המפגש הראשון שלי עם מעצב האופנה המוערך קובי הלפרין היה לפני כחודשיים, כשהגיע לחתונתה של חברתו הטובה מאיה ורטהיימר ועיצב עבור אִמה את השמלה לאירוע. הפעם השנייה הייתה לפני כשבועיים, עם ההכרזה על השקת קולקציית קפסולה עם מייסיס. כבר במפגש הראשון ניכר שמדובר במעצב אופנה מזן אחר. לא הדמות הקפריזית הצבעונית שאנחנו רגילים לראות בסגנון ג'רמי סקוט, אלא איש עם רגישות וצניעות שניכרות מבלי שידבר אפילו. ואולי הכל מתחיל בילדותו ובביתו, ששונים מאוד מאורח חייו כיום.
החיבור של הלפרין לעולם האופנה היה ברור לו תמיד, אך הרקע הדתי שממנו הגיע הקשה במעט על הזרימה הטבעית של מסלול המעצב. "מגיל מאוד צעיר התחלתי לצייר בגדים – הייתי מאייר בגדים בזמן הלימודים בישיבה. גדלתי בבית שמלאכות יד ואמנות היו תמיד חלק בלתי נפרד ממנו, אך לא ממש ידעתי להסביר מה אני רוצה להיות. הפעם הראשונה שהבנתי שקיים מקצוע כזה 'מעצב אופנה' הייתה רק כשהייתי בן 13. לקראת מסיבת בר המצווה שלי נסעתי עם אמי לתל אביב, לסטודיו של המעצב יהודה דור, כדי שיתפור לה שמלה. אני זוכר את המפגש בסטודיו מבחינה ויזואלית כאילו זה קרה אתמול. המפגש עם יהודה השאיר עליי רושם חזק מאוד, ואז חלחלה בי התחושה שזה המקום שלי".
בכל זאת גדלת בבית דתי, איך זה הסתדר? איך הגיבו להתעניינות שלך באופנה?
"מגיל מאוד צעיר היה לי ברור שלא אחיה אורח חיים דתי, אבל יש לי הערכה גדולה כלפי הדת והמון יסודות שחשובים לי ושאני מעביר לבנות שלי. דווקא המקום הזה, הדתי, סיפק לי תיבת אוצרות אדירה ואינסוף השראה. המקום שאני נמצא בו היום קשור לשורשים שעליהם גדלתי. גדלתי במשפחה ממוצעת, אבל מבחינתי זה היה בית אצולה, משום שהייתי חשוף למלאכות יד שונות: עבודות עץ ופורצלן וכל מה שקשור בבית היהודי וביודאיקה.
"מי שמכיר את ליין הבגדים שלי יכול לזהות את זה שם. בתור מעצב, מצד אחד לקחתי את הרקע האירופי של ההורים, ומצד שני הייתי חשוף לישראליות. במקרה של אמא שלי, אני מרגיש שהעיסוק שלי באופנה אִפשר לה לגלות את עצמה, להחיות את האהבה שלה לאמנות ולאסתטיקה דרכי".
"אני ואלי טהרי עברנו יחד מסע רגשי מאוד מעניין"
כבר מתחילת הלימודים בשנקר קובי סומן. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות והפך לבן טיפוחיה של ראש החוג לאה פרץ, שהאמינה בו מיד.
סיימת את הלימודים בשנקר בהצטיינות וזכית בתחרות "מיטלמודה" היוקרתית במילאנו, אך בחרת לוותר על הפרס ובמקום זאת טסת לניו יורק.
"נכון. ויתרתי על הפרס, שהיה התמחות באופנה עילית בבית האופנה Gattinoni, שהיה לכאורה בדיוק מה שרציתי. הרגשתי שהנסיעה לניו יורק זו הזדמנות אדירה בשבילי ללמוד אספקטים שונים של עולם האופנה. הגעתי לבית האופנה של אלי טהרי, שם הייתי מעצב ראשי ומנהל אמנותי. נשארתי שם 13 שנים. הגעתי עם תיבת האוצרות שלי. כמעצב אף פעם לא עניין אותי שהבגד יהיה עם השם שלי, תמיד רציתי ליצור פריט שאהיה גאה בו.
"אני ואלי עברנו יחד מסע רגשי מאוד מעניין. זאת הייתה המשפחה שלי, הכרתי המון אנשים מדהימים ואני לוקח משם את כל הדברים הטובים. זה היה מוסד עסקי משמעותי, אני מסתכל על התקופה הזו בצורה חיובית וכשלב מאוד חשוב בקריירה שלי".
הלפרין חוזר ואומר כי "אלי טהרי היה משפחה, המותג אלי טהרי היה הבייבי שלי. הדברים הסתיימו בצורה מסוימת, ויכול להיות שאם לא היו מסתיימים באופן הזה, המותג קובי הלפרין לא היה קורה אף פעם ועדיין הייתי שם, משום שאני אדם מאוד נאמן (למרות חוסר רצונו להרחיב בנושא, מקורות בתעשייה ובראיונות מוקדמים יותר מספרים על קרע בין השניים עקב חשדות של טהרי כי הלפרין מתכנן להשתלט על החברה – דבר שהביא לפיטוריו; לל"ע). זה היה פרק משמעותי בחיי, בית הספר האמיתי שלי. היום אני מסתכל על העזיבה בצורה חיובית. משם עברתי הלאה לקנת' קול. הגעתי עם הצוות שלי ונשארתי שם כשנתיים וחצי. הייתי המנהל האמנותי בתחום האביזרים ובגדי הגברים ולמדתי את העולם של המרקטינג. היה לי מאוד חשוב לעבוד בחברה אמריקאית לפני הצעד הבא – מותג על שמי".
"ממוצע המחירים הוא 350 דולר, שזה שפוי והגיוני"
אז במה שונה המותג שנושא את שמך ממה שעשית בבתי אופנה אחרים?
"במותג שלי יש חיבור לעבר – לא משנה מהיכן הלקוחה הגיעה, מרגישים שזה משהו שבא מהבית. היופי הוא בחוסר השלמות. חשוב לי שירגישו שהבגד הוא תוצר של חשיבה. תמיד יהיו בבגדים שלי פרטים ותחושה שמישהו נגע בהם. במותג שלי יש חיבור למקומות הנוסטלגיים האלה של עבודת יד. הצלליות מאוד פשוטות, ההשקעה היא בפרטים ובטקסטילים, הבדים אירופיים – המון אריגים ומשי – וממוצע המחירים הוא 350 דולר, שזה שפוי והגיוני. המסע שעברתי עד שהרגשתי מוכן למותג משלי אִפשר לי להבין המון דברים וצדדים בתעשייה".
התחרות בבתי הכלבו לא קלה, איך אתה מתמודד איתה?
"הדבר הראשון שחשוב לי כמעצב שמנהל סוג של מערכת יחסים עם הלקוחה הוא ההבנה שאני רוצה להיות נאמן לה, לאהוב אותה, ואני רוצה שהיא תרגיש את זה. בעולם של היום אי אפשר לעשות טעויות. מספיקה קולקציה אחת לא נכונה, ואתה בבעיה. אתה צריך להפתיע אותה קצת. אלו יחסים בין בני זוג והמינון הנכון הוא חשוב. אם הלקוחה תרגיש שהיא לא מגניבה מספיק או לא צעירה מספיק למותג, הפסדת אותה. אני והלקוחה בסוג של מערכת יחסים בשלב החיזור. אני מחזר אחריה והיא צריכה להרגיש מחוזרת".
מה זה אומר להיות עצמאי במקצוע שלך?
"זה לא כל כך מסובך אם אתה יודע מה אתה רוצה ויש לך את היכולת לבצע את ההחלטות. יש לוח זמנים וקולקציות שצריך להוציא. אני עובד עם צוות שמלווה אותי שנים ואנחנו מבינים אחד את השני והכל נעשה בבלאנס מטורף. המסר צריך להיות מאוד ברור, אתה חייב להיות עקבי כדי לבנות סוג של מערכת יחסים שיש לה זכות קיום".
אל תחכו לסיילים
כמו כל בתי האופנה והרשתות, גם הלפרין מרגיש שעולם האופנה עובר מהפך. "זה נכון בעיקר בהקשר של תרבות הקנייה, שהשתנתה מאוד. היא גרמה ללקוחות לקנות את הפריטים שהן רוצות בסייל. אני רוצה שהלקוחה שלי תיהנה מהפריט בעודו בעונה ורוצה לגרום לה להבין שלא כדאי לחכות לסייל, כי הפריט כבר לא יהיה על המדף. זה שינוי מחשבתי. תמיד ליצור צורך של ביקוש דרך המחיר ההוגן. החוכמה היא ליצור בגדים שהם נטולי עונה מסוימת, בגדים שאתה יכול ללבוש לאורך כל השנה.
"המותג שלי יושב בתפר שבין הרשתות ובין המעצבים היקרים יותר. היום גם אם יש לך הרבה כסף, לא תמיד אתה רוצה לבזבז אותו. יש רוויה מכל הדבר הזה. גם כשאתה קונה משהו חדש של המעצב הכי גדול, הוא מרגיש לך ישן כי כל הבלוגריות ועורכות האופנה לבשו אותו והציפו את הרשתות החברתיות בו, אז מה הטעם לרכוש אותו? הבגד שאני מעצב הוא טיימלס. הוא קלאסי ולא ייראה משהו מהשנה שעברה גם אם תלבשי אותו היום.
"הקולקציה בנויה מהמון פריטים, חוץ מג'ינס וטי־שירט. יש לי יותר מ־100 חנויות ואני נמצא בהן כל הזמן. אני נוסע בכל רחבי ארה"ב עם אנשי מכירות, הם רואים אותי ואני מזכיר להם שהם רלוונטיים בעולם של קניות ברשת. יש להם את היכולת להעביר את הסיפור של הבגד כפי שאני מספר להם אותו והם מרגישים יותר מחויבים גם למותג".
100 חנויות? מה עם יציאה מארה"ב?
"לאחרונה יצאנו גם לשווקים כמו קנדה, בריטניה, כווית, ערב הסעודית, ואנחנו מוכרים בישראל, בבוטיק הלגה בכיכר המדינה. אין דבר שמשמח אותי יותר מאשר לראות בחורות ישראליות לובשות קובי הלפרין. זה המקום שהיה חשוב לי למכור בו יותר מכל המקומות בעולם".
אז מה קורה עם מייסיס? ספר לנו.
"הפנייה של מייסיס אליי זו מחמאה גדולה עבורי. זה מדהים לעמוד לצד קרל לגרפלד ושמות גדולים אחרים ולעצב קולקציית קפסולה שמאפשרת לי להרחיב את קהל הלקוחות שלי, וכל זאת לאחר שנתיים בלבד מהקמת המותג. החיבור שלהם אליי הוא דרך ההערכה שלהם לעיצובים שלי והאמון שלהם בהצלחה במכירות בעקבות החיבור של הלקוחות למוצר, ולא בשל היותי פרסונה או דמות של מעצב כפי שאחרים יצרו עבורם. החלום שלי מאז ומתמיד היה להיות חלק מגיליון ספטמבר של 'ווג', ואכן זה קורה – דף כפול בפרסום קולקציה עבור מייסיס. אז אמנם אני לא בטוח שאנה ווינטור קונה במייסיס, אבל קובי הלפרין בהחלט יהיה חלק מ'ווג'".
שער ספטמבר של מגזין ווג:
מה סוד ההצלחה בתחום לדעתך?
"ללא אינטליגנציה רגשית קשה להצליח. לבוגרי המחלקה לעיצוב אופנה אני ממליץ לעבוד בחברה גדולה. הצורך בלהיות מעצב עצמאי מיד עם סיום הלימודים הוא לא נכון. אין עדיין הבנה של הביזנס, ובגלל הפן הכלכלי מעצבים צעירים לא שורדים בתעשייה הזו. הם לא מבינים את הביזנס אוף פאשן. זה תהליך. 13 השנים בבית האופנה של טהרי היו בית הספר המשמעותי ביותר עבור ההתפתחות שלי כמעצב, על אף שהחלום שלי היה לעבוד בקוטור".
מה קורה בעתיד, לפי התוכניות שלך?
"אני מאחל לעצמי שתישאר לי התשוקה לעשייה. אני מרגיש שאני בר מזל שהתחביב שלי הפך למקצוע. אני רוצה להישאר קובי, אותו קובי שגדל בנתניה, שרוצה לאהוב ושיאהבו אותו חזרה. להיות מוקף באנשים שאני מחויב להם, כי אי אפשר לעשות את זה לבד. אני רוצה להמשיך את בניית המותג שלי באופן שהוא לא יתבסס על הלוגו אלא על כתב היד שמיוחד לי. אני רוצה שברגע שהלקוחה שלי תסתכל על הפריט, היא תדע לזהות שזה קובי הלפרין. אני רוצה להתפתח בגזרת האקססוריז, ומי יודע – אולי גם בושם, כי הסיפור כבר קיים. בפנטזיה, אולי אף אחזור לעצב בגדי גברים".
עוד בראיון עם קובי הלפרין בגיליון ספטמבר החגיגי של Gostyle: למה הוא לא משתתף בשבוע האופנה, על מה הוא מתחר ומה חסר לו ואלו שלושה פריטי חובה כל אישה צריכה בארון?
