>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
הטראומה של מימרן, 41, היא אולי הסיוט הכי גדול שיכול לעבור על אישה או גבר: אונס על ידי אדם שהם מכירים. בראיון מיוחד ל-Xnet החליטה מימרן לגולל את סיפורה, כדי לתמוך בנפגעות תקיפה מינית שמרגישות מאוימות על ידי הגברים שפגעו בהן, או שאינן מסוגלות לעמוד בתהליך המתיש הכרוך בהגשת תלונה במשטרה. כחלק מאותו תהליך חשיפה שהחלה, קעקעה על זרועה הימנית את המילים No Shame, מתחת לקעקוע של כתר שעשתה לפני חמש שנים. "היום אני מרגישה מלכה", היא אומרת, "ואף אחד לא יכול לגרום לי להרגיש אחרת".
תקופת האופל בחייה החלה בלילה חורפי לפני חמש שנים, כשמימרן היתה מעצבת מתחילה שרק הקימה את מותג הפלאס סייז שלה, Honey B. היא קיבלה בפייסבוק הודעה מחבר ותיק מתקופת הצבא, שהזמין אותה להיפגש לזכר הימים ההם. "היו לי מחשבות לא חיוביות עליו, שהוא אדם לא יציב, למשל, אבל בשיחת טלפון ארוכה שניהלנו הוא ביטל הכול ואמר שזה שקרים", היא משחזרת את סוף השבוע ששינה את חייה לבלי היכר.
"רגע אחד הוא אונס אותי ורגע לאחר מכן הוא דואג לי"
"זה היה יום חמישי בערב, ובשיחה הוא אמר שאנחנו חייבים להיפגש. למחרת הוא יצר איתי קשר ולחץ שאגיע אליו הביתה לארוחת ערב. העדפתי שנלך לשתות משהו בחוץ, אבל הוא הפעיל עליי מניפולציות ולחץ. הרגשתי שזה לא נכון, אבל נכנעתי ונסעתי אליו. כשהגעתי מצאתי אותו עומד ומבשל במטבח, ובפינת האוכל חיכתה לי כוס יין. שתיתי אולי חצי כוס ועישנתי שתי שאכטות מג'וינט, ומהר מאוד הרגשתי הפוכה, כאילו אני ברכבת הרים בלונה פארק".
מימרן חושדת כי מלבד יין נוסף לכוס סם האונס, המוכר בשם GhB, ששילובו עם גראס מעצים את תחושת הסטלה לרמה גבוהה מאוד, עד למצב של אובדן הכרה. כשהיא נשאלת האם ייתכן כי הערבוב בין אלכוהול לגראס הוא שהוביל לתחושה הקיצונית, היא פוסלת את ההשערה על הסף ועונה: "היתה לי אז קיבולת גדולה מאוד לשתייה וג'וינטים".
"הרגשתי מסטולה בטירוף, על סף סמים קשים. התנשקנו אבל הפסקתי את הנשיקה, אמרתי לו שהכול מתהפך לי וביקשתי שיעצור", היא ממשיכה. "הוא השכיב אותי, הוריד ממני את הגרבונים, העלה את החצאית ואנס אותי. הייתי ערה, אבל אני לא זוכרת תחושת כאב פיזית כי הגוף שלי היה נוזלי. לא יכולתי להרים את הידיים. אני לא זוכרת שיצא קול, אבל ביקשתי שיפסיק. לא הפסקתי לבקש. אחרי שהוא גמר, הוא הלך למטבח והביא לי צלחת עם אוכל. הוא ישב לידי ודאג שאני אוכל. באותו רגע לא הבנתי מה קורה סביבי. הרגשתי מבולבלת - רגע אחד הוא אונס אותי ורגע לאחר מכן הוא דואג לי. זאת מניפולציה מחוכמת".
"הייתי בתחושה של בלבול מטורף, שהובילה אותי גם להישאר אצלו באותו לילה. אני זוכרת שעליתי במדרגות לחדר השינה ואמרתי לעצמי 'מה את נשארת לישון כאן'. אפילו יזמתי מגע במיטה, ואני לא יודעת להסביר למה עשיתי את זה. הייתי תחת השפעת הסם, ובתת מודע ידעתי שאני לא רוצה להיות שם. במיטה הוא אונס אותי שוב. וכשהוא גמר הוא אמר לי, 'את יודעת, אני לא נותן לכל אחת להישאר לישון פה, בדרך כלל אני שולח אותן הביתה'. הראש שלי התפוצץ כל הלילה, וירדתי לסלון לקחתי כדורים נגד כאב ראש, שלא עזרו לי. נשארתי שם כל הלילה וחיכיתי שהוא יתעורר בבוקר, והלכתי הביתה.
"כשחזרתי התקשרתי לחברה טובה וסיפרתי לה מה עברתי, והיא התייחסה לזה כאילו היה לי סטוץ. אמרתי לעצמי: 'אוקיי, אולי באמת זה סטוץ'. אבל אז התקשרתי לחבר נוסף, שאמר לי 'ענבל, הוא אנס אותך'. התגוננתי ואמרתי מה פתאום, הרי נשארתי לישון אצלו לאחר מכן. אמרתי לו שאני לא רוצה לדבר על זה יותר, ונעלתי את הנושא למשך חמש שנים".
מימרן בחרה לא להתלונן במשטרה נגד הבחור, או לעמת אותו עם התחושות שלה מאותו ערב. "במהות שלי אני אדם שנלחם", היא אומרת. "כשהמפקד שלי בצבא הטריד אותי מינית, התלוננתי ונלחמתי. הרצון הטבעי שלי הוא להתלונן ולפעול כדי שיקרה פה משהו. בגלל שעברו חמש שנים, הרצון הזה הלך ופחת, ותלונה במשטרה נראית לי כעת כמו התעסקות שתכביד עליי בפן הרגשי. אני גם מאוד סקפטית שתלונה במשטרה תעזור. אני מעורה בקהילות פמיניסטיות וקוראת עדויות בעמוד הפייסבוק 'אחת מתוך אחת' (עמוד המאכלס עדויות של נשים שעברו פגיעה מינית, א"י), אז אני יודעת מה קורה לנשים שבאות להתלונן במשטרה. יכול מאוד להיות שאם הייתי מבינה בזמן אמת מה קרה לי, והולכת לבית חולים או למשטרה, זה היה רלוונטי יותר מאשר לבוא חמש שנים אחר כך ולהיכנס למשפט של 'הוא אמר נגד היא אמרה".
"לא רציתי להיות נשית או סקסית. מבנה הגוף שלי הלך לאיבוד"
בחמש השנים שחלפו מאז הפכה מימרן מאדם שמח, פתוח וחברותי לאדם מסוגר וחסר יציבות רגשית. היא ניהלה זוגיות בת שלוש שנים עם בחור שהכירה מנעוריה, אך לאחר הפרידה היא נכנסה לדיכאון קשה ולאכילה אימפולסיבית שפיצתה על תחושת המחנק והבור הרגשי שנפער בה. היא מספרת כי היתה מתעוררת בבוקר, הולכת לסטודיו, ומשם חוזרת הביתה. את הבילויים עם חברים היא החליפה בטיפול בכלבים שלה, ואת שעות הפנאי העבירה בניתוק מוחלט מהסביבה. כחלק מהטיפול בטראומה היא החליטה לאזן לא רק את הנפש, אלא גם את הגוף. הצעד הראשון שעשתה היה להשיל את שכבות השומן העודפות, שצברה במהלך חמש השנים האחרונות במסגרת האבסה עצמית. לדבריה, מדובר בעשרות קילוגרמים שהובילו אותה בשיא למידה 52. "הפכתי להר שומן, כי רציתי להתחבא", היא מספרת. "לא רציתי להיות נשית או סקסית. מבנה הגוף שלי הלך לאיבוד".
לפני חמישה חודשים עברה ניתוח שרוול קיבה, ועד כה השילה למעלה מ-30 ק"ג. היא מספרת כי הניתוח מאפשר לה להתמודד עם האכילה הרגשית ממנה סבלה מגיל 16, שהתעצמה בשנתיים האחרונות. "אני מאמינה שלרוב האנשים יש אכילה רגשית", אומרת מימרן. "בכל השנים מאז האונס לא הייתי מחוברת לגוף שלי, לא הייתי מסתכלת על עצמי במראה. ניתקתי את עצמי ממנו. ניתוח שרוול הוא כביכול קיצור דרך, אבל רציתי לחזור כמה שיותר מהר להיות ענבל. כל ההשמנה שלי היתה השמנה רגשית. הדחקתי את הרגשות שלי באמצעות מלוואח. ימים שלמים שהייתי אוכלת רק מלוואח: בבוקר מלוואח עם סילאן, בצהריים עם רסק עגבניות, אבל אחד זה לא מספיק אז שניים, ובערב סלט כדי שכל הבצק הזה יתעכל, ואחר כך מלוואח נוסף. בדיעבד, אני מבינה שעליתי במשקל בגלל הטראומה. הזוגיות היתה גלגל הצלה. וברגע שהזוגיות נגמרה, הייתי בשנאה עצמית מטורפת. הרגשתי לבד בעולם. הייתי מרגיעה את עצמי ואת המחשבות עם אוכל, אבל כשאתה מסיים לאכול אתה אומר לעצמך 'כמה אכלתי, איזו בהמה ופרה אני'. כל השנאה העצמית מתעצמת. אתה מאכיל את המפלצת. היום אני משתמשת בניתוח כדי לשנות הרגלים ולאכול נכון. גם אם בא לי להתפנק על המבורגר טבעוני עם צ'יפס, אז לאכול ממקום שמכבד את עצמי. אחרי חמש שנים של שיט ושנאה עצמית - היום אני בתהליך של אהבה עצמית".
"אמשיך לעצב למידות גדולות. להיות רזה זה לא פסגת שאיפותיי"
מימרן, 41, יבנאית במקור, גדלה ברחבי הארץ ובאפריקה, מכורח נסיעותיו התכופות של אביה כאיש צבא קבע. עד לפני חמש שנים היא ניהלה קריירה משגשגת בהיי-טק, כמנהלת פרויקטים בתחום הפיננסים, עד שהחליטה לזנוח את המשכורת הגבוהה והתנאים המעולים, ולהתפנות לחלום הילדות שלה, עיצוב אופנה. היא נרשמה ללימודי ערב במכללת קונספט בתל אביב, ומהר מאוד החלה למכור את עיצוביה בירידי אופנה. כמי שאחזה אז במידה 44 העסיסית, היא מיצבה את המותג Honey B כבית לנשים במידות 46-36. כיום היא מעצבת עד מידה 52. אמש (שבת) התקיימה הפתיחה החגיגית למשכן חדש אליו עברה ברחוב אברבנאל בשכונת פלורנטין בתל אביב (יחד עם מותג האביזרים Lokita), מהלך נוסף שנועד למסד את פעילותה בתחום הפלאס סייז בישראל.
היום מספרת מימרן כי היא מחוברת לקול הפנימי שלה. "בשלב מסוים היה לי רע מאוד בהיי-טק. מרוב שהיה 'קלאש' בין האני האמיתי לעבודה שלי, הייתי חוטפת התמוטטות עצבים כל יומיים", היא מספרת בחיוך גדול על הג'וב הקודם שלה. "הייתי מתפרקת בדרך לעבודה כל בוקר. שמה מוזיקה קלאסית בפול ווליום וצורחת כמו משוגעת בפקקים להרצליה פיתוח. הכסף פיצה על זה הרבה זמן, אבל בתקופה האחרונה שלי בעבודה, הכסף לא עניין אותי. עשור שלם פיציתי את עצמי בכסף ובשופינג אימפולסיבי. הייתי יוצאת מהעבודה בשמונה בערב, כשחוץ מקניון רמת אביב הכול כבר היה סגור. הייתי נכנסת לרזילי, קוקאי, חנות התיקים בורדו, ומפרקת אלפי שקלים על יותר מדי תיקים ויותר מדי סטים יוקרתיים של הלבשה תחתונה. ככה הייתי נרגעת".
מותג האופנה שהקימה, אשר נחשף ב-Xnet לפני חמש שנים, הפך לפופולארי בקרב נשים במידות גדולות. מימרן, כיום מידה 44 גאה, הפכה לדוברת הבלתי רשמית של קהילת המעצבות למידות גדולות, והיא פועלת רבות לקידום הנושא ברשתות חברתיות, ובאמצעות מכירות ייעודיות ואירועים המקדמים את הנראות של אופנת הפלאס סייז בישראל, כמו יריד האופנה של היזמית גאלה רחמילביץ'. כמי שמוכרת לטווח מידות רחב, מימרן טוענת כי גם לאישה במידה 36 וגם לאישה במידה 50 יש נקודות תורפה בדימוי הגוף. "דימוי עצמי לא מעסיק רק נשים מלאות", היא אומרת.
מימרן גם תומכת בפעילות עמוד הפייסבוק "אין לי מה ללבוש: מלכוד 42", שהעלה לאחרונה על סדר היום את ההדרה האופנתית ממנה סובלות נשים מלאות, בעקבות המפגש עם מנכ"ל ובעלי קסטרו, אתי רוטר. "מאוד הפריעה לי ההתבטאות של אתי רוטר על כך שבגד במידה 46 זה לא יפה", מתייחסת מימרן לפרשה שהסעירה את תעשיית האופנה. "אני לא מבינה את קסטרו או כל רשת אחרת שלא מייצרת מידות גדולות. אם אני יכולה לייצר טווח מידות רחב, גם הם יכולים. יש כאן פלח שוק גדול של נשים מלאות, שרוצה וצריך בגדים, לכן קשה לי להבין מדוע הם לא מעוניינים לעצב למידות גדולות".
מצד שני, יש רשתות שפונות במיוחד למידות גדולות, וגם הן 'חוטפות' על בסיס קבוע מבלוגריות שעוסקות באופנת פלאס סייז.
"יש לא מעט מחאות נגד רשתות למידות גדולות, כי הן פונות רק למידות גדולות - עונות, ml, שיש מי שקוראות להם 'משמין לי'. אני לא שותפה להתנגדות הזאת, ולפני מספר עונות הייתי בעונות ומצאתי שם דברים יפים. לא הכול שם מבוגר כפי שטוענים".
את לא חוששת שעכשיו, אחרי שירדת ארבע מידות בזכות ניתוח שרוול, תאבדי את ההזדהות עם לקוחותייך?
"לא הלכתי לניתוח כדי להיות רזה. אני כרגע מידה 44, וכל החיים הייתי בין מידה 42 ל-44. תמיד הייתי עם קימורים, ולכן אני יודעת להלביש נשים מלאות, ויודעת מה נכון ומה לא. גם אם אני ארד למידה 42 או 40, אני אמשיך לעצב למידות גדולות. להיות רזה זה לא פסגת שאיפותיי".
