70 שנה אחרי התבוסה, הבונקרים הנאציים לא הולכים לשום מקום

''החומה האטלנטית'', שנועדה להדוף את בעלות הברית עם בונקרים אימתניים, הפכה לשרשרת אנדרטאות ברחבי אירופה. פרופ' דנה אריאלי חוקרת אותן בתערוכה חדשה

דנה אריאלי

|

18.06.18 | 10:55

Pointe de la Crèche, על חוף צרפת סמוך לגבול בלגיה. הנאצים רצו חומה באורך 2,700 קילומטרים (צילום: דנה אריאלי)
Pointe de la Crèche, על חוף צרפת סמוך לגבול בלגיה. הנאצים רצו חומה באורך 2,700 קילומטרים (צילום: דנה אריאלי)
מבט נוסף על הבונקר באותו חוף. ההשקעה העצומה, בעבודת פרך של תושבים נכבשים, לא הוכיחה את עצמה ביום הדין: בעלות הברית הצליחו להיכנס דרך נורמנדי (צילום: דנה אריאלי)
מבט נוסף על הבונקר באותו חוף. ההשקעה העצומה, בעבודת פרך של תושבים נכבשים, לא הוכיחה את עצמה ביום הדין: בעלות הברית הצליחו להיכנס דרך נורמנדי (צילום: דנה אריאלי)
Près de Wimereux, אותו אזור של גבול צרפת-בלגיה, שבו נבנתה חומת הביצורים הגרמנית החל מ-1942 במאמץ לבלום את המתקפה הצפויה של בעלות הברית (צילום: דנה אריאלי)
Près de Wimereux, אותו אזור של גבול צרפת-בלגיה, שבו נבנתה חומת הביצורים הגרמנית החל מ-1942 במאמץ לבלום את המתקפה הצפויה של בעלות הברית (צילום: דנה אריאלי)
החומה האטלנטית, 2017. כיום מעוררים השרידים טרוניה מובנת: האנדרטאות הבלתי-מכוונות מייצגות את הכיבוש וההשפלה של חמש אומות שהחומה נבנתה בשטחן, ואת חוסר האונים שלהן בפני הטרור הנאצי  (צילום: דנה אריאלי)
החומה האטלנטית, 2017. כיום מעוררים השרידים טרוניה מובנת: האנדרטאות הבלתי-מכוונות מייצגות את הכיבוש וההשפלה של חמש אומות שהחומה נבנתה בשטחן, ואת חוסר האונים שלהן בפני הטרור הנאצי (צילום: דנה אריאלי)
בונקר באוסטנדה, בלגיה, אשתקד. ברחבי אירופה הממשלות מניחות לבונקרים להתפורר לאטם, למעט יוצאי דופן בודדים שמנציחים את מלחמת העולם השנייה (צילום: דנה אריאלי)
בונקר באוסטנדה, בלגיה, אשתקד. ברחבי אירופה הממשלות מניחות לבונקרים להתפורר לאטם, למעט יוצאי דופן בודדים שמנציחים את מלחמת העולם השנייה (צילום: דנה אריאלי)
כזה הוא הבונקר באפרלק (Eperlecques) בקצה צרפת, קילומטרים ספורים מהחוף הבלגי, שהפך למוזיאון. מכאן ביקשו הנאצים לשגר טילים באליסטיים. כוחות קנדיים כבשו אותו ב-1944 (צילום: דנה אריאלי)
כזה הוא הבונקר באפרלק (Eperlecques) בקצה צרפת, קילומטרים ספורים מהחוף הבלגי, שהפך למוזיאון. מכאן ביקשו הנאצים לשגר טילים באליסטיים. כוחות קנדיים כבשו אותו ב-1944 (צילום: דנה אריאלי)
מלתחות במוזאון מלחמה, קייב, 2014 . כאן כבר לא מדובר בבונקרים נאציים, אלא בהרחבת המחקר של אריאלי למקומות נוספים שבהם התרחשה זוועה, ולקשרי הגומלין בין דיקטטורות לבין אמנות (צילום: דנה אריאלי)
מלתחות במוזאון מלחמה, קייב, 2014 . כאן כבר לא מדובר בבונקרים נאציים, אלא בהרחבת המחקר של אריאלי למקומות נוספים שבהם התרחשה זוועה, ולקשרי הגומלין בין דיקטטורות לבין אמנות (צילום: דנה אריאלי)
התמונות שזכורות היטב מסרטי מלחמת העולם השנייה, כמו ''להציל את טוראי ריאן''. דרוש יותר מדי מאמץ וכסף כדי לנתץ את הבונקרים האלה, ולכן הם עדיין שם (צילום: דנה אריאלי)
התמונות שזכורות היטב מסרטי מלחמת העולם השנייה, כמו ''להציל את טוראי ריאן''. דרוש יותר מדי מאמץ וכסף כדי לנתץ את הבונקרים האלה, ולכן הם עדיין שם (צילום: דנה אריאלי)

התערוכה שאני מציגה בימים אלה בבית האמנים בתל אביב (אצרה ברגישות: דליה דנון) מוקדשת למסע אחד, שעשיתי בעקבות "החומה האטלנטית". ממערך הביצורים האימתני של הנאצים שנועד להגן על Festung Europa - "אירופה המצודה" בגרמנית - מפני פלישה של בעלות הברית, לא נותרו אלא שרידים: הבונקרים, סוללות הארטילריה ומשגרי הטילים, שהקמתם החלה ב-1942. הם אינם משמשים את המדינות שעל אדמתן נבנו, ואינם מתוחזקים באופן שוטף.

 

כישלונו בבלימת המתקפה האמריקנית על נורמנדי ב-D-Day, מתקפה שפתחה פתח להתקדמותם דרך ארצות השפלה וצרפת, לא הוסיפה למוניטין הצבאי של הוורמאכט (הצבא הגרמני) ולא הציגה באור יפה את האסטרטגיה שנקטה גרמניה - ביצור כל החוף המערבי של אירופה, מפרובאנס עד נורווגיה, לקראת הפלישה הצפויה ממערב צרפת.

 

שלט הכוונה לחומה האטלנטית (צילום: דנה אריאלי)
    שלט הכוונה לחומה האטלנטית(צילום: דנה אריאלי)

     

    לו צלחה האסטרטגיה של אדולף היטלר והקמתה של חומת הביצורים הייתה מושלמת, אירופה הייתה מקבלת מעל 2,700 קילומטרים של חומה. אך הנאצים הצליחו לבצר רק רצועות חוף באורך של מאות קילומטרים, שלאורכם פזורים עשרות מתקנים צבאיים מבוצרים. טפחים ארוכים של החומה נבנו בידיהם של תושבים מקומיים, שגויסו בכפייה על ידי Organisation Todt, ארגון המהנדסים הרשמי של הרייך השלישי.

     

    כיום מעוררים השרידים טרוניה מובנת: האנדרטאות הבלתי-מכוונות מייצגות את הכיבוש וההשפלה של חמש אומות שהחומה נבנתה בשטחן, ואת חוסר האונים שלהן בפני הטרור הנאצי. קראתי לתערוכה "אותו הים", שכן דווקא לנוכח הנופים שמזמנות לנו רצועות החוף הפסטורליות בנורמנדי ובאוסטנדה, מצאתי את עצמי ניצבת פעורת פה. כאן מקבל הביטוי "האונס של אירופה" (שמו של סרט תיעודי, שתיאר את גורלן של יצירות האמנות של אירופה תחת הנאצים) משמעות מצמררת במיוחד.

     

    תושבים נכבשים עבדו בפרך בהוראות מארגון המהנדסים Organisation Todt, כאן באחד הבונקרים הגדולים שנבנו בחומה האטלנטית, ב-Organisation Todt שעל גבול צרפת-בלגיה (צילום: דנה אריאלי)
      תושבים נכבשים עבדו בפרך בהוראות מארגון המהנדסים Organisation Todt, כאן באחד הבונקרים הגדולים שנבנו בחומה האטלנטית, ב-Organisation Todt שעל גבול צרפת-בלגיה(צילום: דנה אריאלי)

       

      הרוב המכריע של השרידים הנאציים יצאו מכלל שימוש, ובכל זאת ניתוצם של מאות מבנים תת-קרקעיים ועל-קרקעיים, העשויים בטון בלתי-מזוין ומתפרשים על פני אלפי קילומטרים, כרוך ביותר מדי מאמץ והשקעה כלכלית. לכן, ממשלות אירופאיות מניחות לרוב היחידות של החומה להתפורר לאטן. בונקרים וסוללות רבים כבר שקועים למחצה בחול, בזמן שבמבנים המרוחקים יותר פשה טחב, או שהשתרגו בהם ענפים וצמחים; אלה שעמדו תחת הפצצות קורסים באופן הדרגתי לתוך עצמם. רק בנוגע למבנים מעטים ויצוגיים הוחלט כי ישמרו את חזותם המקורית, והיום פועלים בהם מוזיאונים להנצחת מלחמת העולם השנייה.

       

      התערוכה מציגה כמה עשרות תצלומים, והיא חלק מפרויקט צילום נרחב שקיבל את הכותרת "פנטומים". החיפוש אחר שרידי דיקטטורות הוא המכנה המשותף לכל המסעות, שהראשון בהם נערך לפני כעשור. את הרשמים שלי תיעדתי בצילום, ובמקביל העליתי על הכתב בספר ״הפנטום הנאצי״. מסעותיי בעקבות ה"פנטומים" לוקחים אותי פעם אחר פעם למקומות שונים שבהם התרחשה זוועה. גרמניה, אוסטריה, איטליה, פולין, רוסיה, אוקראינה, רומניה והונגריה נמצאות במוקד, אבל בשנים האחרונות התרחב המעגל והוא כולל גם מדינות במזרח אסיה.

       

      אריאלי הרחיבה את המחקר שלה מהבונקרים למקומות נוספים שבהם התרחשו זוועות במשטרים דיקטטוריים. כלא פוליטי בפאתי בוקרשט (צילום: דנה אריאלי)
        אריאלי הרחיבה את המחקר שלה מהבונקרים למקומות נוספים שבהם התרחשו זוועות במשטרים דיקטטוריים. כלא פוליטי בפאתי בוקרשט(צילום: דנה אריאלי)

         

        לאורך השנים התמקדתי במחקר שלי בקשרי הגומלין בין דיקטטורות לבין אמנות. ספרי "רומנטיקה מפלדה: אמנות ופוליטיקה בגרמניה הנאצית" הוקדש, בין השאר, לשאיפות האמנותיות הממומשות באופן חלקי של היטלר. מצאתי את עצמי תמהה שוב ושוב, מה היה קורה לו ניסיונותיו להתקבל לאקדמיה לאמנות היו נענים בחיוב.

         

        בעוד שהמחקר שלי על-אודות הדיקטטורות העמיק והלך, חוסר שביעות הרצון שלי מהניתוק שכופים חיי האקדמיה הוביל אותי להתלבטות מתמשכת כיצד ניתן להביא את נושא הדיקטטורות למקום קרוב יותר, ובלתי אמצעי, כך שלא ייתפש בקרב אנשים כדוגמה לאירוע היסטורי מנותק. זאת, בעיקר לאור העובדה שמשטרים דמוקרטיים שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה, ובתגובה לה, נמצאים כעת במקומות רבים בעולם תחת מתקפה של ממש.

         

         

        מסיבה זו העליתי לאוויר אתר, שמטרתו לבקש אנשים להגיב אל התצלומים. בדרך זו אני מאמינה שתיווצר מעורבות גדולה יותר לא רק ביחס להיבטים ההיסטוריים של התופעה, אלא גם כלפי המופעים העכשוויים שלה. בשבוע שעבר נפתחה תערוכת יחיד שלי גם בהמבורג, ובשתי התערוכות, כמו גם כאן ב-Xnet, אני מזמינה את המבקרים בתערוכה ואת כל מי שמגלה עניין בנושא לבחור תצלום אחד, ולכתוב עליו תגובה קצרה.

         

        • התערוכה מוצגת בבית האמנים, רחוב אלחריזי, תל אביב, עד 30.6

         

        הנה בונקר נאצי בנורווגיה, שהפך למוזיאון מרהיב:

         

        צלב קרס עמוק באדמה: בונקר נאצי בדנמרק הפך למוזיאון שמכוסה בחול (צילום: Rasmus Hjortshoj, Big)
        צלב קרס עמוק באדמה: בונקר נאצי בדנמרק הפך למוזיאון שמכוסה בחול (צילום: Rasmus Hjortshoj, Big)

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד