האדריכל נורמן פוסטר משיק בניין ראשון בארץ: המרכז למדעי המוח

250 חוקרים יאכלסו את הבניין בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית, מאחורי סבכת אלומיניום דמוית נוירונים. על אף זרותו לירושלים, הוא יוצא דופן באיכותו

מיכאל יעקובסון

|

24.10.17 | 16:28

מרכז לילי ואדמונד ספרא למדעי המוח, בגבעת רם בירושלים. בניגוד לרוב שכניו בקמפוס, אין פה חזית אבן ירושלמית (צילום: דור נבו)
מרכז לילי ואדמונד ספרא למדעי המוח, בגבעת רם בירושלים. בניגוד לרוב שכניו בקמפוס, אין פה חזית אבן ירושלמית (צילום: דור נבו)
הגוש האחיד בחוץ הוא למעשה שני מבנים, המחוברים יחדיו. הרעיון המרכזי הוא לעודד חוקרים להיפגש, וליצור קשר עם העולם החיצון בלי להתבדל (צילום: דור נבו)
הגוש האחיד בחוץ הוא למעשה שני מבנים, המחוברים יחדיו. הרעיון המרכזי הוא לעודד חוקרים להיפגש, וליצור קשר עם העולם החיצון בלי להתבדל (צילום: דור נבו)
המיקום הראשוני שנבחר עורר התנגדויות, בגלל פגיעה צפויה בחורשה ותיקה, והשינוי אושר במהירות לא רגילה (צילום: דור נבו)
המיקום הראשוני שנבחר עורר התנגדויות, בגלל פגיעה צפויה בחורשה ותיקה, והשינוי אושר במהירות לא רגילה (צילום: דור נבו)
הגימיק של החזיתות אינו עיצובי בלבד, בחיבור ישיר למחקר המוח שנעשה כאן, אלא גם מאפשר לסנן את קרני השמש (צילום: דור נבו)
הגימיק של החזיתות אינו עיצובי בלבד, בחיבור ישיר למחקר המוח שנעשה כאן, אלא גם מאפשר לסנן את קרני השמש (צילום: דור נבו)
כך נראית הדוגמה במבט מקרוב (צילום: דור נבו)
כך נראית הדוגמה במבט מקרוב (צילום: דור נבו)

במבט מהשכונות שמקיפות את גבעת רם, נדמה שאולם ספורט ענקי נחת על הקמפוס של האוניברסיטה העברית. ממדיו וחומריותו של בניין "המרכז למדעי המוח", שנחנך בימים אלה, זרים לסביבתו. לא עוד אחת מהקופסאות שנבנו ב-65 השנים האחרונות ברחבי הקמפוס (בתכנונם של בכירי האדריכלים הישראלים שהשיגו כאן כמה פריצות דרך), ולא בחיפוי אבן נסורה או ירושלמית כנהוג בבירה: כאן יש חזית כפולה של זכוכית וסבכת אלומיניום, והאבן נגלית לעין רק בחזיתות הפנימיות הפונות לחצר. רגע לפני הפתיחה, היינו שם.

 

חייזר בסביבתו. המבנה החדש בקמפוס גבעת רם (צילום: מיכאל יעקובסון)
    חייזר בסביבתו. המבנה החדש בקמפוס גבעת רם(צילום: מיכאל יעקובסון)

     

    במקרה או שלא במקרה, האדריכל אינו מקומי. "פוסטר ושות'" הוא משרד בריטי חובק עולם, בראשותו של האדריכל עטור הפרסים סר נורמן פוסטר, שמשלים כאן פרויקט בכורה בישראל. על הרגע החגיגי הזה מעיב החוף העצום של האוניברסיטה העברית, שנחשף בשבוע שעבר. לפי הפרסומים, הציבור הרחב יידרש לשלם כ-700 מיליון שקל כדי לכסות אותו.

     

    הפרויקטים של פוסטר

     

    פוסטר (82) הקים את משרדו הלונדוני ב-1967, והקריירה הנוסקת שלו הפכה אותו לאחד האדריכלים המצליחים והפוריים בעולם. פעמיים זכה המשרד בפרס סטרלינג (פרס האדריכלות היוקרתי בבריטניה), ופרס פריצקר (ה"אוסקר" של האדריכלות העולמית) הוענק לפוסטר עצמו. המכנה המשותף לעבודות המשרד הוא שימוש בטכנולוגיות בנייה חדשניות ועיצוב היי-טקי, שמתבסס על פלדה וזכוכית.

     

    פרויקט של פוסטר במרסיי (צילום: Foster + Partners)
      פרויקט של פוסטר במרסיי(צילום: Foster + Partners)

       

      בין הפרויקטים הנודעים של המשרד: בניין המטה של HSBC, "הבנק המרכזי בהונג קונג ושנגחאי" בהונג קונג (1985); שיפוץ ותוספת ברייכסטאג - הפרלמנט הגרמני המחודש בברלין (1999); גשר המילניום ובניין עיריית לונדון (שניהם ב-2000); ומגדל חברת הביטוח "סוויס רה" (2004) ששינה את קו הרקיע בסיטי של לונדון. לפני חצי שנה חנך את המתחם העצום של Apple בקליפורניה, שמעוצב כטבעת-ענק, ובתחילת החודש חנך חנות מרהיבה של החברה במרכז שיקגו. המשרד היה מעורב בכמה פרויקטים ישראליים שלא הבשילו, וכעת הוא עוסק בפרויקט המגדלים השנוי במחלוקת בכיכר אתרים בתל אביב.

       

      לא הסכימו בראש הגבעה

       

      "מרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח" באוניברסיטה העברית הוקם ב-2009, כמוקד רב-תחומי לחקר המוח, והודות לתרומה ממשפחת ספרא התאפשר למוסד לקום ולהתפתח. כעת, לאחר שמונה שנים שבהן התפזר בין אתרים זמניים בקמפוס, הוא זוכה למשכן-קבע חדיש שישרת כ-250 חוקרים.

       

      קומת כניסה ומעליה 3 קומות מחקר (צילום: דור נבו)
        קומת כניסה ומעליה 3 קומות מחקר(צילום: דור נבו)

        הסבכה תסנן את קרני השמש (צילום: מיכאל יעקובסון)
          הסבכה תסנן את קרני השמש(צילום: מיכאל יעקובסון)

           

          התכנון הראשוני מיקם את הבניין בפסגת גבעת רם, אלא שהרעיון עורר התנגדויות לנוכח הפגיעה הצפויה בחורשה ותיקה שתורמת לאופי המיוחד של הקמפוס – שבו המבנים טובלים בשטחים פתוחים וירוקים, חלקם פראיים. "הבניין שתוכנן על הגבעה היה איקוני, כזה שרואים מכל מקום, ובפוליטיקה של האוניברסיטה קמה התנגדות", מספר האדריכל יובל בר, שהיה שותף לפרויקט יחד עם האדריכלית גלית שיפמן-נתן (אדריכלית אחראית: אנה קרזנר), וליווה אותו במסגרת משרד האדריכלים הירושלמי בר-שיפמן-נתן.

           

          בסיור שערך לערוץ האדריכלות של Xnet, מציין בר כי הנהלת האוניברסיטה קיבלה את ההתנגדות, ובעצת האדריכלים החליטה להעתיק את הפרויקט למרגלות החורשה. במגרש הזה היה חניון גדול, והשינוי דרש הכנת תב"ע. "שברנו שיא בעזרת 'החלונות הגבוהים' ואישרנו את התוכנית בתוך שמונה חודשים וחצי", מספר בר בגאווה.

           

          גג פלדה וגשרי פלדה

           

          בעוד שהבניין נראה מבחוץ כגוש אחד, כשנכנסים פנימה מגלים שני מבנים שחצר מפרידה ביניהם. הגג ההיקפי קושר את שני הבניינים כשני אגפים ביחידה אחת. גשרי פלדה לתנועה אופקית מצד אחד, ומעברים רחבים לתנועה אופקית ואנכית המדופנים במסך זכוכית מצד שני, מקשרים בין שני האגפים ומאפשרים תנועה ומפגש.

           

          סבכת המתכת המסוככת על החזיתות ומדמה תאי עצב (נוירונים) במוח, היא גימיק נחמד המעניק לבניין את ייחודו, על פני שכניו הוותיקים שמחופים באבן כנדרש בירושלים, וגם מסנן את קרני השמש - שאינן ידידותיות במיוחד למעבדות מחקר.


          האגפים מתלכדים בקומת הכניסה (צילום: מיכאל יעקובסון)
            האגפים מתלכדים בקומת הכניסה(צילום: מיכאל יעקובסון)

            הכניסה לבניין החדש (צילום: מיכאל יעקובסון)
              הכניסה לבניין החדש(צילום: מיכאל יעקובסון)

               

              "החזית נולדה בשלב מאוחר של התכנון", מסביר האדריכל יובל בר. "התקבלה מסה של שלוש קומות מעבדות, ורצינו להפריד אותה מקומת הקרקע הציבורית הפתוחה, אז דיברנו על פתרונות של הצללה. פרופסור אילון ועדיה, שהיה ראש המרכז והשתתף בדיונים, העלה את הרעיון לעצב את ההצללה בצורת נוירונים, ומהרעיון הזה פיתחנו את החזית".

               

              עיצוב שהוא גם הצללה. הרעיון הוא של ראש המרכז הקודם (צילום: דור נבו)
                עיצוב שהוא גם הצללה. הרעיון הוא של ראש המרכז הקודם(צילום: דור נבו)

                בכל קומה שולחן ארוך שמזמין לשבת לידו, לנוח או לעבוד (צילום: מיכאל יעקובסון)
                  בכל קומה שולחן ארוך שמזמין לשבת לידו, לנוח או לעבוד(צילום: מיכאל יעקובסון)

                   

                  כמו מרבית הבניינים בקמפוס גבעת רם, ששוכן על מדרון, גם כאן נדרשו המתכננים להתייחס להבדלי הגובה בין שני חלקי המגרש. שתי קומות נחפרו בקרקע כדי לאכלס חניון ל-124 מכוניות; מעליהן קומה ציבורית שפתוחה אל החצר הפנימית, ובה קפיטריה, אודיטוריום, חדרי סמינרים וכניסות לבניין. מעליה שלוש קומות של מעבדות וחדרי חוקרים, ובסך הכל כ-15.7 אלף מטרים רבועים שטח בנוי.

                   

                  פרדס בסגנון מישור החוף בחצר הירושלמית

                   

                  החצר היא הפתעה טובה. תכנון אקלימי שמותאם למקום, על משטר הרוחות שלו, יצר בחצר סביבה נעימה גם בשעות חמות במיוחד (כפי שחווינו בזמן הסיור), וכנראה גם בקור הירושלמי (כך מעיד האדריכל). אף שהחצר פתוחה לשמיים, אפשר לקרות אותה במהירות: מערכת של יריעות פולימר קלילות (ETFE), מתנפחות כמו כריות ומצטיינות בבידוד גבוה ובאיכות אקוסטית טובה, נעות על כבלים המתוחים בין שני הבניינים ומתניידות לפי הצורך.

                   

                  את החצר המרוצפת חוצה תעלת מים דקורטיבית, שבשוליה נטועים עצי אשכולית המדמים פרדס. "כשלקחנו את פוסטר להסתובב בישראל", מספר בר על ניסיונו של האדריכל-הכוכב להבין את הסגנון המקומי, "הוא מאוד התעניין בחצר הפנימית הים-תיכונית, ולבסוף רצה שהיא תשולב בבניין".

                   

                  האדריכל יובל בר, השותף המקומי בפרויקט (צילום: מיכאל יעקובסון)
                    האדריכל יובל בר, השותף המקומי בפרויקט(צילום: מיכאל יעקובסון)

                     

                    במידה מסוימת, פוסטר חוזר כאן לגישה שהובילו מתכנני תכנית-האב המקורית לגבעת רם בתחילת שנות ה-50. התוכנית ההיסטורית קבעה שביל הליכה המשתלב בכניסות לבנייני הפקולטות. רעיון זה, שהופיע רק בחלקו הצפוני של הקמפוס, נזנח במרוצת השנים, אך ב"מרכז לחקר המוח" זיהו האדריכלים את השדרה החוצה את הקמפוס מצפון לדרום ובחרו לשלב אותה בבניין. השילוב משפיע לא רק על ההיבט התפקודי המפגיש בין מערכות תנועה שונות, אלא גם על ההיבט הארגוני המאפשר חשיפה ומפגש – מתוכנן או אקראי – בין סטודנטים וחוקרים מפקולטות שונות.

                     

                    מצפון לבניין הוקם גן רחב ידיים, שפותח מבט רחב על חזית המבנה. ממערב לבניין פותחה מערכת טראסות ומדרגות, לרבות רמפה לבעלי מוגבלויות, כדי לקשר בנוחות את הבאים והיוצאים בין הכביש ההיקפי של הקמפוס לקומת הכניסה הראשית. כך רוככו הבדלי הגובה, מבלי לחזור על הפתרון הפשוט והזול של קיר תומך אנכי וסתמי (את עבודות הנוף תכנן משרד אדריכלי הנוף התל אביבי מוריה-סקלי).

                     

                    גמישות לשינויים בעתיד

                     

                    אזור המעברים, שמחבר את אגפי הבניין, מציע מבט פנורמי מערבה – דרך מסך זכוכית - אל נוף השכונות בית הכרם ובית וגן, ומצד שני אפשר להשקיף ממנו על החצר הפנימית שממנו יוצאים למעבדות בשני האגפים. כדי לעודד מפגשים, המדרגות ניצבות כך שיהיה נעים לעצור, לעמוד ולשוחח בהן. בכל קומה יש מרפסת רחבה, ובה טריבונה נוחה לישיבה, עם מדפים לספרים ולמגזינים, ואפשרות לשבת ולאכול, להניח מחשב נייד ולעבוד לבד או עם חברים.

                     

                    כל הקומות מעוצבות במידה קבועה, כדי לאפשר גמישות מרבית לשינויים מהירים בעתיד (זמן החיים של מעבדה ממוצעת הוא חמש שנים בלבד). גם שלד הבניין והמערכות נועדו להקל על שינויים עתידיים, בהתאם לצרכים המשתנים של החוקרים והטכנולוגיה העתידית. חדרי החוקרים והמעבדות פתוחים מצד אחד אל המעבר לחצר הפנימית, ובצד השני לחזיתות עם סבכת האלומיניום.

                     

                    לא אדריכלות ירושלמית, כן שדרוג לירושלים

                     

                    את המבנה ניתן היה לשתול בכל מקום אחר בארץ ובעולם, ולכן הוא חריג בנוף של קמפוס גבעת רם. מהבחינה הזו, מדובר במבנה ללא זהות מקומית, שאינו תורם דבר לאדריכלות הירושלמית המקומית – נושא שהעסיק ומעסיק אדריכלים רבים שפועלים בבירת ישראל. האדריכלים העדיפו להימנע מהתמודדות עם החומריות והאלמנטים המסורתיים, העירוניים והאדריכליים, שהוסיפו נדבך אחר נדבך לעיר בת אלפי שנים.

                     

                    ועדיין, לא מדובר במבנה זכוכית סתמי, מהסוג שבונים כמוהו ביותר מדי פרויקטים בארץ, אלא בזהות ובאיכות מובהקות שמגביהות את הפרויקט הנוכחי מעל הבניינים הגנריים שנבנים בישראל. מלבד הרמה הגבוהה של הפרטים, ניכרת כאן חשיבה על סביבת עבודה גמישה וידידותית בין אנשים, על התייחסות לאקלים המקומי, ועל פיתוח נוף בהשקעה משמעותית, שמכבד את הנוף בגבעת רם – שהוא חלק בלתי נפרד מהקמפוס – ולא רואה בו רק סעיף נוי בתקציב.

                     

                    לגעת ברוח הקודש

                     

                    "לפני חמש שנים התפרסם בעיתון מכרז של האוניברסיטה העברית", נזכר בר בתחילת הפרויקט, "והגשנו מועמדות". כל המשרדים הגדולים בישראל ניגשו למכרז היוקרתי, שהבטיח היכרות והתחככות באדריכל הנודע. דווקא המשרד האלמוני-יחסית נבחר למשימה.

                     

                    ואיך היה לעבוד עם המשרד של נורמן פוסטר?

                     

                    "בשלבים הראשונים של התכנון היינו נוסעים ללונדון כל שישה שבועות, ופעמיים בשבוע נפגשים בשיחת וידאו. במשרדו של פוסטר יש היררכיה מאוד חזקה. פוסטר הוא כמו רוח הקודש במשרד. הוא לא מגיע לישיבות, וכל הזמן אומרים 'נורמן אמר' כמו שאצלנו 'הרצל אמר'. הפרויקט הזה היה נדיר כי פוסטר עצמו היה מעורב בו, בגלל קשרים עם התורם והאוניברסיטה".

                     

                    מה למדת מגישתו האדריכלית?

                     

                    "הפרויקטים שלהם קלאסיים מבחינת הפרופורציות. מאוד היי-טק, אבל נצמד לסכמות חזקות ונקיות. הייתה לנו פה גם הזדמנות לעבוד עם חומרים שלא נהוג לעבוד איתם בארץ, כמו גשרי הפלדה וגג הפלדה. בשבילנו זה הישג גדול".

                     

                     
                    הצג:
                    אזהרה:
                    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד