"כמה גדול האגו של זאהה?" שואל אלן ינטוב, יוצר הסרט "זאהה חדיד", את פטריק שומאכר, שותפה של האדריכלית הגדולה. "עצום" מודה שומאכר. ינטוב, יוצר בריטי וכתב ה-BBC, זכה לתעד את האדריכלית הגדולה רגע לפני מותה הפתאומי בשנה שעברה. סרטו הוא אחד משלושה סרטי אדריכלות שיוקרנו בפסטיבל "אפוס" השמיני לסרטי תרבות ואמנות, שייפתח הערב (רביעי) במוזיאון תל אביב. יונטב יהיה נוכח בהקרנת הסרט ואף יערוך במסגרת הפסטיבל סדנה ליוצרים.
חדיד משתתפת בסרט נוסף שיוקרן בפסטיבל, "בית חלומותיהם", שבו חושפים שמונה אדריכלים נודעים את בתיהם הפרטיים; ואילו הסרט השלישי, "רוטרדם, שנת 2040", עוסק בעתידה של העיר השנייה בגודלה בהולנד, תוך נבירה בעברה.
זאהה חדיד: גם הבניינים זזים
שוט ראשון: אוסטריה, זוג מגלשי סקי מתנתקים מהמגלשה, נוסקים אל האוויר הקר וחותכים את הפריים. שוט שני: לונדון, קופצת אולימפית נמתחת באוויר בדרכה לצלול את בריכת המים. שני שוטים מספיקים כדי להבהיר לצופה שאלן ינטוב הצליח לנסח בשפה קולנועית מדויקת את מה שחדיד ביקשה, במשך שלושה עשורים, לצקת לאדריכלות: תנועה ומהירות.
אבל לא רק בני אדם מגלמים את התנועתיות בסרט. לרגעים מופיעות על המסך תמונות סטילס של הצלמת הבלעדית של מבניה של חדיד, Helene Binet, וכמעשה פלא גם בהם מורגשת תנועה, כשברקע קולו של ינטוב הקורא מושגים מעולם הספורט, כמו ריחוף, מהירות, החלקה נסיקה ועוד. שילוב קולנועי מוצלח בין תמונה לסאונד.
הסרט נחלק בין חדיד, שהיתה האישה הראשונה לזכות בפרס פריצקר היוקרתי ופעמיים בפרס סטרלינג, לבין קולגות מעולם האדריכלות, האמנות והתרבות, ובהם ג'וליה פייטון ג'ונס, אוצרת גלריית סרפנטיין (שלה תכננה חדיד הרחבה), המגדירה את חדיד כ"יצירת אמנות בעצמה"; וכמתבקש, פטריק שומאכר, שותפה של חדיד למשרד ויורשה, שראה את המשרד שלהם צומח מצוות של ארבעה למעצמה של 400 מתכננים ומעצבים.
חדיד, שהתחנכה בבית ספר נוצרי בבגדד, מספרת בסרט על לימודיה בשנות ה-70 ב-AA בלונדון, "האינקובטור היצירתי" שלה; על ההשראה שמצאה בעבודותיו של הצייר מלביץ'; על הכשלונות, ה"עין הרע" של שנות ה-90; וכמובן על הפריצה הגדולה שלה עם שלושה פרויקטים מופתיים ששמו אותה על המפה העולמית: מוזיאון "מקסי" ברומא, בניין "ב.מ.וו" בלייפציג, גרמניה; ומקפצת הסקי העצומה באינסברוק, אוסטריה.
הצופים בסרט, ששמו המלא הוא "זאהה חדיד: מי שמעז מנצח", יכולים להשתעשע גם ממגוון שמות החיבה שהעניקה חדיד לשומאכר ומהסרטים שאהבה וצפתה בהם שוב ושוב.
- זאהה חדיד, Zaha Hadid:Who Dares Wins, מתוך סדרת Imagine של ה-,BBC אנגליה, 70 דקות, אנגלית עם תרגום לעברית. הגשה: אלן ינטוב. הפקה: דיוויד פמבריי. צילום: ניל הרווי. עריכה: קולין מינצ'ין.
בית חלומותיהם: איפה אדריכלים גרים
הסרט שביימה היוצרת האיטלקייה פרנסצ'קה מולטני, במסגרת שבוע העיצוב של מילאנו ב-2014, מספק הצצה, לעתים חטופה, לבתיהם הפרטיים של שמונה אדריכלים מוכרים.
זוג האדריכלים האיטלקי דוריאנה ומאסימיליאנו פוקסס מכניסים את הצופים לביתם בצרפת, שבו הם מתגוררים כמחצית מזמנם, כיוון שצרפת, ולא איטליה, היא שאפשרה את פריצתם כאדריכלים צעירים. גם דייוויד צ'יפרפילד ודניאל ליבסקינד מציגים בתים שלא במולדתם. צ'יפרפילד הבריטי חי בברלין, שאותה הוא מגדיר "עיר שבורה שמעולם לא הצליחה למלא את הקרעים". ליבסקינד, האדריכל היהודי, שנולד בפולין להורים ניצולי שואה, חי בתל אביב, מילאנו וברלין עד שבעקבות פרויקט "גרונד זירו" שלו התמקם בניו יורק. בסרט הוא מציג את ביתו הנוכחי במנהטן.
מריו בליני האיטלקי מתגורר בבית מילאנזי משנות ה-30, ששופץ להיות ספרייה גדולה. האדריכל חי בתוכה, מעליה ומתחתיה, כמו ביקש לממש את דבריו של הפילוסוף הרומי קיקרו: "חדר בלי ספר הוא כמו גוף בלי נשמה". מרסיו קוגן הברזילאי, אדריכל-העל של הבנייה הפרטית למגורים, מפתיע בחשיפת ביתו, שלא יכול להיות רחוק יותר מהווילות שזיכו אותו בכמה וכמה פרסים יוקרתיים. במשרדו, MK27, הוא גם מפיק, עם בנו הבמאי, סרטים מיוחדים לפרויקטים שלו.
ביתו של שיגורו באן נעדר מחפצים. האדריכל היפני הנודע, זוכה פרס פריצקר (2014), הבונה בתים בעיקר מגלילי קרטון ממוחזר, תכנן את ביתו סביב גזעי העצים בחורשה שבה הוא חי, כדי ששום עץ לא יכרת.
זאהה חדיד, האשה השנייה בלבד שמופיעה בסרט, לא ממש חושפת את ביתה לעין המצלמה. לפני מותה אמרה שהיתה רוצה לתכנן את ביתה (הבניין שבו היא גרה הוסב מבית ספר למגורים), אך, לדבריה, למשרד העסוק שלה אין לכך זמן, והיא עדיין לא מצאה את האדריכל המתאים לתפקיד. "מגורים הם דבר מאוד חשוב", אומרת חדיד, "בפרט מגורים ציבוריים או ברי השגה".
ברגע השיא, בסופו של הסרט, פונה המצלמה וחושפת את ביתו של האדריכל ההודי ביג'וי ג'ין, הנטוע היכן שאנשי מומבאיי חיים ועובדים – בחוץ. שווה לצפות בסרט בשביל הרגע הקולנועי והאדריכלי הזה. חבל רק שפס הקול המוזיקלי של הסרט, כפי שאופייני לז'אנר, מעט מיושן ומרדים.
- בית חלומותיהם, Where Architects Live, איטליה, 2014, 78 דקות, אנגלית, איטלקית, תרגום לעברית. בימוי: פרנסצ'קה מולטני
רוטרדם, שנת 2040: עירי ואני
רוטרדם, העיר השנייה בגודלה בהולנד, הופצצה על ידי הנאצים ב-14 במאי 1940, ומרכזה נהרס. במחשבה על פניה של עיר הולדתו ב-2040 (אז ימלאו 100 שנים להפצצה ו-700 שנה לייסודה כעיר נמל) פונה יוצר הסרט חיז לה-ריביירה אל עברה.
לה-ריביירה, 36, תושב רוטרדם, מציג בסרט, בקולו, את המסע שערך בארכיונים: מהתוכניות ההיסטוריות של העיר; דרך בניית השיכונים המהירה והזולה שלאחר המלחמה, שהסתברה כיקרה ודרשה את חידושן של כ-71 אלף יחידות דיור בין שנות ה-70 לשנות ה-90 של המאה הקודמת; עבור בתהליך ההתרוקנות של העיר; ועד ימינו אלה, שמתכנני העיר, המונה כ-600 אלף תושבים, מיעדים לה צמיחה שתכפיל את מספר תושביה.
נקודת מבטו הייחודית והאישית של לה-ריביירה היא אולי הדבר החשוב בסרט - היא הופכת את "רוטרדם, שנת 2040" ממסמך דוקומנטרי היסטורי למסמך אישי ואנושי, המראה, בין השאר, כיצד המרחב והאדם מושפעים ממלחמות ומתנודות כלכליות ושינויים פוליטיים. הסרט הקצבי והמיוחד הזה רלוונטי גם לאור הצפי שכ-80% מאוכלוסיית העולם תתגורר בעתיד הלא רחוק בערים.
- רוטרדם, שנת 2040, Rotterdam 2040 , הולנד, 2014, 92 דקות, הולנדית, תרגום לעברית. בימוי: גיז לה ריביירה
וגם: חנוך לוין וקרלוס סאורה
בנוסף להקרנות הסרטים, עורך השנה הפסטיבל מחווה לרשות השידור, לקראת סגירתה. במסגרת זו יוקרן הפרק הראשון בסדרה "חנוך לוין - חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם" (2017) של ערוץ 1. את הפסטיבל, שבו מוקרנים כ-50 סרטים, ינעל סרטו החדש של הבמאי הספרדי קרלוס סאורה, "פלמנקו ומעבר".
