיים ועל-קרקעיים, העשויים בטון בלתי-מזוין ומתפרשים על פני אלפי קילומטרים, כרוך ביותר מדי מאמץ והשקעה כלכלית. לכן, ממשלות אירופאיות מניחות לרוב היחידות של החומה להתפורר לאטן. בונקרים וסוללות רבים כבר שקועים למחצה בחול, בזמן שבמבנים המרוחקים יותר פשה טחב, או שהשתרגו בהם ענפים וצמחים; אלה שעמדו תחת הפצצות קורסים באופן הדרגתי לתוך עצמם. רק בנוגע למבנים מעטים ויצוגיים הוחלט כי ישמרו את חזותם המקורית, והיום פועלים בהם מוזיאונים להנצחת מלחמת העולם השנייה.
התערוכה מציגה כמה עשרות תצלומים, והיא חלק מפרויקט צילום נרחב שקיבל את הכותרת "פנטומים". החיפוש אחר שרידי דיקטטורות הוא המכנה המשותף לכל המסעות, שהראשון בהם נערך לפני כעשור. את הרשמים שלי תיעדתי בצילום, ובמקביל העליתי על הכתב בספר ״הפנטום הנאצי״. מסעותיי בעקבות ה"פנטומים" לוקחים אותי פעם אחר פעם למקומות שונים שבהם התרחשה זוועה. גרמניה, אוסטריה, איטליה, פולין, רוסיה, אוקראינה, רומניה והונגריה נמצאות במוקד, אבל בשנים האחרונות התרחב המעגל והוא כולל גם מדינות במזרח אסיה.
לאורך השנים התמקדתי במחקר שלי בקשרי הגומלין בין דיקטטורות לבין אמנות. ספרי "רומנטיקה מפלדה: אמנות ופוליטיקה בגרמניה הנאצית" הוקדש, בין השאר, לשאיפות האמנותיות הממומשות באופן חלקי של היטלר. מצאתי את עצמי תמהה שוב ושוב, מה היה קורה לו ניסיונותיו להתקבל לאקדמיה לאמנות היו נענים בחיוב.
בעוד שהמחקר שלי על-אודות הדיקטטורות העמיק והלך, חוסר שביעות הרצון שלי מהניתוק שכופים חיי האקדמיה הוביל אותי להתלבטות מתמשכת כיצד ניתן להביא את נושא הדיקטטורות למקום קרוב יותר, ובלתי אמצעי, כך שלא ייתפש בקרב אנשים כדוגמה לאירוע היסטורי מנותק. זאת, בעיקר לאור העובדה שמשטרים דמוקרטיים שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה, ובתגובה לה, נמצאים כעת במקומות רבים בעולם תחת מתקפה של ממש.
מסיבה זו העליתי לאוויר אתר, שמטרתו לבקש אנשים להגיב אל התצלומים. בדרך זו אני מאמינה שתיווצר מעורבות גדולה יותר לא רק ביחס להיבטים ההיסטוריים של התופעה, אלא גם כלפי המופעים העכשוויים שלה. בשבוע שעבר נפתחה תערוכת יחיד שלי גם בהמבורג, ובשתי התערוכות, כמו גם כאן ב-Xnet, אני מזמינה את המבקרים בתערוכה ואת כל מי שמגלה עניין בנושא לבחור תצלום אחד, ולכתוב עליו תגובה קצרה.
- התערוכה מוצגת בבית האמנים, רחוב אלחריזי, תל אביב, עד 30.6
הנה בונקר נאצי בנורווגיה, שהפך למוזיאון מרהיב:
