השנה היא 2018, הרשת היא חברתית, והדיבור הוא שאמהוּת היא ממש לא רק פאן, ועוד פחות מכך. אבל אחרי שהתלוננו על הילדים, על בני הזוג, על ההריונות ועל החיים בכלל מכל זווית אפשרית - האם נשאר מה לחדש? כמה דקות של צפייה בסרטונים בעמוד הפייסבוק Motherland.TLV מוכיחות שכן. כי מתי בפעם האחרונה צפיתן בזוג נשים שמתווכחות למי יש טחורים גדולים יותר, בשתיים אחרות שמפנטזות על הביצים נטולות השיער של הגבר ששוכב במיטת הכימותרפיה הסמוכה במחלקה האונקולוגית, או בקבוצת אמהות שמקנאה באם אחרת, גם היא חולת סרטן, שזכתה לא רק לניתוח מוצלח לשחזור שדיים אלא גם לכריתת רחם, שבזכותה את הילד הבא שלה היא כבר יכולה להביא עם פונדקאית, בלי הסבל הכרוך בהריון.
"זה התחיל בקבוצה של חברות שהייתה מביאה את הילדים לגן ויושבת יחד לשתות קפה", מספרת מיכל ברנשטיין, שיצרה את הסרטונים יחד עם מיכל זילברמן ויעל צפריר. "ואז אמרנו, במקום לקנות עוד קפה ועוד מאפה, בואו פשוט נצלם את זה. הכל היה מאולתר, בעיקר כי זה היה שלב בחיים שבו היינו ממש עצלניות: אחרי לידה, גמורות, סחוטות, מרוטות מהחיים.
"ובאמת רוב הדברים המצחיקים שם קרו ברגע, באלתור, מתוך איזו תחושה שאין לנו מה להפסיד. כולנו הרגשנו באיזו תחתית, במקום לא פשוט מול עצמנו, מול הבעלים ומול הילדים שלנו, והחלטנו להוציא הכל. בכנות, לא חשבתי שמישהו יראה את זה, ולכן באמת הייתי משולחת רסן לגמרי. זה גם היה סוג של תרפיה, כמו שאצל הפסיכולוג את יכולה להגיד הכל ואף אחד לא ידע מזה – ככה הרגשתי. רק שפתאום כן ראו את זה מלא אנשים".
מתי הבנתן שיש לכן להיט?
"זה נהיה להיט די מהר. בהתחלה העלינו את זה לאתר vimeo, כי רצינו שלא יראו את זה, אבל זה הפך לוויראלי".
מיתרונות הסרטן:
בואו נדבר על סקס
סרטונים ויראליים ועמודי פייסבוק מצליחים הם לא דבר נדיר בפני עצמו, אבל ברנשטיין יחד עם גילי יפת, שמשחקת גם היא בסרטונים, החליטו לקחת את העניין צעד אחד קדימה. השתיים התחילו מיזם ששמו Motherland.live, שבמסגרתו הן מגיעות לבתים של נשים ברחבי הארץ לערבים שמתנהלים באותה רוח נועזת, פרועה וכנה שמאפיינת את הסרטונים.
מה בדיוק קורה בערבים האלה?
"זה סוג של סטנד-אפ", מסבירה ברנשטיין. "אבל תמיד שואלים אותי אם אני יורדת על הקהל, אז התשובה היא שממש לא. אני יורדת על עצמי וחושפת את עצמי, ומתוך זה יש מקום גם לדינמיקה ולתקשורת עם המשתתפות. הן מעירות הערות וכל אחת מביאה דברים משלה, ובסוף הערב אנחנו גם עושות להן תרגיל מסכם שבו כל אחת חושפת משהו מעצמה, וזה תמיד מאוד מרגש ומקרב. ככה שזה מאוד סטנד־אפ, אבל זה לא רק סטנד-אפ".
מי הנשים שמגיעות?
"בדרך כלל זה ימי הולדת, חגיגות לידה ולפעמים ערבים שחוגגים החלמה מסרטן", מסבירה יפת. "אירועים כאלה של גירל פאוור, שבהם נשים רוצות להיות ביחד. אנחנו מסתובבות בכל הארץ ומגיעות לקיבוצים, למושבים, לכל מקום, ומביאות לשם את ההומור שלנו ואת השיח התל אביבי שלנו, שהוא מאוד כן ופתוח. מיכל מביאה איתה פתיחות שהיא באמת מאוד יוצאת דופן, וזה פשוט פותח משהו בלבבות של נשים אחרות.
על מה אתן מדברות שם?
"אני מתחילה את הערב בדיבור על ילדים", אומרת ברנשטיין, "וכולן נורא צוחקות ואוהבות את זה. באמת יש המון מה לומר ועל מה לצחוק ולקטר על הילדים ועל כל ההתמודדויות שאנחנו עוברות איתם, אבל אז אני מרגישה איזו מין עצבנות קטנה בגוף, ואני אומרת לעצמי: 'הנה, הן כבר מתות לדבר על סקס'. להן אני אומרת: 'אל תדאגו, צאו, תעשנו סיגריה, וכשתחזרו נדבר על מה שבאמת מעניין אתכן'. ואז נפתח החלק הבאמת בועט של הערב, וזה מדהים. הן נהיות אדומות ולא מאמינות שאמרתי את מה שאמרתי עכשיו, ולא מבינות איך יכול להיות שאני יודעת מה קורה, או בעיקר מה לא קורה, אצלן במיטה".
"הן יוצאות חרמניות מהערב", אומרת יפת. "הן רק רוצות ללכת הביתה ואו להתגרש או להזדיין. אחד מהשניים. הערב מדבר הרבה על הדיסוננס שקיים בתוך המושגים של נשיות ואמהות, על זה שמצד אחד את אמא ואת עובדת ואת אישה ואת צריכה לתפקד כיאות ולנהל את הבית ואת הילדים, אבל בפנים את איזושהי חיה משוגעת, יש לך יצרים ופנטזיות. את נמצאת בגן השעשועים ואת חמה על איזה אבא אחר ובא לך לכפכף את הילדים שלך ולצרוח עליהם, אבל את רואה שכולם מסתכלים עלייך. את כל הזמן בדיסוננס הזה בין מה שאת צריכה להיות לבין מה שאת באמת מרגישה.
"אנחנו כל הזמן מתעסקות עם התחושה הזאת שפאק איט, החיים זה לא מה שתכננתי: מי אלה הילדים הצורחים האלה? למה אני צריכה להשכיב אותם? הכל סביב זה: החלומות על חופשות משפחתיות, שבעצם בסוף זה דרעק אחד גדול ולמה יצאת מהבית, החופשה הזוגית עם הבעל, שזה עוד יותר גרוע וכבר עדיף היה לנסוע עם הילדים. אנחנו מסתכלות לעצמנו בעיניים ואומרות: זה השיט, אנחנו צריכות להתמודד עם זה, אז בואו נצחק על זה".
"זה מאוד חשוף", מוסיפה ברנשטיין. "אני כל הזמן אומרת שבעלי מסכן, כי אני פשוט פותחת שם הכל. כי את יודעת, כולנו באותו מקום, בעיקר כשמדובר בזוגיות של עשר עד 15 שנה עם שניים, שלושה או ארבעה ילדים".
אז מה באמת את עושה בשירותים:
לא קורה שמגיעה גם חברה רווקה שיש לה מה לומר?
"לרוב כולן אמהות", אומרת יפת, "אבל לפעמים מגיעה אחות־של שהיא צעירה ורווקה, ואז אנחנו הכי מריירות עליה ומקנאות בה, אבל הכי הרבה בלגן יוצא מהגרושות. בערב אחד היו לנו שתי חברות הכי טובות, שאחת מהן בדיוק התגרשה והשנייה תקועה עם תינוק חדש. במהלך הערב היא פתחה על החברה הכי טובה שלה, שמתקשרת אליה לספר על חיי הסקס המטורפים שלה בזמן שהיא תקועה בבית, מנסה לדחוף לבת שלה אוכל מעוך בכפית. היא פשוט אמרה לה שהיא לא עומדת בזה".
איך אתן מכילות דבר כזה, שהוא ממש לא פאן?
"זה קורה הרבה", אומרת ברנשטיין. "באחד המשחקים שלנו מישהי פתאום עשתה אאוטינג לפני כל החברות שלה לעובדה שהיא רוצה להתגרש. אנחנו מאוד אוהבות שקורים דברים כאלה, ופשוט שותקות ומכילות את זה ונותנות לזה מקום. זה ערב מרפא, אבל הוא דרך צחוק. אנשים צוחקים בערבים האלה בקולי קולות".
הפרויקט הבא: גברים
כמו הנשים שמגיעות לערבים שלהן, גם יפת וברנשטיין הן אמהות, שלהן יחד לא פחות משישה ילדים. יפת גם מוכיחה שתלונות לחוד ומציאות לחוד, שכן היא נמצאת כרגע בהריון עם מספר ארבע. "האמת שבסרטונים אמרתי שאת הרביעי אני אעשה בפונדקאות, אבל זה פחות עבד", היא צוחקת.
איך עובדת הדינמיקה ביניכן?
"גילי מבחינתי היא הכל, ההשראה, המוטיבציה. בזכותה הערבים האלו יצאו לפועל", אומרת ברנשטיין. "אם זה היה תלוי בי, עדיין הייתי שוכבת על הספה ומספרת בדיחות לחברות שלי".
"מיכל הוא הבן אדם שהכי הכי מצחיק אותי", מפרגנת יפת בחזרה. "היא one man show. ראיית העולם שלה לא דומה לשום דבר אחר שראיתי. יש לה יכולת להצחיק, לחשוף ולגעת, היא מצליחה להגיע למקומות חבויים, שנשים לא מעזות לספר עליהם אפילו לעצמן. אמרתי לעצמי שזו מתנה שצריך לתת לעולם, ומכאן בעצם התחלתי להריץ את הערבים. וצדקתי: התגובות שאנחנו מקבלות מדהימות".
יוצא לכן גם לעבוד עם קהל שיש בו גברים?
"אנחנו כותבות עכשיו ערב לזוגות, שזה דבר שמסקרן אותנו בטירוף", אומרת ברנשטיין. אני חושבת שאם נביא גם את הגברים זה יהיה וואו. ברגע שבני זוג ישבו בערב כזה וישמעו פתאום על הדברים שזוגות מסתירים, שהכי קשים להם, ויגלו שעוד הרבה זוגות שיושבים לידם באותו חדר חולקים אותה מצוקה – זה עושה משהו. זה ערב שהוא חצי סטנד-אפ וחצי טיפול זוגי".
בן הזוג שלך היה הולך איתך לערב כזה, אם את לא היית המנחה?
"רק אם הוא היה שומע שזה מצחיק. לטיפול הוא לא היה בא. לכן זה בעיקר יהיה ערב פאן, שהמקום הטיפולי בו יהיה איזה ערך מוסף שלא מדברים עליו בכלל. אבל אם גרמתי לזוג לחזור הביתה בסוף הערב ושהסקס שלהם יהיה קצת יותר טוב אחרי 15 שנה ושלושה ילדים - אני את שלי עשיתי".
