אני שירה. חצי שירה. לא בכאילו - באמת חצי. עד לפני 12 שנים שקלתי קרוב ל-140 קילוגרם. כל חיי הייתי בעודף משקל, עד שהגעתי לשיא ונשאתי בלית ברירה את הכותרת הכה כאובה "אוביסית". לאחר שנים רבות שסבלתי מהמשקל החלטתי לעשות מהפך אמיתי, כך שהאוכל יפסיק לשלוט בי. היום, עשר שנים מאז המהפך, קיבלתי הזדמנות של פעם בחיים - לשמש כדוגמנית לקולקציה של מעצבות מדהימות מהמותג Shell Sagit Liat, שהבגדים שלהן הם one size fits all ולכן החליטו שגם מישהי עם סיפור כשלי יכולה לדגמן!
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
המונח דוגמנית, שעד לאותו הרגע התחבר אצלי לשלל מונחים מגיל הנעורים, כמו בגדי ים של פלפל, יעל בר זוהר וסנדי בר, פתאום הפך להיות אני. המילה הזו, "דוגמנית", תמיד היתה רחוקה ממני שנות אור – אפילו הדוגמניות של המידות הגדולות היו רזות ממני בכמה עשרות קילוגרמים. דוגמנית היה מונח שעורר בי כעס, סלידה, הרגשה רעה.
אני הקודמת, זו ששקלה יותר מפי 2 ממשקלי כיום, שנכנסה בעיניים עצובות על סף דמעות לחנויות בגדים, כמתנצלת על משקלה, שהתפללה שבגד במידה 60 יעלה עליה, שגזרה באובססיביות את כריות הכתפיים מהחולצות שקנתה ואת התוויות מהבגדים, שלא יגלו איפה קניתי אותם – לא היתה מאמינה שהיום אני החדשה הולכת לדגמן בגדים.
הגעתי ליום הצילומים בהתרגשות גדולה שלוותה בחששות רבים. הרי הגוף שלי עבר כל כך הרבה, הוא בטח לא גוף של דוגמנית, וסימני הירידה במשקל ניכרים בו. אני הדוגמנית שתמיד חלמתי שתתקיים - היא לא מושלמת אבל עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להיות יפה כמו שהיא. אני הדוגמנית שלא מאיימת על נשים.
לאורך כל יום הצילומים הרהרתי במחשבה הזו, במשמעות האדירה של הצילומים הללו עבור נשים באשר הן, במסר הנשלח אליהן כאן לאהוב את גופן, בכל צורה, בכל מידה, בכל דרך, לפני תהליך הרזיה, אחריו או בלעדיו.
התחלנו בעיצוב השיער, המשכנו לאיפור, הצוות כולו חג סביבי, סביב המראה הסופי שלי. מודדת בגד אחד, מצטלמת, מנסה פוזות שראיתי פעם בסרטים על דוגמניות. ההרגשה מוזרה, הרגשה של ניצחון וסגירת מעגל.
כשהגיע הרגע לראות את התמונות הייתי ברגשות מעורבים. רציתי להיראות מושלמת אבל הבנתי שאני לא, וגם לא אהיה. רציתי להיות כמו הדוגמניות שראיתי בפרסומת, אך הן לא עברו את הדרך שלי, את המלחמה האינסופית על שליטה באוכל. הרגשתי שלא נראיתי כמו שרציתי, או כמו שדמיינתי.
הזכרתי לעצמי שוב ושוב שרק בזכות עצמי הגעתי למעמד הזה. החזרתי את עצמי למקום שבו הייתי פעם, מידה 60, והנה היום יכול להיות שבזכותי מישהי תרצה לקנות את השמלה שלבשתי, ותרגיש איתה מדהים.
הזכרתי לעצמי את הדוגמנית שתמיד רציתי לראות, הדוגמנית שהיא "אחת מאיתנו", לא מושלמת, לא ברבי, יותר כמוני, וכמו רוב הנשים. הזכרתי לעצמי שהצלחתי להפוך, ולו ליום אחד, לדוגמנית אמיתית ומציאותית.
