דוד רזניק, האדריכל חתן פרס ישראל, מת אתמול (א') בירושלים. בן 88 היה במותו. רזניק, שגדל, למד והתחנך על ברכי האדריכלות המודרניסטית והיה תלמידו של האדריכל הנודע אוסקר נימאייר, היה אחד החשובים באדריכלים שפעלו במדינת ישראל מאז הקמתה.

יותר מ-150 פרויקטים תיכנן רזניק במשך חייו, רבים מהם בולטים בנוף הישראלי - ציבוריים ופרטיים גם יחד - ומופיעים בכל מרקם בנוי או פתוח. החל משמורות טבע (יד קנדי ביער עמינדב), עיירות פיתוח (השכונה החסידית בחצור הגלילית), שכונות עולים עירוניות (שיכון עמידר בקטמון ובקרית יובל בירושלים), בלוקי מגורים עירוניים (מרכז אמיר בפינת הרחובות אגרון וקרן היסוד בירושלים), וקמפוסים אקדמיים (האוניברסיטה המורמונית והעברית בהר הצופים).

מלון ''היאט'' בירושלים. רזניק הטביע חותם על העיר (צילום: שלומי כהן)
מלון ''היאט'' בירושלים. רזניק הטביע חותם על העיר (צילום: שלומי כהן)

דוד רזניק נולד בריו דה-ז'נרו ב-1924 למשפחה שהיגרה מאוקראינה, ועלה לישראל לאחר קום המדינה. את הכשרתו המקצועית רכש בפקולטה הלאומית לאדריכלות באוניברסיטת ברזיל, בריו דה-ז'נרו, ובמקביל עבד במשרדו של נימאייר, שם עסק בפרויקטים שונים. בעת שהותו של נימאייר בישראל ב-1964, ליווה אותו רזניק. בעקבות המפגש המחודש, כתב אז נימאייר ביומנו: "בישראל ביקרתי כמה פעמים ופגשתי אנשים רבים, כולם הותירו בי זיכרונות נעימים. דוד רזניק שעבד איתי לאורך זמן בריו - שמחתי לגלות כי אירגן את חייו, התחתן והוליד שלושה ילדים מקסימים".

מהקיבוץ לתל אביב - ולירושלים

כשהגיע ארצה ב-1949 הצטרף רזניק לקיבוץ עין השופט, אך לאחר תקופה קצרה עזב לתל אביב והצטרף כשכיר למשרדו של אחד מבכירי האדריכלים באותה עת – זאב רכטר, שם השתתף בין השאר בתכנון פרויקטים חשובים כמו היכל התרבות, גן יעקב ושכונת מעוז אביב - כולם בתל אביב.

ב-1955 עבר לירושלים והחל לעבוד עם האדריכל היינץ ראו. יחד תיכננו כמה פרויקטים, שהמוכר בהם הוא בית הכנסת האוניברסיטאי בגבעת רם, מבנה שמייצג היטב את אחד משיאי השימוש בבטון באדריכלות הישראלית. המבנה מעוצב ככיפת בטון דקה בקוטר 18 מטרים, שנוצקה במקשה אחת ובעובי משתנה בין 6 ס"מ ל-12 ס"מ, ונראית מרחוק כמרחפת מעל לקרקע. בשונה מהבנייה הירושלמית האופיינית המחופה כולה באבן, טויח המבנה בלבן, מה שהפך אותו לאחת מנקודות הציון הבולטות לא רק בקמפוס אלא בירושלים בכלל. את העיסוק בצורניות המייצרת חלל ייחודי, ואת הטיפול העיצובי הצנוע שבאים לידי ביטוי בבית הכנסת, שאב רזניק משורשיו המודרניסטיים. על הפרויקט זכו השניים בפרס רכטר לאדריכלות.

ההישג של השכונה החסידית בחצור הגלילית

רזניק יצא לדרך עצמאית ב-1958 ופתח משרד פרטי. אחת מעבודותיו המעולות והפחות מוכרות היא השכונה החסידית בחצור הגלילית, שאותה תיכנן בתחילת שנות ה-70. בשונה מהתכנון הקבוע שהעמיד משרד השיכון לעיירות הפיתוח, כאן הוחלט לפתח סביבת מגורים שתענה על צרכי התושבים באופן מיטבי. רזניק, שניגש לכל פרויקט בחדווה יצירתית וסירב לשכפל רעיונות ותוכניות, בחר לצלול לעומק הפרויקט ולהציע סביבת מגורים לדוגמה. השכונה תוכננה כמארג של מבנים בני שתיים עד שלוש קומות, עם חצרות פנימיות ומרכז שכונתי המקושר היטב לכל חלקיה. על השכונה החסידית כתב לימים היסטוריון האדריכלות הישראלית, האדריכל אבא אלחנני (בספרו "האדריכלות הישראלית במאה ה-20"): "שכונה זו יכולה לשמש הוכחה שניתן להגיע להישגים חשובים מבלי להזדקק לזיקוקין די נור ארכיטקטוניים. ברור כי על שכונה צנועה ומאופקת זו נכתב הרבה פחות מאשר על מבננים אחרים, אך נדמה שדווקא כאן הושג הישג של ממש, שיעמוד במבחן הזמן".

רזניק הרבה לתכנן בישראל בכלל ובירושלים בפרט במשך 45 שנה. על עבודתו זכה בפרסים החשובים ביותר - פרס ישראל לאדריכלות, פעמיים פרס רכטר (על בית הכנסת בגבעת רם ולאחר מכן על תכנון האוניברסיטה המורמונית), פרס יקיר עמותת האדריכלים, פרס ירושלים לאמנות, פרס פרוגרסיב ארכיטקטור (על תכנון ביתן ישראל בתערוכה הבינלאומית בניו יורק), וכן אות יקיר ירושלים ועיטור טדי קולק. לפני כעשור נערכה לו תערוכה רטרוספקטיבית בביאנלה לאדריכלות בסאו-פאולו (באצירת צופיה דקל-כספי), שהוצגה לאחר מכן גם בישראל ולוותה בקטלוג מאיר עיניים על עבודתו.

''אחרון דור האדריכלים המהגרים''

האדריכל צבי אפרת, לשעבר ראש המחלקה לאדריכלות ב"בצלאל", שאצר וערך את התערוכה והקטלוג "הפרויקט הישראלי" (המציג את האדריכלות הישראלית בעשוריה הראשונים), ציין הבוקר כי רזניק הוא אחרון דור האדריכלים המהגרים (כמו אל מנספלד ואריה שרון) שקדם לדור אדריכלי תש"ח (ובהם רם כרמי ומרדכי בן חורין). "הוא נותר כל חייו עם מבטא זר שאותו הוא ירש ממורו ורבו אוסקר נימאייר, אך עם זאת הצליח להשתלב היטב בפרויקט הישראלי", ציין אפרת. "הוא היה מחשובי האדריכלים בעשורים הראשונים של המדינה גם בתחום הדיור העממי וגם במבני ציבור". אפרת משער כי רזניק היה רוצה שיזכרו אותו כ"מודרניסט ירושלמי", אדריכל שעשה שימוש בשפה עיצובית שבה בולטת האלגנטיות ו"הפלסטיות הנימאיירית", זאת בניגוד לדור האדריכלים הצברים שעשו שימוש בפתרונות עיצוביים קבועים.

בשיחה שנערכה עמו לפני כשבוע סיפר רזניק, שהיה צלול וחד, על יחסיו עם נימאייר - השפעה משמעותית שנמשכה יותר מ-60 שנה, אך לוותה גם בחילוקי דעות. בין השאר ביקר רזניק את העובדה שנימאייר התמקד במבני שלטון ולוקסוס, ופחות בפתרונות לתושבי ברזיל העניים: "למרות שהחשיב את עצמו כקומוניסט, נימאייר עסק יותר בבניינים שהם לא של העם. היתה לו הזדמנות להתמודד עם הפאבלות, אך הוא בחר שלא לעסוק בהם. אני, לעומת, זאת גאה מאד שתיכננתי יותר מ-2,000 יחידות דיור במדינת ישראל".

אפרת מציין כי רזניק היה מעורב במשך שנים רבות במחלקה לאדריכלות בבצלאל: "גם בשנות ה-80 לחייו, היה רזניק אדם חיוני ונדיב. תמיד שש ללוות ולהנחות סטודנטים צעירים ולהיכנס לוויכוח אדריכלי טוב. בשנה שעברה עוד הספיק להשתתף בהגשות של עבודות סטודנטים".

רזניק השאיר אשה ושלושה ילדים, שאחד מהם הוא האדריכל ברוך רזניק. הלווייתו תצא היום (ב') בשעה 15:00 מבית ההספדים בגבעת שאול.

פרויקטים נבחרים:

  • בית הכנסת האוניברסיטאי בקמפוס גבעת רם ("הכיפה", בשיתוף היינץ ראו), 1957
  • מכון ון-ליר והאקדמיה הלאומית למדעים בירושלים (בשיתוף שמעון פובזנר), 1962
  • מוזיאון לעתיקות חצור בקיבוץ איילת השחר, 1964
  • יד קנדי, סמוך למושב אורה בהרי ירושלים, 1966
  • מעונות סטודנטים (מעונות רזניק) בקמפוס הר הצופים, 1970
  • בית החייל ויד לבנים בירושלים, 1970-1978 (ראו כתבה על מבני פירמידה בישראל) (ועל בית יד לבנים בירושלים, בתכנונו של דוד רזניק)
  • תוכנית אב לקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית (בשיתוף שמואל שקד, רם כרמי וחיים קצף), 1970
  • קריית חסידים (השכונה החסידית) חצור הגלילית, 1972
  • שגרירות ישראל בברזיל, 1977
  • מלון היאט ריג'נסי בירושלים (היום מלון דן), 1987
  • האוניברסיטה המורמונית בירושלים, 1987