הדירה של ענת צפריר צבועה בארבעה גוונים: שחור, לבן, אפור וצהוב זרחני. האחרון נכנס לחייה עם עמנואל, בתה בת השלוש, "כי אם כבר אני בוחרת בכתם צבע נוסף, גם הוא יהיה קיצוני". וזה קיצוני: לא רק בסלון או במטבח, אלא גם בחדר השינה ובשירותים, בחדר הרחצה ובמבואה, ואפילו בחדרה של הפעוטה, כולל הצעצועים, הבגדים, המוצצים ובקבוקי השמפו.
זה לא קצת מופרע?
"אני קוראת לעצמי OCD – אובססיב קומפולסיב דיזיינר".
ומה יקרה כשעמנואל תדרוש ורוד?
"היא מעדיפה ירוק על ורוד. אם היא תרצה, אני אתן לה, עד שהיא תגיד שהיא רוצה אחרת. לא אכפה עליה".
שחור, לבן וזרחן הם גם צבעי הבגדים שצפריר מעצבת, תחת שם המותג A22, אף שהיא לא מגדירה את עצמה כמעצבת אופנה, ומעולם גם לא למדה אופנה. "אני מעצבת", היא מסבירה. "בחרתי לשים דגש על פלטפורמת האופנה, אבל גם בבית רואים שזה חלק מקונספט שלם".
הדירה, 80 מטרים רבועים ברחוב שקט בצפון תל אביב, הייתה של סבתא שלה. כאן בילתה שעות רבות בילדותה, כשבאה לאכול צהריים בחלון הזמן שבין בית הספר לשיעורי הבלט היומיים ב''בת דור''. היא רקדה מגיל 5 עד 27, בין היתר בבלט פרנקפורט, וכשהחליטה לחזור לארץ רצתה לראות איך היא מעבירה את הכישורים לבמה אחרת.
היא למדה עיצוב פנים במכללה למינהל, וגם פילוסופיה ותולדות האמנות. בשנה האחרונה ללימודים התחילה לתפור בגדים "שאנשים מגדירים כארכיטקטוניים", כי לא מצאה בגדים שהיא אוהבת. "אני אוהבת אבסטרקט, ויותר מעניינים אותי המבניות של הבגדים, קווי המתאר והצללית שלהם. כתם צבע-צורה זה מה שמנחה אותי, גם בבית. כאן על הקירות לא תראי ציור פיגורטיבי, אלא קומפוזיציות. אני רואה את החיים בפריימים".
כששיפצה את הדירה, לפני שמונה שנים, החליטה להוריד את כל הקירות הפנימיים ולהחליף את מיקומי המטבח וחדר הרחצה זה בזה. את קיר הכניסה וקיר בסלון בנתה באלכסונים.
למה?
"כדי להתחכם. אני לא אוהבת שהכל ישר, אני צריכה דרמה. זה פותח ונותן פרספקטיבה אחרת של הדירה. אמנם על חשבון החדרים הפרטיים, אבל יש לי העדפה לחלל המארח, שהוא גם חלל התצוגה שלי" (לאחרונה סגרה צפריר את החנות שלה בגן החשמל, ועברה למכירות שבועיות בדירה ומכירות באינטרנט).
בחירות מעניינות שעשתה לפני שמונה שנים נראות היום כבר טריוויאליות, אפילו שחוקות: קיר מרכזי בבטון חשוף, אריחי רצפה אפורים, טקסטים מודפסים על קירות. אבל צפריר לא מתרגשת מהמלה בנאלי. "קצת הקדמתי את המאוחר. הקיר הוא קיר תמך, שהיה קיים ונחשף. והטקסטים? גם בלימודי העיצוב לפני 20 שנה הם היו האובססיה שלי''.
לא בא לך לשנות?
"לו היה לי בית אחר, לא הייתי הולכת רחוק מזה. זה רקע טוב, ואני עושה את הדברים בצלמי. הפרטים הם כאלה שלא תראי במקום אחר. אני לא חושבת שהדירה הזו נראית כמו משהו אחר".
ואכן, כל פינה מציגה משהו יוצא דופן, כמו החפצים שתלויים ממסילה במעלה הקיר המרכזי ונטול החלונות: משטח גיהוץ, מנורת שולחן (שעובדת ומאירה), כיסא ילדים, קסדת בנייה, כבלים עם ווים.
"זו תצוגה מתחלפת", מסבירה צפריר. "יש משהו קסום בלקחת משהו שיושב על הקרקע ולתלות אותו באוויר. להוציא אותו מהקשרו. בסופו של דבר, הוא משרת גם את העין בקומפוזיציה. היה חסר לי כתם ליד החלון – אז לקחתי את הכיסא ותליתי. אלה אובייקטים פיסוליים, ואני מוצאת בהם יופי בלי קשר לשימוש שלהם".
בין הסלון למטבח ניצבת אסלה. "זה כמובן ציטוט ממרסל דושאן, אבל יש פה התרסה, ואני אוהבת את הלוק שלה. בראייה שלי זה עוד מקום אחסון או מושב שאני אוהבת את הקווים שלו. גם זה פסל". שלוש מנורות שקועות בצד הקיר כתאורה מרכזית חזקה. בחורים שנשארו בתקרה תקועים מנקי מקטרות. "ואם אני נורא לחוצה לפני פגישה חשובה, אני אצבע רהיט לפני כן, או אעביר רולר על שטיח. זה הפורקן שלי, השליכט".
אין בבית הרבה דברים שהיא לא העבירה עליהם רולר טבול בשחור, לבן או צהוב: השטיחים, הפוף העגול, השידה, הקירות, המשקופים, מיטת הילדים, המצעים וגם הספה, שהייתה במקור אחד הדגמים הפשוטים של איקאה. "כשהחתולים התחילו להרוס אותה, החלטתי להשתלט על המפגע ולהעביר את הפורמט של הציורים לספה. הכל שורד כביסה, אגב".
גם על הקירות ניכרים כתמי הצבע, מתוצרת ענת ועמנואל, שמתעקשת לצבוע במכחול שחור. "היא גדלה בדבר הזה, זה מאוד טוטאלי".
והיא לא מתמרדת?
"בינתיים לא. בגן היא כן מציירת בצבעים, אבל זה בית הגידול שלה. יש לה בובות, יש לה מטבח. היא מאוד בת, מאוד 'ורודה' באופי – פשוט לא בוורוד. לי יש אנטי לוורוד-סגול-תכלת, מתוך האנטי להסללה של בנים בנות. אבל אם היא תרצה משהו אחר, אני אלך איתה.
"בגדול, הדבר הוא טוטאליות. מבחינתי הכל זה קנבס ליצירה, כולל אני והילדה. גם היא - בתור אמנית, אמרתי שאני חייבת ליצור את היצירה הזו. ילדתי אותה בגיל 40. והיא מאוד אוהבת להיות חלק מהיצירה, שכפות ידיה מוטבעות בשחור על קנבסים שלי. באיזה יום היא קישקשה על הספה, ואני אומרת לה 'עמנואל, לא מקשקשים על רהיטים'. פתאום תפסתי את עצמי וזה נורא הצחיק אותי. אז החלפתי לה את הטוש בשחור ועשינו מזה עניין, כחלק מהאמנות".
צפריר מדגישה שהיצירתיות והיופי של הדירה לא נקנו בכסף, "אלא מהראש שלנו. אני לא קונה יקר". ואם כבר מדברים על קניות ובחירות, הרי שהאובססיה, היא אומרת, דווקא עוזרת להתמקד. "תשמעי, זו הפרעה, אבל כל עוד היא לא מפריעה לי בחיים... אין לי בלבול של מה לבחור. יותר קל לי מאחרים. בגלל שאני אוהבת משהו מצומצם, זה כל מה שאני רואה בחנות. כל השאר הוא בליל מבחינתי".
ויש לה גם רעיון למוצר, פשוט כי אין כזה והיא זקוקה לו: "סמרטוטי מטבח ב'גריי סקייל' (סקאלת אפורים). שחור, אפור כהה, אפור בהיר, לבן עם שליכט. לא סטארט אפ?"
