נושא דימוי הגוף העסיק אותנו מאז ומעולם. עם זאת, נדמה כי בשנים האחרונות העניין סביב זה גובר: מצד אחד, יש שיח על כוכבות רזות מאוד המתנוססות על פני ירחונים וקמפיינים של מותגי אופנה ומשפיעות על נשים ונערות המרגישות כי זהו מודל הגוף שכולנו צריכות לציית לו. מהצד השני של המטבע, יש תופעה חדשה יחסית של כוכבות מהז'אנר של לינה דנהאם, אדל, איימי שומר ועוד רבות שהביאו להערצת הגוף הנשי והעגול במימדים שלא התקבלו על הדעת לפני כן. אותו מבנה גוף שביונסה הדביקה לו את הכינוי המדויק "בוטילישס".
בארה"ב ובחלקים רבים בעולם מבנה גוף זה נחשב למודל מקובל וסטנדרטי, ולכן מפתיע שבארצנו הקטנטונת, השואבת רבות תרבותית מאחותה הגדולה, אמריקה, קבלת מבנה גוף שכזה עוד לא חלחלה עד הסוף. עד כמה לא חלחלה? מעולה ששאלתן.
אי אפשר לשכוח את הדיונים הבלתי פוסקים על גופה של אסתי גינזבורג, שמעולם לא הייתה כחושה כמו שאר חברותיה למקצוע (ולמרות זאת מעולם לא קוטלגה כדוגמנית פלאס־סייז). השנים עברו, איכשהו כולנו התרגלנו והוויכוחים שככו. עד שהגיעה זו שהעזה להיות מלאה גם בפריים טיים - קרין גורן. הסערה התקשורתית שהתחוללה לאחרונה סביב גופה ומשקלה של מלכת הסוכר עם עליית התוכנית "בייק אוף" שברה שיאים חדשים של חוסר טקט, רגישות ומודעות חברתית. תקראו לזה שמנופוביה, סקסיזם (הרי גברים לרוב לא סופגים תגובות דומות בהתייחסות לגופם), או בכל שם אחר - העובדה היא שבמקרה הזה גורן ידעה לגונן על עצמה מפני הפגיעות הקשות והביעה את תחושותיה בפוסט שזכה לאינספור גיבויים ותמיכה כלל ארצית ממובילי דעה וצופים המומים - אך מה עולה בגורלן של מי שאינן חזקות מספיק כדי לספוג את האש והעלבון?
איפה מרילין כשצריך אותה?
בשנות ה־60 חלה תמורה גדולה במונחי היופי עם עלייתה של טוויגי לכותרות, ומאז עולם הדוגמנות לא חזר להיות כשהיה. שמה האמיתי הוא לזלי הורנבי, אך הכינוי "טוויגי", שמשמעותו "גבעול", "ענף צנום", הודבק לה מאחר שהייתה רזה באופן שכמותו לא נראה בעולם הדוגמנות דאז. עד הגעתה של טוויגי הגוף "הנכון" היה כמו זה של מרילין מונרו ומידה 40–42 נחשבה די סטנדרטית. למעשה, לו מונרו הייתה חיה בזמננו, היא הייתה נחשבת לאישה מלאה, לדוגמנית פלאס־סייז – מונחים שממש לא היו על הפרק לגביה בזמנו. אחרי טוויגי עלו לשלטון דוגמניות וכוכבות במבנה גוף דומה כמו פנלופי טרי, ורושקה, מריסה ברנסון וכאלו שייצגו את המודל הנערי עם ניחוח של תת משקל. זה פתאום מה שנחשב ליפה, חדשני, מודרני ומתוחכם. גם למעצבי האופנה היה נוח עם המבנה הארוך והצר, כי הבגדים שלהם "נפלו" על הגוף ונראו הרבה יותר טוב.
גם אם היו פה ושם "מהמורות" בדרך, למשל להקת הדוגמניות האמזונות שכללה את לינדה אוונג'ליסטה, קלאודיה שיפר, סטפני סימור וסינדי קרופורד בעלות המראה הבריא – שום דבר לא באמת הפריע לשלטון הרזון להתקיים. תוך כמה שנים גם אלו הוחלפו במודל חדש שייצג את ההרואין שיק בדמות קייט מוס, שפתחה שער לבליל דוגמניות רזות, אבל הפעם גם מוזרות ולא קונבנציונליות, כמו קריסטן מקמנאמי.
המחוך הווירטואלי
בתוך הקבוצה הלא קטנה של הנשים המלאות והנערצות קיימת "תת קבוצה" שכוללת את קים וקלואי קרדשיאן, ניקי מינאז', בלאק צ'יינה ועוד אשר חובקות ישבן גדול במיוחד שאותו הן ממש לא מנסות להסתיר, להפך. יש אפילו מי שטוענים שישבניהן הוגדלו כירורגית, אך אנחנו נחזיק אותן על תקן חפות מפשע עד שיוכח אחרת. נשאלת השאלה: איפה המודלים האלו נמצאים פה, במדינת ישראל? יכול להיות שהם כמעט לא קיימים? פשפשנו בזיכרוננו ולא מצאנו הרבה יותר מנועה תשבי ומירי מסיקה, שאפילו הבסטי שלה, קרן פלס, כבר מזמן נכנסת לקטגוריה הצנומה אחרי דיאטה מתוקשרת.
להיות שמנמנה בפריים טיים זה לא מובן מאליו בנוף שבו מככבות נשים כמו גלית גוטמן ויונית לוי, ומי שכן הצליחו למרות עגלגלותן לרוב מיהרו להשיל את הקילוגרמים (קרן פלס, נינט, קורין גדעון ומרינה מקסימיליאן). זו כמובן אינה ביקורה על מי שבחרו להשיל ולרזות, אבל זה בהחלט משדר שאין כאן אופציה לוורסטיליות. יש איזו שאיפה להומוגניות ולאידאל נשי רזה, כזה שלא יפריע לאף אחד בזווית העין ולא ישתלט בשל נוכחות גדולה מדי.
ריי שגב, דוגמנית פלאס־סייז ומלווה אנשים בתהליכי קבלה עצמית, היא שועלה מנוסה בתחום דימוי הגוף והשתתפה בלא מעט פאנלים וראיונות בתקשורת. "נכון שבארה"ב ובעולם ישנו אידיאל כזה, כמו ג'יי לו", היא אומרת, "אבל גם שם יש בעיות. בעצם יש שם מקום גם לגוף כזה מכורח הגודל והאוכלוסיות שמונות מאות מיליונים. בארץ הכל קטן וצפוף ויש הוויי של ביקורת ושיפוטיות. כל דבר שהוא לא מושלם ולא נראה כמו האידיאל של הדוגמנית הרזה במידה 36-34 הוא כבר נושא לגיטימי לשיחה ולביקורת".
אבל יש גם ביקורת כלפי הרזות.
"נכון, זה סיפור שאינו נגמר. אני מדברת עם המון נשים ורבות מהן לא מרוצות מעצמן".
מה השורש של זה, לדעתך, ולמה נשים ולא גברים?
"כי נשים עדיין נמדדות על פי המראה החיצוני. לפני 100 שנה היה מחוך שחנט אותנו, והיום יש מחוך וירטואלי שהוא, אגב, הרבה יותר אכזרי".
למה הכוונה?
"החשיפה רבה יותר בגלל הרשתות החברתיות. יש למשל את הבנות האלה מיפן שמצטלמות ליד דף A4 כדי להראות שהמותניים שלהן צרים מרוחב הדף. יש לחץ חסר פרופורציה וחרדה אדירה מהשמנה. שנאת הגוף מייצרת המון כסף להרבה תעשיות. משתלם להן שלא נהיה מרוצות מעצמנו כי הן מרוויחות מזה בענק. שנאת הגוף הופכת אותנו לצרכניות גדולות יותר".
ד"ר לריסה ברק, רופאה מומחית העוסקת ברפואה אסתטית, מוסיפה: "פעם המראה שלנו היה תלוי אך ורק במה שנתן הטבע, אבל היום אנשים יכולים לתקן את מה שמפריע להם בגופם באמצעים כירורגיים ואחרים".
זה לא נותן מנוח, הידיעה שתמיד אפשר לשפר את המראה באמצעים כאלה, לא?
"היום בארה"ב יש דורות שחיים בשביל לתקן את עוולות העבר, את אורח החיים שהתבסס אז על המבורגר ומזונות מהירים והוביל להשמנת יתר בהיקפים מטורפים. נראה שכולם בחדר הכושר וכולם משתדלים לאכול בריא. מישל אובמה מקדמת את הנושא בטירוף ומשתדלת להוות דוגמה אישית. שם, למשל, ניתוח לקיצור הקיבה נכנס לסל הבריאות ונחשב כיום לאחד הניתוחים הפופולריים".
ובארץ, במה נשים מבקשות לטפל בעיקר כשזה מגיע לגוף?
"כ־85 אחוז מבקשות לטפל באזור הבטן והירכיים ולהצר היקפים".
מלאות בעצמנו
האם השאיפה שכולנו נאהב את עצמנו מופרכת מיסודה? אולי זה פשוט נוגד את הטבע האנושי? ריי שגב חושבת אחרת: "זה עניין של חינוך. בארץ מחנכים אותנו לצניעות יתר במובן שזה לא בסדר לאהוב את עצמך. מי שמלאה ומקבלת את עצמה כפי שהיא ולא עושה דיאטה, חלילה, נחשבת למוזנחת. ואם אותה טיפוסית מתגלגלת גם לפריים טיים, אז היא מהווה דוגמה רעה. אם יגידו לך שרזית, סביר להניח שתהיי אסירת תודה. בכלל, נשים רבות לא יודעות לקבל מחמאה. כשאומרים להן שהן נראות מקסים, רבות יענו 'לא, אני חייבת להוריד שני קילו'. זה כנראה משהו בחינוך שלנו. הייתי מאוד רוצה שנשים יתחילו לומר תודה על מה שיש ועל הגוף שקיבלו. לא כולן חייבות להיות מידה 36 וכל סוגי הגוף לגיטימיים. הלוואי שנפסיק לחיות תחת משטר כל כך שיפוטי".
דברו עם הסוכן שלי
למה כל כך קשה למצוא טאלנטיות במידה אנושית במדינה הזו? הפנינו את השאלה למנכ"לית סוכנות הדוגמנות "יולי"
זיוה מיכאל, את מנכ"לית ותיקה בעולם הדוגמנות. כשזה מגיע לדימוי גוף ודאי כבר ראית ושמעת הכל. בסוכנויות הגדולות בחו"ל יש מחלקות "פלאס־סייז" ענפות ובארץ לא.
"נכון. בחו"ל התחום הזה מפותח מאוד. בווילהלמינה (אחת הסוכנויות הגדולות והמוכרות; שב"מ), כמו בכל האחרות, יש צוות שלם שעובד ומתפרנס יפה מאוד רק ממחלקת פלאס־סייז. יש שם ביקוש. הכל הרי תוצאה של ביקוש".
בארץ אין ביקוש לזה מצד הלקוחות, הקהל?
"לא. לי יש בסוכנות שתי דוגמניות בקטגוריה הזו. אחת מהן, ניצן קרביץ, מצטלמת מחר לקמפיין בגדי ים, והם אגב לא חברה למידות גדולות. סוף סוף חברה לוקחת דוגמנית כזו, לצד דוגמנית במידה 36. אבל זהו, בגדול. לצערי אין לי מספיק עבודה לספק להן. אין עדיין ביקוש בארץ".
למה זה קורה לדעתך? הרי אנחנו ידועות, ברובנו, כבעלות מבנה ים־תיכוני.
"כי המפרסמים עדיין פוחדים לצאת מהתבנית הרגילה. יש לדוגמה מגזין ידוע שפניתי אליו בבקשה לקדם צילומים עם נשים מלאות יותר ונעניתי בסירוב נחרץ בטענה שאין לקוחות מסחריים שירצו לקחת בזה חלק. מפתיע אותי שרוב החברות בארץ בכלל ובגדי הים בפרט לא שוקלות אפילו את העניין, הרי אחוז ניכר מלקוחותיהן לא נראות כמו דוגמניות".
יש לך פניות מצד בנות שרוצות להיות דוגמניות במידות "לא קונבנציונליות"? כלומר לא כמו דוגמנית ממוצעת במידה 34?
"זה העניין, שזה עובד גם הפוך. אני פונה להרבה בנות יפות במידה 42 ומעלה כדי להציע להן להיות מיוצגות ונענית בסירוב. יש עוד דרך ארוכה לעבור כאן בארץ עד שניפתח לגיוון, אבל זה תהליך שחייב לקרות. אני אישית מתחייבת לעשות הכל כדי לייצג דוגמניות במידות מגוונות וגם לספק להן עבודה ולפתוח את הלקוחות שלנו לנושא".
