אחיות לדוגמה: "מותג האופנה
שלנו מגשים לאמא את החלום"

עם תעשייה שלא תמיד מפרגנת ובלי לחלק בגדים בחינם לסלבס ולהתחנף למושכים בחוטים - האחיות עינב זיני ונופר מכלוף סוגרות עשור למותג האופנה שלהן "סאמפל"

ליאת לוי-עזרן

|

23.03.18 | 12:08

"הלבשנו גם מנחות טלוויזיה  שלא דאגו לפרגן לנו בשידור, וגם כשנשאלו מה הן לובשות, לא טרחו להגיד שזה סאמפל" .  עינב זיני (מימין) ונופר מכלוף (צילום: באדיבות סאמפל)
"הלבשנו גם מנחות טלוויזיה שלא דאגו לפרגן לנו בשידור, וגם כשנשאלו מה הן לובשות, לא טרחו להגיד שזה סאמפל" . עינב זיני (מימין) ונופר מכלוף (צילום: באדיבות סאמפל)
"הקולקציות מצומצמות ומאוד מושקעות". פריטים של סאמפל  (צילום: באדיבות סאמפל)
"הקולקציות מצומצמות ומאוד מושקעות". פריטים של סאמפל (צילום: באדיבות סאמפל)

קשה להאמין שהאחיות עינב זיני (42) ונופר מכלוף (37) שמאחורי המותג סאמפל, פעילות כבר עשור, בעיקר לנוכח משב הרוח המרענן שהן מביאות איתן לבגדים ובניהול החברה בצורה "חפה מרעשים", כזו שמשאירה אותן מחוץ לחוגי הברנז'ה ומאור הזרקורים וגורמת להן להישאר לנצח על תקן תגלית חדשה. אך למרות השקט התעשייתי שבו הן בוחרות לחיות, המותג הפך לחביב הפאשניסטות המובילות ובקרב סלבריטאיות ארצנו.

 

>> מלתחה מהחלומות: התצוגה של סאמפל בשבוע האופנה האחרון

 

"אמא תמיד שאלה אם היינו הכי יפות כשחזרנו הביתה"

אחד הדברים הכי מעניינים אצל הבנות הוא דווקא רגע ההתחלה. שלא כמו הרבה סטודנטים לעיצוב או יוצרים בתחום, השתיים גדלו במשפחה של שבעה אחים ואחיות בחדרה. למרות המרחק מהמרכז, אסתטיקה הייתה חלק מנוף ילדותם. "נדמה שהמראה החיצוני היה מאוד חשוב לאמא", מספרת מכלוף. "היא הייתה מלבישה אותנו בבגדים שלא נראו כמותם בחדרה של שנות ה־80. צבעים תואמים, קוקיות מתוחות, ותמיד שאלה אם היינו הכי יפות כשחזרנו הביתה.

 

"אמא תפרה, סרגה, גזרה, צבעה גרבונים בכל צבע אפשרי, הכינה בובות, אמא מאוד מוכשרת. הילדות שלנו מאופיינת בעיתוני 'בורדה' שהיו מונחים דרך קבע על שולחן האוכל. זה תמיד היה שם. אני מרגישה שאנחנו מגשימות לה את החלום", אומרת מכלוף. "בסיפור אחר היא יכלה מאוד להצליח, אך החיים התגלגלו אחרת. בכל זאת, היא גידלה שבעה ילדים, חמש בנות, והייתה עסוקה בניהול הבית".

 

האחיות עינב ונופר בתמונת ילדות:

A post shared by Sample (@sample_official) on

 

מתי אתן מתחילות לעסוק באופנה?

"מגיל מאוד צעיר הבנו שנופר מאוד מוכשרת. בגיל 12 היא כבר תפרה לי שמלות", מספרת זיני. "אני זוכרת שהבאתי לנופר מכונת תפירה מתנה, וזאת הייתה המתנה הכי טובה שהיא יכלה לקבל. מאז ומתמיד הייתה אצלנו בבית התרחשות סביב אופנה, וכמצופה, נופר נרשמה ללימודי עיצוב אופנה בשנקר וסיימה בשנת 2006. שנתיים אחרי כבר הקמנו את סאמפל".

 

"שתינו פרפקציוניסטיות ברמה הכי מטורפת שאפשר לדמייןן" (צילום: באדיבות סאמפל)
    "שתינו פרפקציוניסטיות ברמה הכי מטורפת שאפשר לדמייןן"(צילום: באדיבות סאמפל)

     

    "התופרת שלנו הודיעה שהיא עוברת לקנדה. בשלב הזה החלטנו להעסיק תופרת במשרה מלאה. השקענו 18,000 שקל שהיו לנו, ומשם התפתחנו והגענו לנקודה שבה אנו נמצאות היום"
    "אני הייתי אחראית על התדמיתנות בתחילת הדרך", מספרת מכלוף. "את הבדים שגזרנו היינו מעבירות לתופרת שגרה בסמוך אלינו. אותה תופרת עבדה בלילות, היינו מגיעות אליה בבוקר ואוספות את הדגמים המוכנים, עד שהיא סיפרה לנו שהיא עוזבת את הארץ ועוברת לגור בקנדה. בשלב הזה החלטנו שאנחנו קונות מכונת תפירה מקצועית ומעסיקות תופרת. זה היה מלווה בהרבה חששות, משום שזו הפעם הראשונה שבה נאלצנו לשלם משכורת לעובדת. זו מחויבות. השקענו 18,000 שקל שהיו לנו, ומשם התפתחנו והגענו לנקודה שבה אנו נמצאות היום".

     

    איך בעצם החלטתן לאחד כוחות ולהפוך לשותפות?

    "זה היה מאוד טבעי", מספרת מכלוף. "הבנו שיש לנו כוח מאוד גדול יחד. שתינו אוהבות אופנה ומאוד קשורות אחת לשנייה", מוסיפה זיני. "אני תופרת מגיל 14 בגדים לנופר, ואחר כך תחפושות לכל הילדים שלה", הן צוחקות.

     

    איפה מכרתן בתחילת הדרך?

    "הייתה לנו פריבילגיה שאין למעצבים בתחילת דרכם בדרך כלל. לא היינו צריכות את הכסף כדי להתפרנס"

    " במרתף הבית בחדרה", מספרת זיני, "לפי תיאום מראש. העובדה המדהימה היא שכל הנשים שקנו את הפריטים הראשונים שמכרנו הן עדיין לקוחות שלנו כעשר שנים. הן מאוד נאמנות למותג ולערכים שלו".

     

    מכלוף: "החנות הראשונה שבה מכרנו הייתה צ'וצ'ה ברחוב שינקין. חנויות נוספות קנו מאיתנו בקונסיגנציה, ובכל סוף עונה היינו מקבלות סחורה לא מגוהצת, מוכתמת ולעתים גם קרועה ופרומה בשקיות של סופרמרקט. הבנו שזו לא דרך. לקחנו ביתן בשוק המעצבים דאז שהתקיים בגני התערוכה ומכרנו שם את כל הפריטים שהוחזרו מהחנויות. היה לנו ברור בשלב הזה שאנחנו מפסיקות את דרך ההתקשרות הזו עם החנויות ונשארות רק עם צ'וצ'ה, שהסכימו לקנות את הסחורה.

     

    "הייתה לנו פריבילגיה שאין למעצבים בתחילת דרכם בדרך כלל. לא היינו צריכות את הכסף כדי להתפרנס. היינו נשואות והבעלים שלנו דאגו לצד הזה של החיים, ולכן יכולנו לעמוד על שלנו ולא להתפשר. רצנו למרחקים ארוכים". לפני חמש שנים החליטו לפתוח חנות משלהן ברמת אביב ג' במרכז שוסטר. הבחירה במקום הייתה מטעמי נוחות, משום שזיני עברה להתגורר בשכונה זמן קצר לפני כן ויכלה לפקח מקרוב על הנעשה.

     

    "לעתים אנחנו תופרות דגם שאין לנו מושג כיצד לתמחר אותו מהסיבה שהחומרים והדיטיילים שלו כל כך יקרים מלכתחילה" (צילום: באדיבות סאמפל)
      "לעתים אנחנו תופרות דגם שאין לנו מושג כיצד לתמחר אותו מהסיבה שהחומרים והדיטיילים שלו כל כך יקרים מלכתחילה"(צילום: באדיבות סאמפל)

       

      איך נוצרה התדמית של מותג הידוע באיכותו, בחומרים המיוחדים לו ובדיטיילים ייחודיים?

      "מתחילת הדרך לא התפשרנו על איכות. זה משהו שגדול מאיתנו. שתינו פרפקציוניסטיות ברמה הכי מטורפת שאפשר לדמיין, ולעתים אנחנו תופרות דגם שאין לנו מושג כיצד לתמחר אותו מהסיבה שהחומרים והדיטיילים שלו כל כך יקרים מלכתחילה", מספרת מכלוף. "התחלנו לטוס לטורקיה ולאירופה ולייבא חומרים, אביזרים, כפתורים, אבזמים וכמובן בדים. אין לי מושג מהיכן האומץ. לא הבנו בייבוא, אבל לקחנו סיכונים ולמדנו תוך כדי תנועה. ה'ביחד' עזר לנו מאוד, נתן לנו המון כוח להמשיך ולהאמין בעצמנו. היום אנחנו מחזיקות במפעל בחדרה מכונות מטורפות ומייצרות את הקולקציות עם התופרות שלנו ועם הבדים והחומרים שנבחרו בקפידה, ומעל המפעל נמצא הסטודיו שלנו".

       

      "אנחנו יכולות להתפרש כנשים קשות"

      יש תחושה שאתן שונות בנוף המקומי. אתן מצליחות לשמור על הפרטיות שלכן בתוך תעשייה שבנויה מקליקות מאוד ברורות, ואתן לא שם.

      "חשוב לנו להבהיר שזה לא מגיע חלילה מאיזושהי התנשאות, אלא מהמקום הכי פרקטי שיש. אנחנו אמהות במשרה מלאה ואין לנו זמן לזה", זיני מדגישה. "מעבר לכך, אנחנו מאוד ביישניות. זה לא נוח לנו, אנו מרגישות לא שייכות למקום הזה. אנחנו מעצבות והבגדים שלנו הם העניין, לא אנחנו, זה פחות מעניין".

       

      "ברור שאם היינו עושות את זה, היינו מוכרות יותר בגדים ומוכרות לכל נשות הארץ", מוסיפה מכלוף.

       

      יש גם הרמת גבה בתעשייה על העובדה שאתן לא משאילות בגדים לסלבס ולא לסטייליסטים.

      "היו העתקות בוטות של דגמים שלנו על ידי מעצבות מקומיות שנחשבו לחברות שלנו עד אז. היו גם מקרים אחרים של מעצבות אופנה מצליחות שלבשו בגדים שלנו וטענו שהם שלהן"

      "נכון. אנחנו יכולות להתפרש כנשים קשות. אנחנו מודעות לכעס עלינו בתעשייה. סטייליסטים שרוצים לשאול בגדים להפקות ונענים בסירוב לא מבינים שזה לא מגיע ממקום של זלזול או חוסר רצון, אלא מהמקום של הדאגה ללקוחות שלנו ולכבוד שאנחנו רוחשות כלפיהן. מכלוף מסבירה וזיני מחזקת את דבריה: "אי אפשר להתעלם מהעובדה שגם אנחנו היינו שמחות לראות את הבגדים שלנו בכל מגזין ואתר אינטרנט, אך יש משהו בעייתי בלמכור בגד בסכום לא מבוטל אחרי שהוא חזר מצילומים, זה לא הוגן. מעבר לכך, אין לנו מלאים. אנחנו לא רשת אופנה ומספר הפריטים שלנו מוגבל. גם סוף עונה לא תראי אצלנו מאותה הסיבה שהקולקציות מצומצמות ומאוד מושקעות. אנחנו עובדות עם מפעלים של מארני וסטלה מקרטני, ואם אצטרך להתפשר על זה בגלל הסיבות הלא נכונות, אין לנו מה לעשות במקצוע".

       

      מה לגבי פרגון מהתעשייה?

      "בתחושה שלנו אין פרגון. גם לנו יש חלק בזה, באופן ההתנהלות שלנו. אנחנו לא מפעילות יח"צ ופועלות בדרך שלנו, שדי מבדלת אותנו. דוגמה לחוסר פרגון הרגשנו בטקס פרסי האופנה של מגזין 'את' שלא טרח לכלול אותנו אפילו ברשימת המועמדים בקטגוריית מעצבי האופנה. מבחינתנו זה מחדל ותעודת עניות למגזין".

       

      היו גם מקרים בוטים יותר של חוסר פרגון מצד מי שנחשבו לחברות שלכן תקופה ארוכה...

      "נכון", מספרת מכלוף בכאב, "היו מקרים כאלה. לפני כמה שנים הלבשנו גם מנחות טלוויזיה – אנחנו לא מעוניינות לנקוב בשמות – שלא דאגו לפרגן לנו בשידור, וגם כשנשאלו מה הן לובשות, לא טרחו להגיד שזה סאמפל. אין לי מושג מאין זה נובע וצר לי על כך.

       

      "מעבר לכך, היו גם העתקות בוטות של דגמים שלנו, וגם כאן לא ננקוב בשמות, על ידי מעצבות מקומיות שנחשבו לחברות שלנו עד אז. מה שמצחיק הוא שאנחנו לא שמנו לב ואנשים אחרים פנו אלינו עם העניין הזה. אצלכם במגזין אפילו פרסמו תמונה של שתי השמלות זו לצד זו כדי להמחיש את הדמיון המוחלט ביניהן. מי שהעתיקה כינתה אותנו פרנואידיות. היו גם מקרים אחרים של מעצבות אופנה מצליחות שלבשו בגדים שלנו וטענו שהם שלהן. צר לנו מאוד על המקרים הללו".

       

      "בתחושה שלנו אין פרגון מהתעשייה" (צילום: באדיבות סאמפל)
        "בתחושה שלנו אין פרגון מהתעשייה"(צילום: באדיבות סאמפל)

         

        אתן חוגגות עשור. איך זה מרגיש?

        "זה מטורף. לא ייאמן. כשאנחנו מסתכלות לאחור על הדרך שעברנו אנחנו יכולות לטפוח לעצמנו על השכם. זה מסוג הרגעים הבודדים שאדם יכול להיות מרוצה מעצמו. אנחנו עובדות עכשיו על פרויקט שמסכם עשור של עשייה ומסתכלות שוב על עיצובים מתחילת הדרך, שהייתה מהולה בהצלחות, אכזבות, צחוקים ורגעים מרגשים, ודי מרוצות בסך הכל מהמסע המשותף שעברנו".

         

        פריצה מתבקשת מגבולות ישראל בסגנון דודו בר־אור? זה עומד לקרות?

        "אנחנו מאוד שלמות עם המקום שלנו. אנחנו לא ה'אמן המיוסר', אלא נשים רגילות עם הרגליים על הקרקע, שלצד העסק המצליח שלהן מנהלות בית ומשפחה. חשוב לנו לשמור על זה ולא לשלם מחיר בעקבות ההצלחה העסקית שלנו. אנחנו מבינות מה חשוב לנו. להשתתף במשחק כדורסל של הבן שלי, לתפור שמלה לאחותי שמתחתנת ולתכנן את בת המצווה של הבת שלי חשוב לי לא פחות מתפעול והצלחת העסק. אם אנחנו נתרחב ונצא החוצה, המחיר יהיה כבד. אנחנו עדיין לא מוכנות לכך. החלום שלנו הוא בית אופנה. מקום שיהיה בו הכל. העיצובים שלנו, ההנעלה, האקססוריז ומפעל".

         

        הכתבה המלאה בגיליון החדש של Gostyle, עכשיו בדוכנים

         

        Must Have - הגיליון החדש של מגזין Gostyle עכשיו בדוכנים
        Must Have - הגיליון החדש של מגזין Gostyle עכשיו בדוכנים
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד