אחרי שבע שנות עבודה, אפשר להכריז שפרויקט שימור מגדל המים ברחוב מזא"ה 36 בתל אביב הסתיים. או שאולי בעצם לא. כלומר, תלוי מה כולל שימור ואת מי שואלים.
מבחינה טכנית, עבודות השימור הפיזיות של המגדל, שהחלו ב- 2010, הסתיימו כבר ב-2012. אלא שבמשך כחמש שנים נוספות, עד הימים האחרונים כמעט, התבצעו במקום עבודות פיתוח להסדרת גישה לציבור למבנה ולסביבתו. אבל גם עכשיו, כשהעבודות הסתיימו, המבנה לא נפתח לקהל הרחב. כמו החנוכייה ההיסטורית שניצבת בראשו, המגדל מזכיר את נרות החג - בבחינת "לראותם בלבד". שימור ללא שימוש.
ההיסטוריה של מגדל המים מרתקת לא פחות מסיפור שימורו. הוא השני שנבנה בעיר (הראשון נבנה על "בית הוועד" ברחוב רוטשילד פינת נחלת בנימין), והוא ניצב בנקודה הגבוהה ביותר בתל אביב. תכנן אותו ארפד גוט, מהנדס יליד הונגריה, והוא נבנה ב-1924 מבטון מזוין ולבני סיליקט. הודות למיקומו ולהיותו אחד מסמלי העיר הקטנה, הוצבה בראשו חנוכייה בולטת למרחק, שהודלקה בימי החנוכה במערכת שמן מיוחדת. תזמורת מכבי האש ניגנה, ומהמגדל יצאה, בכל נר ראשון, צעדת לפידים של ילדי בתי הספר בעיר, לכיכר מוגרבי.
בתקופת המנדט שימש המגדל כ"תחנת איתות מס' 1" של ארגון ההגנה. כהסוואה לשימוש זה הוקם לצד המגדל, ב-1940, צריף אימון בקשר של "צופים קשישים" (בני עשרים, שבהשוואה לבני 12 היו קשישים).
במרוצת השנים נזנח המקום, סביבתו הפכה למגרש חניה קטן, ועקב תהליכי בלייה של הבטון, גודר המגדל והוכרז כמבנה מסוכן. תוכנית בניין עיר (תב"ע) לאזור ההיקפי של המגדל, ששטחו כשני דונם, נערכה במסגרת פרויקט הנדל''ן "לנוקס-נחמני", הכולל מבנים לשימור מחמיר (ללא אפשרות לתוספת בנייה) בין הרחובות מזא"ה, נחמני ואחד העם. הדיל עם חברת לנוקס השקעות בע"מ היה זכויות בנייה נוספות בתמורה לכמה מטלות ציבוריות: שימור מגדל המים (אדריכל שימור אמנון בר אור); פיתוח ומעברים סביבו לציבור (אדריכל נוף איתן עדן); ובניית אולם ספורט סמוך לבית הספר (בר אוריין אדריכלים).
רק לאחרונה, אגב, קבע סוף סוף בית המשפט כי מטלות ציבוריות כאלה אינן חוקיות. בתל אביב הן נמצאות במקומות שונים.
עכשיו, לאחר שפרויקט הנדל"ן כולו הסתיים ומתחיל להתאכלס, נפתח גם המעבר שמוביל למגדל - הוא מקשר בין הרחובות מזא"ה ואחד העם - וכך מגדל המים, שהיה סגור ומסוגר מאז 2012, מתגלה במלוא יופיו והדרו.
המעבר פתוח, אבל מגדל המים יישאר כנראה סגור ומסוגר עוד זמן רב. מדוע? אדריכלית רינת מילוא ממחלקת השימור של העירייה, מי שליוותה את תהליך שימורו של המבנה, אינה יודעת איזה שימוש ייעשה במגדל. גם מחלקת הנכסים אינה יודעת, ואת תגובתה מסר דובר העירייה: "המבנה אמור לעבור בקרוב להפעלת העירייה ובימים אלה נבחן השימוש הציבורי שיהיה בו".
היה כבר מי שבחן את השימוש הציבורי למגדל. כבר ב-1991 ערכה המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, בהכנתו של אדריכל אמיר שהם, סקר קטן וחוברת נאה שהציעה כיצד לשמר את המבנה. מה שיפה הוא שההצעה אינה מטפלת רק בחשיבות המבנה ובשימורו הפיזי, אלא בעיקר בשימושו אחרי השימור ובתוכן שהוא יציע.
"זה אחד הפרויקטים הכי יפים שיכלו להיות", מספרת בערגה תמר טוכלר, סמנכ"ל קשרי חוץ ומנהלת מחוז תל אביב במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. "הרעיון היה לשקם את המגדל ואת צריף צופים קשישים ולהקים בו מועדון של חובבי רדיו. זה רעיון מדהים, וזה נפל בגלל פקיד אחד בעירייה ששם לזה רגליים". טוכלר מסרבת לחשוף את שמו של הפקיד.
לפי ההצעה שנגנזה (ועימה בוטל גם תקציב נדיב לכיסוי כל ההוצאות, שהיה קנס ששילמה חברת סלקום) המגדל, שבימי המנדט היה מרכז קשר, אמור היה לשמש כמוזיאון קטן לתולדות המגדל, תולדות הצופים הקשישים וחיל הקשר. קומת הקרקע של המגדל, וצריף הצופים שנהרס בינתיים, אמורים היו לשמש כמועדון לחובבי רדיו ומרכז לצופים צעירים. לצידם הוצע בית קפה פתוח לגינה שתדורג כלפי רחוב מזא"ה.
ההצעה הזו נגנזה, כאמור, ובפיתוח שבוצע בשטח, הפכה החצר למערכת של רמפות היקפיות ושבילים, שאינם מייצרים מקום לשהות בו. האם יכול להיות שזה קשור למרחק הקטן בין הגינה לבתי הדירות שבנתה חברת לנוקס, אותה חברה ששימרה את המגדל? יהיה מוגזם לשער שהתעורר חשש שהגינה תהפוך לאזור פעילות הומה שיפריע למנוחת השכנים?
אבל החלק המרשים ביותר בהצעה שנגנזה, היה הרעיון להשמיש את מכל המים שבראש המגדל כחלל תצוגה, שיעסוק בהתפתחות הקשר מתקופת ההגנה ועד ימינו. הטיפוס למכל המים במדרגות הלולייניות היה יכול להיות חוויה ייחודית. בהצעה שנגנזה נמשך גרם המדרגות מעלה-מעלה אל גג המגדל, הנקודה הגבוהה בעיר שממנה יש תצפית מרהיבה, ומתאפשר גם מבט מקרוב על החנוכייה המקורית, שתודלק מחדש בכל חג חנוכה, ובכך תחודש המסורת.
מדוע מכל המים והגג לא מתוכננים להיפתח לציבור? "כי זה לא בטיחותי ולא נגיש", פוסקת רינת מילוא. "המדרגות הספירליות לא בטיחותיות ולא נגישות, וגובה המעקות לא תקני. אתה לא יכול לייצר פה מבני ציבור שאינם נגישים לכולם".
בעולם ובארץ יש לא מעט מבנים היסטוריים שאינם נגישים, כמו המגדל הלבן ברמלה, מגדל דוד בירושלים, או מגדל פיזה באיטליה וכנסיית סגרדה פמיליה בברצלונה. האם מישהו חשב לא לאפשר עלייה למגדלים אלה רק בגלל שאין מעלית, או שהמדרגות בהם נבנו בעבר ואינן עונות על תקני בטיחות של ימינו?
"לפי חוק ההנגשה", אומרת תמר טוכלר, "לא כל אתר חייב להיות מונגש במאת האחוזים, אם יש לו ערך מורשת. אתה יכול לעשות הנגשה חלקית, ולא כל הנגשה מחייבת להגיע פיזית לכל מקום באתר". כדוגמה היא מזכירה את מגדל המים בקרית טבעון, שהעלייה אליו היא במדרגות ספירליות ומכל המים שלו משמש כגלריה עירונית; וכן את מגדל המים במזכרת בתיה, שייפתח בקרוב לציבור.
ייתכן, אם כך, שבקדחת השימור בתל אביב שכחו את המורשת ואת התוכן שמתחבא מאחורי הטיח ולבני הסיליקט. שימרו במגדל המים את המרפסת המתומנת שבראשו, שיחזרו את המדרגות הספירליות, אבל שכחו שהן צריכות להוביל לאן שהוא. יצרו תפאורה ללא מחזה, ולכן גם ללא צופים. "תל אביב פחות יודעת לשמר מורשת, לשמר את הסיפור", מאבחנת טוכלר. "היא יודעת לשמר בניינים. לא מספיק לשמר בניין, צריך גם להכניס לו ערך. התוכן לא פחות חשוב מאיכות הטיח".
לדבריה, בפריפריה דווקא מכניסים תוכן למבנים, כמו למשל בית באר ברחובות, שמשמש אגודה חברתית לצד שיחזור המשאבות; או מאפייה מסחרית וחינוכית בגשר שבעמק הירדן; או המוזיאון בחצר כנרת. "ואילו בתל אביב הגדולה", היא מוסיפה, "אין מוזיאון לתולדות העיר או לתולדות נוה צדק; רק לאחרונה הרסו את בנק אפ"ק ביפו; וכרגע מקדמים תכנית להריסת בית המכס בנמל יפו". גם מגדל אחר שהעירייה שימרה - המגדלור הבריטי בשפך הירקון – עומד כבר כמה שנים ללא פעילות. מצבו מתחיל להידרדר, וכרגע הוא נמצא במכרז לקבלת הצעות לשימוש והפעלתו - תהליך שיקח ודאי עוד זמן רב.
"למגדל המים במזא"ה", אומרת טוכלר, "היתה נוכחות חשובה, אז שימרו אותו. אבל צריף צופים קשישים הצמוד נראה מכוער, אז הורידו אותו. אבל בכל הארץ משמרים צריפים. זה חלק מהמורשת. אז למה להרוס? עיריית תל אביב עושה דברים נפלאים למען השימור, אבל פחות למען שימור המורשת".
אגב, המלה "שימור" היא לא הביטוי האולטימטיבי של אמנת אונסק"ו, שבכלל נקראת "האמנה למורשת עולמית" ומדברים בה על שמירת "מורשת תרבותית" והגנה על "אתרי מורשת", ולא על אתרי שימור. שימור הוא כלי ולא מטרה. שמירת המורשת התרבותית היא המהות, והבניינים הם רק חלק ממנה.
פרופ' מעוז עזריהו, שמלמד גיאוגרפיה תרבותית בחוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, סיכם יפה את ההיבט של "שימור ללא שימוש", במאמר שכתב על מגדלי המים, והתפרסם בימים אלה בגיליון 6 של מגזין "אתרים": "גורלם של מגדלי המים שחדלו לשמש כמאגרי מים מלמד", הוא כותב, "כי חשיבות מיוחדת נודעת לאפשרות לטעון מבנה אדריכלי, שחדל למלא את תפקידו המקורי, במשמעויות סמליות חדשות, שמגדירות מחדש את הרלוונטיות שלו בהקשרים תרבותיים עכשוויים. במובן זה, ההתמרה הפונקציונלית של מבנה והניסוח מחדש של משמעותו במונחים סמליים היא תנאי הכרחי לשרידותו הפיזית".
ומה אתם יודעים על שאר מגדלי המים של תל אביב? לחצו על התמונה
