מהעברית השוטפת והרהוטה בפיו של האדריכל משה גיל, קשה להאמין שעד גיל תשע שמו היה קורט גולץ; הוא גדל ברומניה, כלל לא ידע עברית ועלה לארץ רק בתום מלחמת העולם השנייה. "השואה שלי היא אובדן הבית", אומר עכשיו גיל, בן ה-84, "היא עקירה והרגשה של בריחה מתמדת. הייתי ילד ולכן לא הרגשתי את איום המוות, אבל הוא היה שם".
גיל, שהיה שותף במשרד האדריכלים הוותיק והמפורסם "נדלר נדלר ביקסון גיל", תכנן מבנים רבים ובהם ספריית ארן באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע; ספריות (מדעי חברה וניהול, מדעים מדויקים והנדסה ומדעי החיים ורפואה) באוניברסיטת תל אביב; מועדון הסגל בטכניון; בית הספר ליאו בק בחיפה; ובית המשפט בנצרת. בתחילת העשור הנוכחי סגר את המשרד שנוסד ב-1946, ושאליו הצטרף בשנות השישים.
חנות המשקאות והבית הולאמו
הוא נולד בעיר צ'רנוביץ ברומניה (כיום אוקראינה) ב-1933, השנה שבה היטלר עלה לשלטון כקנצלר גרמניה. כל תושב שלישי בצ'רנוביץ היה יהודי, והיהודים תפסו בה תפקידים מרכזיים. אביו של גיל היה בעל חנות למשקאות חריפים, והמשפחה התגוררה בבית גדול ונהנתה מרווחה בורגנית ושלווה. בתצלום היחיד ששרד בידיו מילדותו שלפני המלחמה, משה גיל הוא בן שמונה, צועד לצד הוריו הלבושים בהידור רב ביציאתם מבית הכנסת הגדול של העיר - בניין ששרד את המלחמה ומשמש כיום בית כלבו.
במהלך המלחמה החליפה צ'רנוביץ ידיים: לאחר שרומניה נכבשה על ידי הכוחות הסובייטים, הוחלפו השפות הרשמיות - רומנית וגרמנית - לשפה הרוסית. המשפחה הוכרזה כבורגנית והחנות והבית הולאמו. אביו של גיל איבד את פרנסתו ואת מעמדו, והמשפחה נעקרה מביתה. בלית ברירה עברו לגור אצל דודה שהחזיקה בדירה זעירה בת שני חדרים.
"כתלמיד מצטיין בבית הספר הופקד בידי יום אחד למשמרת הדגל האדום, וצעדתי אתו בגאווה הביתה", נזכר גיל באחד מהרגעים המבלבלים שחווה אז, רגע שמעיד על הפער בין חייו של ילד לבין המציאות הקשה שאליה נקלע, כמו שאר היהודים. "כשאמא שלי ראתה אותי מתקרב ובידי הדגל שסימל את כל הסבל שחווינו אז, היא נחרדה וסירבה להכניס אותו הביתה".
שוטרים באים בכידונים שלופים
הכיבוש הנאצי ב-1941 הביא להקמתו של גטו צ'רנוביץ. "היו שוטרים שסגרו את כל הרחובות ולא ניתן היה לצאת או להיכנס", נזכר גיל. "היינו כלואים בבית, לא היה בית ספר, היה פחד. נשארתי כל היום בבית ולא העזתי לצאת החוצה. פעם אחת שיחקתי ליד החלון ובקבוק קטן של בושם נפל לי מהידיים לרחוב בזמן שבדיוק צעדה ברחוב קבוצת שוטרים. הבקבוק פגע באחד מהשוטרים והם עלו במהירות אלינו לדירה עם כידונים שלופים כדי למצוא אותי. הייתה מהומה, בכיתי וההורים היו בלחץ נורא. הם שכנעו את השוטרים לעזוב אותי וללכת, מה שבאמת בסוף קרה".
בתעודה שקיבלו מהשלטונות מופיע תצלום קטן, שצולם ככל הנראה לצורך התעודה: גיל הילד עומד בין הוריו הישובים, לבושים בבגדים כבדים ולשלושתם מבט עגום ומיואש. בראש התעודה בולטת היטב חותמת המציינת כי נושאי התעודה הם יהודים.
מה היה מקור הפרנסה שלכם באותה תקופה?
"בגטו חיינו שנה. אבא עבר טרגדיה ולא עבד. חיינו מחסכונות, ומכרו את התכשיטים. פעם אבא מסר לקרוב משפחה יהלום גדול, כדי שינסה למכור אותו. אחרי כמה ימים החזיר הקרוב את היהלום, ואמר שלא הצליח למכור. התברר שהוא החזיר חתיכת זכוכית במקום היהלום, וזה גרם לטרגדיה המשפחתית הכללית להיות קשה עוד יותר".
אמו של גיל הצליחה לרכוש תעודה מזויפת, שניתנה למי שעבדו למען המלחמה, כך התאפשר לה לצאת מהגטו. בשלב מסוים התגלה הזיוף, היא זומנה למשפט, והחשש מגזר הדין הוביל את המשפחה להצטרף לקבוצה של כעשרים משפחות שרכשו סירה והתכוננו להימלט מהגטו ומרומניה בכלל.
כמה מהיהודים הצליחו לשחד קצין גבוה, והוא הסכים שהקבוצה תעלה בשעת לילה מאוחרת על רכבת שיצאה מהעיר. הקבוצה, שמנתה כ-60 איש, הצליחה לעבור בשלום סדרה של מחסומים ובדיקות באמצעות תעודות מעבר מזויפות. שני הסבים והסבתות של גיל נותרו בצ'רנוביץ, ומאוחר יותר נשלחו למחנות באוקראינה, שמהם לא חזרו.
כמו סרדינים על דרגש בסירה
לאחר נסיעה מתישה ברכבת, הגיעה הקבוצה לנהר הדנובה, שם חיכתה להם הסירה שרכשו, ועליה צוות מלחים שנשכרו מבעוד מועד לעבודה. "הדבר הראשון שהגברים עשו", מספר גיל, "היה להחביא את היהלומים והכסף בדופן הסירה. התחבאנו כולנו בבטן הסירה על דרגשי עץ שהיו בשלוש קומות, הייתי עם ההורים על דרגש אחד כמו סרדינים". הם החלו בשיט בנהר לכיוון הים השחור, כשהסירה דולפת והמנוע מקרטע. עם כניסתה של הסירה למי הים השחור נוספה סכנת מוקשים, מהם הצליחו המלחים להתחמק בתמרונים שטלטלו את הסירה ונוסעיה. היעד היה להגיע לפלסטינה.
המסע המטלטל בסירה תועד בספר "תיבה על הים", שאותו פרסמה אחת מהנוסעות, שינה איזנפלד (ספרית פועלים, 1947). בספר מתועדות השיחות, התחושות, הסכסוכים והסיפורים הקטנים של הנוסעים בדגש על הילדים והאמהות. מתח שרר בין מחברת הספר לבין אמו של גיל, כך ניתן ללמוד מאחת הפסקאות בספר המתארת את יחסי אחד הנוסעים עם האם: "הד"ר X לא העיז לנגוע בקורטי (שם ילדותו של גיל - מ"י), כי פחד מחיצי לשונה וגם מנחת זרועה של אמו – אשה בריאה וגברתנית". לימים, בעקבות הפסקה הזו לא סלחה אמו של גיל לסופרת, ובין השתיים חל קרע.
הנסיעה נערכה בעיצומו של יום הכיפורים, וחשבון הנפש חילחל עמוק אל האווירה ששררה ממילא בסירה המיטלטלת במים הסוערים, כשגורלה וגורל נוסעיה אינו ידוע. בסעודה המפסקת, למשל, התחולל ריב סוער בנוגע להקצבת המזון בין הצמים לבין אלה שלא. עם כניסת יום כיפור נרגעו הרוחות. "המתפללים", מתארת איזנפלד את סיום תפילת ערבית, "קיפלו את טליתותיהם, וכל אחד הרהר בליבו: אך זה הייתי בעל בית, ומקום של כבוד היה לי בבית הכנסת ועכשיו נע ונד (...) ומי יודע כמה זמן יעבור עד שאשוב להיות כאחד האדם. ואמנם זו היתה משאת הנפש של כולם: כי ימים רבים מדי נהגו עימהם שלא כעם בני אדם".
הסירה עולה על שרטון, קופצים למים
כעבור שלושה ימי שיט, בלילה, כבה לפתע מנוע הסירה הרועש. "המבוגרים יצאו מהדרגשים והחלו לחפש את הקברניט והצוות", מספר גיל, "ומיד קמה מהומה גדולה, כיוון שגילו שכל הצוות נעלם עם סירת ההצלה. התגובה הראשונה היתה לפרק את דופן הסירה הפנימי כדי לחפש את התכשיטים והכסף. כמובן שלא מצאו כלום. כשהאיר השחר גילינו שהסירה עלתה על שרטון קרוב לחוף. כל האנשים עלו למעלה והחלו לצעוק ולנפנף בידיים אל חוליה של הצבא הטורקי, שסיירה בחוף שהיה כבר בתחום של טורקיה.
"הטורקים עשו לנו סימנים לקפוץ למים ולשחות אל החוף. המים היו קרים והים היה סוער, זה היה חודש נובמבר. הסירה העלובה כבר נטתה על צידה והחלה להתפרק ולשקוע. לא היתה ברירה וכמה מהצעירים קפצו למים והביאו אבובים, שנתנו להם הטורקים, וכך הגענו כולנו אל החוף. היינו באלם נוראי. הטורקיםהדליקו לנו שלוש מדורות כדי שנתחמם. היינו כולנו רטובים. בינתיים, נסחפו אל החוף המזוודות המעטות שהבאנו. הבגדים, השמיכות ושאר החפצים שארזנו התפזרו כולם, והטורקים גנבו מה שאפשר היה".
איכרים מביאים שמיכות ומרק
תושבי אחד הכפרים באזור שמעו על קבוצת היהודים שנקלעה אל החוף, ושלחו עגלות שאספו את המשפחות. "החל מצעד מבלי שידענו לאן אנחנו צועדים בחושך", מספר גיל. "אחרי כמה שעות מצאנו את עצמנו בעיירה בשם טצ'לגה. שם פינו לנו מקום באולם התעמלות, צריף עלוב שבו התארגנו לשנת לילה. האיכרים הביאו לנו מרק חם ושמיכות". באולם הזה נותרה הקבוצה כמה חודשים. "לא היה לנו כסף, לא היה כלום, והכפריים האלה טיפלו בנו יפה מאוד. עד היום אני מרגיש כלפי הטורקים רגשות תודה".
כמעט 60 שנה מאוחר יותר, ב-1999, חזר גיל אל הכפר, כשערך בטורקיה סיור מקצועי במפעל שנבחר לייצר ולהרכיב את גג מרכז הספורט שתכנן עם שותפיו בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים. "כשהגענו גיליתי שמרכז הכפר לא השתנה בכלל. מצאתי את הבאר ממנה שאבנו את המים וגם את אולם ההתעמלות".
לומדים עברית בקפריסין
חזרה לתקופת המלחמה: כמה נציגים מהקבוצה נשלחו לאיסטנבול כדי ליצור קשר עם הסוכנות היהודית בניסיון לקבל אישורי הגירה (סרטיפיקטים) לארץ ישראל, שהייתה אז תחת שלטון המנדט הבריטי. האישורים לא התקבלו והקבוצה חזרה לנדוד. כל חבריה נסעו באוטובוס לנמל ומשם הפליגו לקפריסין בספינת משא שהובילה גללי גמלים, שנועדו לשמש חומר בעירה.
בקפריסין השתכנה הקבוצה במלון שהוסב לאירוח פליטי מלחמה. אחד מחברי הקבוצה, צבי יעבץ, לימים היסטוריון וחתן פרס ישראל, אסף את 20 ילדי הקבוצה, וכדי להקל עליהם את הקליטה המיוחלת בארץ ישראל, החל להעביר להם שיעורי עברית וריקודי עם. בהמשך, נפגשו דרכיהם של גיל ויעבץ, כשהראשון תכנן את הספרייה למדעי החברה וניהול באוניברסיטת תל אביב, שיעבץ, שהיה בין מייסדיה ומייסד החוג להיסטוריה, ליווה את הקמתה.
כעבור זמן נשלחו כל הילדים לבית ספר אמריקאי, וגיל בן התשע נדרש ללמוד גם אנגלית. על כך מספרת איזנפלד: "רק אמו של קורטי לא התפארה בבנה, אף כי הוא היה הראשון לתפיסת מלים אנגליות. 'נו, נו, שוב שפה חדשה על ראשנו! כל השנים למדו רומנית. אחר כך באו הסובייטים וילדינו הוצרכו ללמוד לא לשון אחת, אלא שתיים: רוסית ואוקריינית. והנה עכשיו שוב צרה צרורה...'".
ההורים נדרשו להתפרנס. אמו של גיל אפתה עוגות ואביו מכר אותן באזור. באחת מנסיעותיו של האב, הוא מעד ושבר את רגלו. הטיפול שקיבל היה לקוי ועד פטירתו הוא סבל מהפציעה שהפכה אותו לנכה.
בידוד במחנה בעתלית, הצקות בקיבוץ
לאחר שנתיים בקפריסין קבלה המשפחה אישור הגירה לארץ ישראל. "שוב היה מסע באנייה, ובסופה של ההפלגה ראינו את נוף הכרמל מרחוק. על הסיפון פרצה שמחה גדולה, שירה וריקודי הורה", נזכר גיל ברגעי המפגש הראשונים שלו עם הארץ שלימים יהיה לאחד מבוניה המרכזיים.
התחנה הראשונה שלהם היתה במחנה עתלית, בבידוד, כדי למנוע כניסת מחלות לארץ. האב אושפז מיד בבית חולים. אל המחנה הגיעו שליחים מקיבוצים שונים, ובהם נציג של קיבוץ שער העמקים, אביה של הזמרת דורית ראובני, שהצליח לשכנע את אמו של גיל לשלוח את בנה לקיבוצו. האם עברה לתל אביב והחלה לעבוד כעוזרת בית, משלח יד בו עסקה עד סוף ימיה. כשאביו השתחרר מבית החולים, הוא הפך לפועל מתכת במפעל בחולון. "הם נותרו במצב קשה מאוד", מספר גיל, "דיכאון תמידי, ואפילו אמרו שטעות חייהם היתה שעזבו את רומניה".
גיל נקלט בקבוצת הילדים של הקיבוץ. "התחלתי לנסות להתאקלם ולא היה קל. הציקו לי, הייתי זר ולא הכרתי את מנהגי החיים", הוא נזכר במרירות ובכאב. "אף אחד לא אימץ אותי בקיבוץ. בשבתות הייתי נוסע לבקר את אבא בבית חולים והייתי אוסף בקופסת נעליים כמה פירות. הילדים היו רואים ושופכים את הפירות מהקופסה. או שהכינו לי חולצה לבנה מגוהצת, והם היו זורקים לי אותה ומקמטים. זו היתה תרבות של שנאת זרים, אבל המצב לא נמשך הרבה זמן כי השתדלתי להשתלט על העניינים".
משער העמקים עבר גיל לקיבוץ שריד, בעמק יזרעאל, שם הפך למדריך נוער ולראש קן השומר הצעיר. המדינה קמה והוא התגייס לצבא. מיד לאחר השחרור הכיר את אילנה מלבנציק, מי שלימים תהיה אשתו ואם ילדיו – רותי ואדם.
עשייה ענפה יותר מארבעה עשורים
הוא למד ציור בבית הספר של הצייר אהרן אבני, עבד ב"מדפיס הממשלתי" שם הדפיס בולים ואגרות חוב, ולאחר שהשלים תעודת בגרות פנה ללימודי אדריכלות בטכניון בחיפה. השאר היסטוריה: בגמר לימודיו עבד תקופה קצרה במשרדם של האדריכלים אורה ויעקב יער, והצטרף למשרדם של בני הזוג שולמית ומיכאל נדלר ושמואל ביקסון. במסגרת עבודתו במשרד סלל לעצמו את דרכו לעשייה ענפה, שעתידה להתפרש על פני יותר מארבעה עשורים בתקופה המכוננת של אדריכלות ישראל.
השואה השפיעה על דרכך המקצועית כאדריכל?
"זו שאלה שאני כל הזמן שואל את עצמי. ללא ספק יש השפעה", הוא עונה בזהירות. "היא פגעה בביטחון האישי שלי; לא פתחתי משרד עצמאי אלא השתלבתי במשרד קיים. לא הייתי אדם מקושר וכזה שצריך להתמודד עם קבלת עבודות, יכול להיות שזה גם בגלל האישיות שלי, אבל בהחלט ייתכן שזה בגלל הילדות המסובכת שהייתה לי".
גם הוא מצ'רנוביץ, ילד בשואה: הגטו של סלו הרשמן מתבטא באדריכלות שלו
