הרחוב הזה, שהוא דרך ללא מוצא בשכונה ותיקה בהרצליה,
הרחק ממרכז העיר, שקט מאוד וציוץ הציפורים נשמע בו היטב. הבית שבו אנחנו מבקרים - 160 מ"ר שמתחלקים על פני שתי קומות - נמצא בקצה הרחוב, על מגרש בן 300 מטרים רבועים. לפני 19 שנה קנו אותו ניצה ומיכאל זלטקין, הוריה של מעצבת הפנים עידית סלנט,
ועברו לגור בו עם שני ילדיהם הצעירים.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
השנים חלפו, הילדים עזבו, וחזרו לבית ההורים רק לארוחות ליל שבת עם המשפחות שהקימו. השבט המשפחתי כולל עכשיו חמישה נכדים - מתן (11), שלי (8), התאומים איתן ועיינה (5) ואורי (3) - והבית כבר צפוף ולא מאוד נוח. מאחר שהסלון, פינת הטלוויזיה ופינת האוכל חלקו מרחב אחד, הרעש שבקע מהטלוויזיה הפריע לסועדים. אי-נוחות נוספת הורגשה בפינת האוכל, שהייתה קרובה מדי לגרם המדרגות, בעוד שהמטבח בצד השני של המדרגות היה קטן וחשוך. החדר הצמוד למטבח, שבו גר בעבר האח הצעיר, בכלל הפך למחסן. כדי לשפר את המצב, פנו בני הזוג לבתם המעצבת וביקשו ממנה לשפץ את קומת הכניסה באופן שיתאים לצרכים העכשוויים של המשפחה. הקומה העליונה לא שופצה, אבל חדר ההורים שנמצא בה הולבש מחדש.
החדר בוטל, החלל הוגדל
עיקר השינוי מתבטא במטבח:
סלנט ביטלה את החדר שהיה צמוד לו (ראו תוכניות "לפני" ו"אחרי" בתחתית הכתבה), ותיכננה מטבח חדש ומרווח שכולל גם פינת אוכל.
ויטרינה גדולה מכניסה אליו אור טבעי, ודרכה אפשר לצאת לחצר שרוצפה באבן חלילה, ובה ניצב שולחן עגול עם משטח שעליו עבודת פסיפס שיצרה בעלת הבית:
המעצבת גם החליטה להגביה את הקיר שמפריד בין מבואת הכניסה למטבח. בעבר הוא הגיע לגובה 1.90 מטרים, ועכשיו הוא משמש כגב לארונות המטבח הגבוהים:
ארונות המטבח הנמוכים נצבעו בגוון מוקה ומוקמו מתחת לחלון מקורי עם פרופיל ברזל ירוק. הקיר שעליו הם נשענים חופה באריחים אפרפרים. פס ספוטים שנתלה לאורכם מאיר את החלל. במרכז המטבח נבנה אי עם משטח עץ: בצד שפונה לארונות המטבח יש מגירות לאחסון, ובצד השני, המיועד לאכילה, הוצבו ארבעה כיסאות מ"איקאה", שנצבעו בירוק. מאחורי משטח האכילה תלויים תצלומים משפחתיים, עתיקים לצד חדשים, והכל מואר בשתי מנורות תלויות.
פינת האוכל, ובה השולחן הישן, מוקמה מול הוויטרינה שמובילה לחצר. כדי שיהיה מקום לכל בני המשפחה, השולחן עומד כשהוא פתוח לכל אורכו, עם שתי תוספות, באופן קבוע. מולו הוצב מזנון שנקנה בשוק הפשפשים ביפו. תלויים מעליו שלושה תחריטים ממוסגרים המתארים את חגי ישראל.
בצד השני של השולחן יש נישה, ותוך כדי שינויים הוחלט לנצל אותה לאחסון: היא נסגרה באמצעות דלתות והפכה למזווה שבו גם מוסתר מקפיא, ומאוחסנים בדי קנווס של בעל הבית, שנוהג לצייר בזמנו הפנוי.
בסלון, שממנו הוצאה פינת האוכל שהייתה ליד גרם המדרגות, היו בעבר ציורים רבים של הדודה, האמנית צילה ניימן. המעצבת העדיפה לדלל את מספר העבודות כדי לא להעמיס על החלל, וביקשה מהוריה להשאיר רק את הציורים האהובים עליהם במיוחד. במרכז ניצבת ספה פינתית לבנה, על הקיר שמאחוריה ועל זה שמולה נשענות כונניות נמוכות מעץ עם חזיתות לבנות. שולחן הזכוכית נרכש לפני כ-20 שנה בארצות הברית, שם שהו בעלי הבית בשליחות. כל הרהיטים ניצבים על שטיח "זיגלר" גדול.
הסלון מואר בארבעה פנסים שנצבעו בשחור ובמנורה ישנה התלויה במרכז, שנצבעה בספריי בצבע בז'. אוסף העששיות של בעלת הבית מוצג עכשיו בתוך נישה שנוצרה ליד דלת הכניסה, הודות לשיפוץ המטבח:
פינת הטלוויזיה הישנה הפכה לחדר משחקים לנכדים, מופרד מהסלון. הרהיט המרכזי בה הוא ספה שהיתה בבית, מוקמה בתוך נישה שנבנתה לפי מידותיה ומעליה נתלו מדפים מעץ. מתחת לחלון הועמדה שידה ישנה שנמצאה ברחוב, ובעלת הבית החליטה להפוך אותה למטבח קטן למשחק: קערת סלט מתפקדת ככיור, המשטח מסביב חופה באריחים, שולבה ביניהם עבודת פסיפס של הסבתא, והדלתות הוצאו ממקומן.
הקיר שמימין לדלת נצבע כולו בצבע גיר:
בחדר השינה סודרו הרהיטים מחדש:
וילון לבן מכסה את החלון, ולידו תלויה עבודת קווילט של ניימן:
בפינה הוצבו כורסה ומקלט רדיו ישנים שהיו בעבר בסלון, ליד גרם המדרגות:
>> עוד עיצוב פנים ותכנון של בתים יפים
- נגרות: תומר הראל
- קבלן: איציק אזרד
- שטיח: אלי ששון
- מזנונים: יניב פשפשים
- ספה: רהיטי חמד
- אריחי קרמיקה במטבח: רוחמה שרון
- גופי תאורה: יהודה, רחוב וולפסון
