למעט האוניברסיטה העברית, שנוסדה לפני קום המדינה, כל האוניברסיטאות הישראליות צמחו בערים הגדולות מאז תחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, ברוח המודרניזם האמריקאי. הוא דגל בהתייעלות של תכנון המרחב באמצעות הפרדת ייעודים: הקמפוס כשכונה נפרדת מהעיר, מנותקת ממנה, אוטונומית. התפישה ההתיישבותית של תפיסת עוד ועוד שטחים, כפתרון לבעיות ביטחוניות או כדי לסמן גבולות חדשים ושאפתניים להתפתחות, הובילה למיקום הקמפוסים בפריפריה הלא מיושבת של העיר - אם זו רמת אביב, נוה שאנן בחיפה, צפון באר שבע או הבדידות המזהרת של אוניברסיטת חיפה. סיבות ביטחוניות הובילו בשנות ה-70 לתקנה שמחייבת גידור של מוסדות חינוך, וכך נוצר מצב שהקמפוסים גם מרוחקים מאזורי המגורים וגם מגודרים היטב. הכניסה אליהם כרוכה בבידוק קפדני, ובפרט אחרי האינתיפאדה השנייה והפיגוע באוניברסיטה העברית.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
המרחב הנופי המגונן נרתם ליצירת שמורה נפרדת, המציעה אלטרנטיבה לחיי היומיום. מתכנני הקמפוסים ומעצבי הנוף התעלמו מהנוף המקורי, ויצרו טופוגרפיה חדשה, ידידותית יותר, שהולמת את החזון התכנוני. גם הצמחייה נרתמה להפרחת השממה: בקמפוס גבעת רם לוקטו צמחים מכל העולם ליצירת גן בוטני, אנלוגיה ברורה לקיבוץ הגלויות ולכור ההיתוך של המדינה החדשה; ברמת אביב יצרו טופוגרפיה רכה ומחבקת, מעין "ארקדיה", גן עדן קטן; מתכנני הנוף של הטכניון, שהיו מסויגים מהנוף הטרשי והתגעגעו לאירופה, יצרו יער יש מאין. לעומת זאת, מתכנני אוניברסיטת חיפה, שנבנתה מאוחר יותר, יצרו מגדל מודרניסטי, משקיף לנוף, אך סגור ומנותק; אוניברסיטת בן גוריון מתייחסת לבירת הנגב כמעט כאל אויב, ומציעה מתחם הרמטי ומבוצר שבו המרחב מפורק לחצרות סגורות. קשר לתושבי העיר - אין.
>> 60 שנות אדריכלות נוף בישראל
>> לכתבות נוספות על אדריכלות נוף
מקום מפלט למבריזים
למרחב הציבורי בקמפוסים היה תפקיד חשוב בחיים האקדמיים. שם רוכזו הקפטריה, הבנק, הדואר, חנות הספרים, דוכני המכירה וההסברה. "על הדשא" היה מקום מפלט למי שהבריז מהשיעורים או סתם נח. שם נרקמו סיפורי אהבה. שם גם צמחו היוזמות לתנועות המחאה שביקשו שינוי (סרבני מלחמת לבנון ב-1982, מחאת שכר הלימוד ב-1998 ומחאת האוהלים ב-2011).
עידן האינטרנט שיבש את התפקיד המסורתי של המרחב הפתוח בקמפוסים, משום שהתקשורת הבינאישית החלה להתקיים בעיקר בממד הווירטואלי - גם בשיעורים עצמם. במקביל, מספר הסטודנטים באוניברסיטאות פחת משמעותית בעקבות הקמתן של מכללות: בשנת הלימודים האחרונה למדו במכללות 66% מהסטודנטים לתואר ראשון, ורק 34% מהם העדיפו אוניברסיטה. לכך יש להוסיף את העובדה שהתמיכה הממשלתית באוניברסיטאות פוחתת, ומקצועות לימוד רבים - במיוחד במדעי הרוח - נעלמים.
לקראת פתיחת שנת הלימודים האקדמית, חוזר ערוץ האדריכלות של Xnetלהיסטוריה הנופית של כמה מהקמפוסים הגדולים. באנו לבדוק מה קרה למרחב הציבורי שלהם בעקבות התמורות שעברו על המוסדות, והאם אפשר להפוך אותם לתפקודיים יותר בערים שבהן הם ממוקמים. מאחר שהתכנון הישראלי מתמודד עם לחץ לבניית עוד יחידות דיור, והצורך בציפוף הערים מתבטא גם במצוקה בשטחים ירוקים, נשאלת השאלה: אם המדשאות בקמפוסים שוממות, לפחות בחלק ניכר מימי השנה, אולי הגיע הזמן שתושבי העיר יוכלו להימלט מהשכונות הדחוסות וליהנות מהמרחב הירוק הזה? אולי הגיעה השעה לפרוץ את גבולות הקמפוסים ולחבר את המרחב האקדמי ויושביו עם המציאות שבפניה הם מסתגרים? בלי להתפשר על אמצעי הביטחון, כמובן.
סיור באוניברסיטת תל אביב
סיור בטכניון
קמפוס אוניברסיטת תל אביב: סגור ופתוח, שקט ורועש
אוניברסיטת תל אביב הוקמה בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה בעבר הירקון, על חורבותיו של הכפר הערבי שייח מוניס. תוכנית האב, שאותה הכין האדריכל ורנר יוסף ויטקובר,
ביקשה שהקמפוס יהיה חלק אינטגרלי משכונת רמת אביב שהוקמה שנים אחדות קודם לכן. הקמפוס עוצב בנדיבות המזכירה תכנון של קיבוץ ותיק: מבנים מבודדים הפזורים בגן פתוח, שהוא האלמנט המאחד והמארגן.
הכניסה הראשית, מכיוון מערב, ממשיכה את רחוב איינשטיין ופותחת ציר רוחב לתוך הקמפוס. ציר זה נחצה באמצעות ציר אורך בכיוון דרום-צפון, שנמתח בין בית הספר לרפואה לבית הספר לעבודה סוציאלית. גבעת הכורכר המקורית שהיתה באזור חולקה לטראסות רחבות שמטשטשות את הטופוגרפיה הטבעית ונותנות תחושה של נוף מישורי רך שבו פזורים בניינים. האדריכלות של הבניינים מגוונת יחסית, אך שפת הגן, שתוכנן על ידי מעצבי הנוף ליפא יהלום ודן צור, ברורה ואחידה: רחבות גדולות המרוצפות גרנוליט (משטח בטון יצוק שבו מפוזרות אבנים קטנות), שבילים רחבים, מדשאות גדולות בטופוגרפיה כאילו טבעית, תיחום באמצעות אזורי שיחים ועצים ואובייקטים פיסוליים לקישוט.
הסוציולוגית תמר ברגר, שכתבה על התכנון והעיצוב של הקמפוס, טוענת שהשינויים שעברו על האוניברסיטה בשנים האחרונות מתבטאים גם במראה הקמפוס. בין השאר, היא מצביעה על פרויקטים ראוותניים שונים, שעיצובם נקבע על ידי תורמים, וכן על הזנחה של המרחב הציבורי. אלה, לטענתה, גורמים לכך שחזון הגן האוטופי, ה"ארקדיה", נעלם לטובת "גינת פרברים". למיכאל יעקובסון, כתב ערוץ האדריכלות של Xnet, שפירסם מאמרים רבים על הקמפוס, יש דעה חיובית יותר: לדעתו, המרחב הציבורי של האוניברסיטה עובד בצורה מצוינת בזכות שורה ארוכה של מקומות אינטימיים לצד פתוחים, מוארים לצד מוצלים, שקטים לצד רועשים. המנעד של השטחים הפתוחים הוא גדול, לדעתו, והקמפוס מציע מגוון מקומות שבהם כל אחד יכול למצוא את מקומו. יעקובסון נותן כדוגמאות את האנדרטה לזכר חללי האוניברסיטה שתכנן מיכאל גרוס ושמייצרת מקום אינטימי ושקט באמצע המדשאה ההומה ביותר בקמפוס, ואת הפסל של יגאל תומרקין "התרחשויות", שניצב בחזית בניין מקסיקו ושמתפקד גם כקן אוהבים.
>> לכתבות אדריכלות נוספות על אוניברסיטת תל אביב
קמפוס הטכניון בחיפה: מסתגרים בקפטריות
הטכניון החיפאי התחיל לפעול ב-1924 בבניין שתכנן אלכסנדר ברוואלד בשכונת הדר, ובאמצע המאה עבר לקמפוס חדש באזור נווה שאנן. התכנון הופקד בידי האדריכל אלכסנדר קליין,
שתכנן גם את היישובים טבעון וגבעת נשר והיה מודע היטב לחשיבות ההשתלבות בטופוגרפיה ההררית של הכרמל. קליין תכנן ציר רוחב בכיוון צפון-דרום שיורד מגובה ההר לכיוון הוואדי ועמק זבולון ומאפשר מבט לכיוון מפרץ חיפה והגליל העליון, וציר אורך בכיוון מערב-מזרח, מקביל לטופוגרפיה, שמחבר בין שער נווה שאנן לשער נשר.
האתר היה טרשי ודל-צמחייה, אבל נטיעה מסיבית של עצים הביאה לכך שהמבנים הוקפו בחורש נטוע, רובו של עצי אורן. הקמפוס מנותק מהערים השכנות: מרכזי התחבורה הציבורית רחוקים, וההגעה מסורבלת וארוכה. גם הטופוגרפיה ההררית לא מקלה על התנועה במוסד, וזה מסביר את העובדה שמרבית אנשי הסגל מגיעים ברכב פרטי וחונים סמוך למבני הפקולטות בלי להסתובב יותר מדי בקמפוס. הסטודנטים, מצידם, מגיעים בדרך כלל בתחבורה ציבורית שנכנסת לתוך הקמפוס. אם נוסיף לכך את העובדה שמבני הפקולטות נבנו כיחידות אוטונומיות שאינן נחשפות במפלס הקרקע, נבין שהמרחב הציבורי בטכניון לא מסביר פנים לסטודנט, והתנועה ממקום למקום היא בדרך כלל תכליתית וממוקדת. בית הסטודנט ורחבת הדשא שלמרגלותיו מהווים סוג של מרכז, אך הוא שומם רוב הזמן, והסטודנטים נוטים להסתגר בקפטריות.
>> איך ייראה הטכניון ב-2045?
קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, ירושלים: מרהיב אך מנותק
גבעת רם היא אחד מחמישה קמפוסים שמפעילה האוניברסיטה העברית. כיום נמצאים בו הפקולטות למדעי הטבע, הפקולטה למדעי המחשב, הספרייה הלאומית, האקדמיה למוזיקה ולמחול, המרכז לנוער שוחר מדע, מרכז הספורט ועוד. הקמפוס הוקם בתחילת שנות ה-60, אחרי תקופה של גלות מהר הצופים ונדודים של המחלקות בין מבנים שונים ברחבי העיר. החזון התכנוני שלו דומה לזה של קמפוסים אמריקאיים: הוא נבנה כמעין חצר ענקית ושטוחה שתחומה על ידי מבנים נמוכים יחסית החוסמים את המבט מהמתחם החוצה. בניין המינהלה והספרייה הלאומית היו
שני המוקדים שיצרו את הדופן הצפונית והדרומית של החצר, וכמו ביקשו לסמן מצד אחד שלטון וניהול ומהצד האחר חוכמה ולמידה. הפקולטות פוזרו בבניינים שבדפנות החצר, ושירותי הרווחה (מעונות וספורט) בשיפולים.
השטח היה לא מיושב, סלעי וכמעט קירח מצמחייה. המתכננים דמיינו את הקמפוס כגן עצום שנפתח אל העיר, ללא חיץ. מבנה הגן מתפרק ליחידות משנה עם הטופוגרפיה: מהדשא הגדול בפסגת הגבעה ועד גנים קטנים, שבילים וחצרות פטיו מגוננות. שדרות מגנס, שנמצאות ממזרח לדשא הגדול, נועדו להיות ציר אורך המאפשר תנועה רציפה ומישורית מצפון לדרום.
ממרחק הזמן נדמה שהעיצוב המודרניסטי של הקמפוס מרהיב אך מנותק ולא רלוונטי. ריחוקו מהעיר הופך את ההגעה אליו למסורבלת ולא נוחה. המדשאה העצומה ורחבות הגרנוליט חשופות לחלוטין, וביום קיצי חם הן לוהטות וריקות. אפילו קופסאות המבנים האלגנטיות, מופת האדריכלות הישראלית של שנות ה-60, נראות עכשיו מסוגרות. צמצום תחומי הלימוד, העתקת מרכז הניהול להר הצופים וההצעה להעברת הספרייה הלאומית לאתר חדש מול מוזיאון ישראל משבשים בצורה יסודית את נקודת המוצא של התכנון הראשוני.
ד"ר דיאנה דולב, שחקרה את התפתחות הקמפוסים של האוניברסיטה העברית, טוענת שהקצאת שטחים נרחבים לאזורי גינון הייתה מחווה של מותרות ויוקרה ואפיינה מתחמים שנועדו לקבוצה נבחרת בעלת זכויות יתר. הטענה הזו מקבלת היום משנה תוקף: גן הקמפוס ירוק, מטופח ונהדר כתמיד, אבל נשאלת השאלה למי הוא נועד, ומי בכלל משתמש בו.
>> לקריאה נוספת: הסודות של גבעת רם
קמפוס אוניברסיטת חיפה: לא מנצלים את הנוף
אוניברסיטת חיפה הוקמה על רכס הכרמל, אחרי השכונות אחוזה ודניה ולצד הכביש המוביל לדליית אל כרמל, לעוספייה ולשמורת הטבע הר הכרמל. האדריכל המקורי היה אוסקר נימאייר,
ולמרות העובדה שהוא לא השלים את הפרויקט, הקונספט שהמציא, של מגדל בראש ההר, נשאר הסמל החזק ביותר של המקום.
השימושים השונים של האוניברסיטה מפוזרים בין כעשרה בניינים. הבניין הראשי, שעליו מתנוסס מגדל אשכול, הוא המרכז. המרחב הציבורי פתוח, מגונן ופונה אל נוף מרהיב, אבל הסטודנטים לא ממש מנצלים אותו: הפעילות החברתית העיקרית היא בקפטריות.
קמפוס אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע: הכיכר ריקה
את תוכנית האב לאוניברסיטת בן גוריון עשה האדריכל אברהם יסקי ב-1968.
אתר האוניברסיטה מוקם בקצה הצפוני של העיר, ליד בית החולים סורוקה, ותוכנית הקמפוס התבססה על רעיון של שיבוץ הבניינים ללא אבחנה בין פקולטות. התכנית התוותה את ההתפתחות ואיפשרה צמיחה הדרגתית וגמישות לאורך זמן. פיזור מבני האוניברסיטה על תוואי דמוי רשת יצר חללים שהם חצרות גדולות ומטופחות, מעין נאות מדבר המגוננים על המשתמשים מפני מזג האוויר המדברי. תוכנית האב שערכה האדריכלית עדה כרמי-מלמד בשנות
ה-90 חרגה מהגיאומטריה המקורית באמצעות בינוי על שדרות בן גוריון שניסה לייצר חיבור עם העיר. תוכנית אב נוספת,
שנעשתה על ידי משרד האדריכלים חיוטין,
הציעה חזרה לסדר המקורי של יסקי וניסיון לייצר זרוע חדשה של הקמפוס לתוך העיר.
האדריכל אלון מטוס, שלומד לתואר שני באוניברסיטה, מספר שהסטודנטים נמנעים משהייה בכיכרות קאמינגס וקרייטמן, שהן אזורי הכניסה מכיוון שער העלייה ושדרות בן גוריון. הכיכרות, שעוצבו על ידי אדריכל הנוף שלמה אהרונסון, מזכירות קצת נאות מדבר: הן מוצלות בעצי דקל, ועוברת בהן תעלה דמוית נחל. עם זאת, נראה שמשהו בהן לא עובד. באזור של שרותי הסטודנט, בדופן הכיכר, יש שימושים ציבוריים רבים, ושם מתקיימת פעילות סטודנטיאלית. גם כיכר דייכמן, שעוצבה על ידי האדריכלית ברכה חיוטין, מעוצבת מאוד אך שוממת. לדברי מטוס, הסטודנטים לא מרבים להסתובב בכיכר כי אין שם הקשר אורבני: זה כמו ציור. בפועל, הם מעדיפים את הדשא של החצרות הפנימיות.
>> לכתבות נוספות על אוניברסיטת בן גוריון
סיור באוניברסיטת בן גוריון
