רבים מהישראלים שהיו נערים בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת מכירים היטב את ערד: פעם בשנה הם נסעו בהמוניהם לעיר הדרומית וצהלו ברחובותיה, בלילות הקיץ של פסטיבל המוזיקה הישראלית. לפני 19 שנה החגיגה נגמרה בעקבות מותם של שלושה בני נוער בהופעה של "משינה", וכל הניסיונות להפיח רוח חיים אחרי הטראומה ההיא לא צלחו. הניסיון הבא מתרחש בשבוע הבא, ומי שישתכנע לתת צ'אנס נוסף לפסטיבל יגלה שהנסיעה לערד היא עדיין מסע לארץ רחוקה. בדרך עוברים על פני שלל יישובים בדואיים מוזנחים, וכשמגיעים לתחנה המרכזית, מרגישים שחוזרים בזמן.
רק שזה לא רומנטי כמו שזה עשוי להישמע. משהו תקוע בערד, וגם העתיד שלה לא ורוד כרגע.
ניתוח שכונות ויישובים בערוץ האדריכלות של Xnet
> צפופה מדי: אם המושבות החדשה, פ''ת
> זו שכונה או יישוב? צור יצחק> פסגות אונו, קרית אונו
> העתיד של חדרה
> כפר סבא ירוקה באמת?
> חולון רוצה להיות ת''א. מה המחיר?
זה התחיל אחרת. אברהם (בייגה) שוחט, שר האוצר לשעבר, נמנה עם מייסדי היישוב ועמד בראש המועצה במשך 22 שנה, כך שהוא זוכר היטב את ההתחלה, ב-1960 החליטה ממשלת ישראל לייסד חבל התיישבות חדש בנגב, שעיר תוקם בליבו. "המיקום של ערד נבחר בגלל הגובה - 620 מטר מעל פני הים", מסביר שוחט. "חשבו גם על הבריזה ועל טופוגרפיה שתהיה נוחה לבנייה. שיקול נוסף היה הרצון להתרחק מבאר שבע, כדי לפתח בעיר החדשה שירותים עצמאיים".
ערד אינה דומה לעיירות הפיתוח שנבנו בשנות ה-50 ברחבי הנגב ובכלל במדינת ישראל הצעירה. כפי שמציינת ד"ר הדס שדר, בספרה "אבני הבניין של השיכון הציבורי", אותן עיירות - כגון דימונה, ירוחם ואופקים - נבנו לפי מודל אחיד של שכונות-שכונות הפזורות סביב מרכז עיר, עם אזור תעשייה מרוחק ונפרד. התוצר החליש את השכונות המרוחקות, לא ייצר מרכז עירוני אמיתי ויצר חורים מופקרים ביישובים. לעומת זאת, האדריכל הראשי של ערד, אלכס שר, נסע לראות ערים חדשות בסקוטלנד, ובהשראתן תיכנן את כל אחת מהשכונות של העיר החדשה משני צידי ציר. בכל פעם שנבנו שתי שכונות, נבנה מרכז מסחרי במרווח שביניהן.
גרעין העיר חולק לשש שכונות: יעלים, אבישור, לבאות, טללים, חלמיש ויהושפט. הגם שהעיר התפזרה על גבעות, האיכויות העירוניות שלה נחשפות במרכזה. בין הבתים הנידחים ביותר בשכונות לבין אזורי המסחר מפרידים רק כ-500 מטרים, ואפשר ללכת ברגל בנינוחות. בדיעבד, שוחט סבור שהרעיון של "עיר ללא מכוניות" הוא מוזר, אף שהוא מתגאה ביישומו. "תיכננו שבכל שכונה יהיו 1,000 יחידות דיור", הוא נזכר, "כך שמגרשי החניה נמצאים בשוליים ובאמצע יש ציר להולכי רגל. זה עבד".
השכונות הראשונות נבנו תוך התחשבות באקלים המדברי, הדורש הצללה ואוורור. שכונת יעלים, לדוגמה, אופיינה בבתי פטיו גבוהים; למרות ההזנחה רבת השנים, עדיין ניתן לזהות את האיכות האדריכלית שלה: השכונה מיועדת לתנועה רגלית בלבד, כשהחניות ממוקמות מחוץ לה. בין המבנים יש רצף מעברים מוצל, וחדרי המדרגות בבניינים פתוחים ומאווררים.
בשנותיה הראשונות נהנתה העיר מפריחה ומשכה אוכלוסייה חזקה, כך שהתדמית שלה נשארה במשך שנים רבות יוקרתית, תוך בידול מובהק מעיירות הפיתוח בנגב. תושבים שביקשו לגור בערד נדרשו לעבור מיונים. "הדירות היו קטנות, ובהתאם נקלטו בהן משפחות קטנות של ישראלים ותיקים", מספר שוחט. "ב-1964 הגיע גל ראשון של עלייה מרומניה. כיוון שהעיר לא נבנתה בחיפזון, אלא לפי תוכנית מתאר, היה בה פיתוח סביבתי טוב לצד מערכת חינוך טובה, וזה קסם לרבים. העיר עלתה על מסלול התקדמות ונוצרה לה תדמית חיובית". שוחט גאה להזכיר שבתקופת כהונתו, נבנו בערד השכונות הראשונות של "בנה ביתך" ובהן "בניינים של שמונה קומות עם מעלית".
פסטיבל ערד נולד ב-1982 במטרה לשפר מחדש את תדמיתו של היישוב, והוא אכן צבר תאוצה והצליח במשימתו, עד לאסון הפסטיבל ב-1995. בתוך כך, דור הילדים החל לעזוב את העיר; אפילו ילדיו של שוחט עזבו אותה. אחרי שהילדים עזבו, הורים רבים הלכו בעקבותיהם.
פוטנציאל התיירות
בעשור האחרון לא הצטמצם מספר התושבים בערד באופן משמעותי, אבל הרכב האוכלוסייה עבר שינוי קיצוני: במקום הוותיקים שעוזבים, מגיעים עולים חדשים וחרדים. תוכנית המתאר העירונית נולדה לפני יותר מעשר שנים, והאדריכל מנדי רוזנפלד, שאמון עליה, חושש שהיא תהפוך לבלתי רלוונטית עד שתאושר. בינתיים, יעדי התוכנית אינם מנותקים מהמציאות. בכותרת שלה נכתב שהמטרה היא "יצירת עיר מדברית, רב-תרבותית, לאוכלוסיית יעד של עד 50 אלף תושבים, המתמחה בתיירות". התוכנית קובעת ציפוף במרכז העיר ותוספת בינוי של בניינים בני עד שמונה קומות, בעוד שבשולי העיר יאושר להוסיף בעיקר בתים צמודי קרקע.
כדי לחזק את התיירות, רוזנפלד אומר, יש כוונה להקים ולחזק כמה מוקדים: אזור תיירות טיפולי באזור הוואדיות, תיירות אתנית בשיתוף הבדואים, תיירות מוטורית במקום שבו היה שדה תעופה, וכן תיירות גולף מדברית ותיירות עירונית.
לדעת רוזנפלד, ערים מדבריות צריכות להיות נווה מדבר, "וכדי להפוך עיר לנווה מדבר, צריך ליצור דחיסות של מים, עצים וצל - לא לפזר את העיר. מהסיבה הזו תוכננו במרכז העיר בניינים של ארבע עד שמונה קומות, שלצידם אפשר ללכת בצל. הבעיה היא שיש תחושה שאם אתה עובר לגור בערד, אתה חייב בית עם דונם וחצי. כך נוצרת עיר שקשה לתחזק אותה וקשה לפתח את המרחב הציבורי שלה".
הוא מצביע על הפרדוקס של ערד: "האוכלוסייה קטנה, ויש תחושה שאפשר להכניס את כל התושבים לתוך אוטובוס, אבל יש כאן תשתיות כמו במנהטן וכבישים רחבים כמו בשדרה החמישית. הכבישים העצומים לא תורמים לאווירה של נווה מדבר, כך שאין צורך בהם. כדי ליצור נווה מדבר צריך מקומות יפים, וגם כאלה יש בערד, ובשפע".
מתכנן הנוף, רם איזנברג, מביט במקומות הללו ושואב אופטימיות. "יש לערד כל מה שצריך מבחינה נופית", הוא טוען. איזנברג תיכנן את "טיילת מואב", פרויקט שאפתני שעומד לקום בקרוב במימון משרדי התחבורה והתיירות, בתקציב של תשעה מיליון שקל. הרעיון המרכזי מאחוריו הוא הרצון לצמצם את שטח הכבישים בעיר, כך שניתן יהיה לשלב בה גם שבילי אופניים. הטיילת, שהחלק התיירותי שלה מתחיל בצומת מצדה, תכלול שביל אופניים, ומתוכננים בה גם הסדרת תשתיות, תוספת עמודי תאורה וריהוט רחוב, מתקני כושר, פינות ישיבה, נקודות תצפית, שלטי הסבר, אמנות סביבתית ועוד. מהטיילת ייצאו גם שבילים לטיולי שטח במדבר, ובסיומה תהיה עמדת תצפית לעבר פסלו של יגאל תומרקין "מצפור ערד" – מסמלי ההיכר של העיר.
נדמה שהתושבים מודעים לכוונות הטובות של העירייה, אבל דאגתם לגורלה של העיר לא נרגעת. גילי סופר, עיתונאי-לשעבר שירד לערד לפני כמה שנים והקים עם אשתו את מלון הבוטיק "יהלים", סבור שהעיר נמצאת על פרשת דרכים. "היא יכולה להפוך לעיר עם כלכלה מקיימת או להפוך ליישוב עם כלכלת מכרות שמתגוררות בה אוכלוסיות מוחלשות", הוא אומר. "אם העיר לא תתבסס על כלכלת תיירות ותתקיים רק ממפעלים וממכרות, יגורו בה רק בדואים, חרדים ועניים. כל היתר יעזבו".
גם אלון סגל, הבעלים של מסעדת "מוזה" הססגונית, שעוטה על קירותיה שלל דגלים וצעיפים מעולם הספורט, מקווה שערד תהפוך לעיר תיירות. "המדבר הוא נכס", אומר סגל, "וצריך לעודד כאן תיירות פרטית, שתשאיר את הכסף בעיר, בניגוד לתיירות מוסדית, של רשתות בתי מלון. להערכתי, היום יש כאן לא יותר מכמה עשרות מיטות של תיירות פרטית, וזה לא מספיק. צריך לחזור לימים שבהם תיירים הגיעו לנפוש בערד בדרכם לים המלח. יש כאן חלקת אלוהים קטנה, שלא מנצלים אותה".
איומים מבפנים: התחרדות ובעיות תעסוקה
הרכב האוכלוסייה הנוכחי די רחוק מתחום התיירות. "האם ערד שייכת לתושביה?" שאלה בתיה רודד, פעילה בקבוצה מקומית "קש"ת" (קהילה ושיתוף בין-תרבותי), במאמר שכתבה לאחרונה. "העיר קמה כחילונית (...) בעקבות שינויים קואליציוניים ומצוקת הדיור במרכז הארץ, פקד האדמו"ר להגר לערד, והעיר גדלה ב-700 משפחות של חסידות גור".
רודד מציינת במאמרה שלפני כשנה הורה שר הבינוי והשיכון, אורי אריאל, להקים בערד שכונה חרדית בת 1,900 יחידות דיור - מהלך שעשוי להגדיל את משקלם של החרדים באוכלוסיית העיר מחמישית למחצית. היא טוענת שהדבר "עלול לגרום להתרוששות העיר בשל הנחות בארנונה, ירידה בכוח הקנייה ועזיבתן של משפחות מבוססות מול רתיעה של אחרות מהשתקעות בעיר בעלת תדמית חרדית".
בינתיים, לפחות, ההתחרדות לא משפיעה על הרכב המועצה: מפלגת "יש עתיד "זכתה בבחירות האחרונות בחמישה מנדטים מתוך 15, בעוד שהחרדים קיבלו ארבעה. יו"ר תנועתו של יאיר לפיד בעיר, ניסן בן חמו, אומר שערד סובלת מבעיית תעסוקה שנובעת מהחלטות ממשלתיות שגויות. "מקימים מרכזי הייטק בלהבים-רהט, בעומר ובבאר שבע - ואף מרכז לא ניתבו לאזור ערד", הוא קובל. "מה שיקרה זה שלכל שכונה חדשה שתיבנה כאן יגיעו רק חרדים. יש הגירה שלילית מערד. היתרון הגדול שלה הוא מערכת החינוך, אבל זה לא מספיק. משקיעים פה בגינון 7.2 מיליון שקל בשנה, ולתיירות נשאר רק 80 אלף שקל. אני מציע לאנשים לעבור לגור כאן, והם אומרים: 'מה אני אעשה בערד? איפה חיי החברה שלי?' יכול להיות שתהיה פה טיילת יפה, אבל זה לא אומר שמישהו ילך בה".
גם יהודית (68), שגרה בערד 38 שנה, מתלוננת על הקצאת משאבים מוטעית. "העירייה משקיעה בעיקר בחיצוניות", היא אומרת. "יש השקעה גדולה במזרקות, לדוגמה. העיר מתחילה להיות דומה למוסקבה". שלוש בנותיה נשארו בעיר, בניגוד לרבים מחבריהן, אבל הן ובני זוגן עובדים מחוץ לערד. "אחת הבנות חזרה לכאן אחרי כמה שנים ברמת גן, והיא פתחה לי את העיניים: היא אומרת שהעיר השתנתה, שהתמלאה בבדואים ובחרדים. למרות הכול אני עדיין מוצאת כאן את פינות גן העדן שלי - המתנ"ס והספרייה".
איום מבחוץ (1): התיישבות חדשה בנגב
בנוסף לבעיות הפנימיות. יש איומים מבחוץ. בחודש יוני האחרון החליט משרד הבינוי והשיכון לממש חלק מהתוכנית "מבואות ערד" שעליה החליטה הממשלה לפני שלוש שנים, ולקדם הקמתם של חמישה יישובים חדשים בין באר שבע לערד. הוא התעלם מהתנגדות נחרצת של עיריית באר שבע, המשרד להגנת הסביבה וארגונים ירוקים. זה לא הכל: יש תוכנית להקים באזור עוד 13 יישובים שבהם אמורים לגור כ-14 אלף איש בסך הכל, ואם לא די בכך, עומדים על הפרק עוד חמישה יישובים המתוכננים לקום לאורך כביש 25 ("לרמן אדריכלים" ערך להם בדיקת היתכנות). התוכניות הללו נוגדות את תוכניות המתאר הארצית והמחוזית שחלות באזור, והן עלולות לפרק את ערד הלכה למעשה ולהביא לנטישה סופית של האוכלוסייה החזקה. נציג משרד האוצר, שנכח בדיון שבו עלתה הקמת היישובים, אמר כי עדיף לצמצם את מספר היישובים. זאת, כיוון שהקמתם תעלה הון עתק, בשעה שממילא יש כבר תכנון זמין של 1,600 יחידות דיור בערים הקיימות, וערד ביניהן.
אלא שבאותו דיון אמרו נציגי תנועת "אור" להתיישבות בנגב ובגליל, כי הם מייצגים "גרעינים ייחודיים" שרוצים לחיות "רק בפריפריה ורק במרחב הכפרי", כלומר הם מעוניינים לגור ביישוב וילות שנבנה למענם. רק שהתוכנית שלהם, כפי שטען מנהל תחום תכנון בחברה להגנת הטבע, איתמר בן דוד, "היא לא כלכלית ולא חברתית, כשבמקביל היישובים בנגב קורסים ונשחקים".
איש לא אמר זאת באופן רשמי, אך ברור כי אחת המטרות של הקמת היישובים החדשים היא למנוע את המשך התפשטותה של הפזורה הבדואית בנגב, שמונה יותר מ-200 אלף איש. בעתירה שהגישה נגד הקמת היישובים עמותת "במקום – למען זכויות תכנון", נכתב כי רק בשטח התוכנית עצמה יושבים 8,000 בדואים ש"סובלים באופן שיטתי ומתמשך ממדיניות ממשלתית של אפליה". העמותה גם יוצאת נגד העובדה שבתוכנית ההקמה אין התייחסות לכפרים הבדואיים באזור, ובהם תל ערד, אל חומרה וסעווה.
מי שבאופן מפתיע לא הביעה כל התנגדות להקמת היישובים החדשים היא טלי פלוסקוב (ישראל ביתנו), שבשלוש השנים האחרונות מכהנת כראש עיריית ערד. "מאוד פשוט לומר 'לא' לכזאת תוכנית, אבל יש ממשלה שהחליטה אחרת", היא מסבירה את עמדתה. לדעתה, עירה יכולה דווקא להרוויח מהמהלך: "ערד יכולה להפוך לעיר מחוז. יצטרכו להקים אצלנו עוד מוסדות בריאות וחינוך. אם ערד תלווה את התהליך, היא תצא מחוזקת".
בן חמו, כמובן, חושב ההיפך. "מבחינת ערד, היישובים החדשים הם מכת מוות. אם אני יכול לגור בווילה שלושה קילומטרים מכאן, במקום חדש, ולקבל את כל השירותים בערד, למה שאגור בערד ?מי שיישאר בערד הם רק מעוטי היכולת".
איום מבחוץ (2): מכרה פוספטים בשדה בריר
יש עוד גורמים בסביבה שלא מקלים על החיים של תושבי ערד. כבר לפני כמה עשורים סומן אזור שדה בריר, הסמוך לערד, כמיועד לכריית פוספטים. לאחרונה הוחלט לממש את הפוטנציאל של האזור כדי לחדש את מלאי הפוספטים שעלול לאזול בקרוב, ולגרום בכך נזק למפעלי "כימיקלים לישראל" (כי"ל) שבמישור רותם. החברה אומרת שברצונה לבצע כרייה ניסיונית בלבד, אבל לדעת פרופ' אמנון פורטוגלי ממכון ון ליר, אין מדובר בניסיון אלא בכרייה בהיקף של 3.4 מיליון טונות בשנה. "זו הצבת עובדות בשטח", הוא אומר. יעקב לקס, תושב ערד, שמלווה את המאבק נגד הכרייה, מגדיר אותה כ"ניסוי בבני אדם".
בייגה שוחט, המכהן כיום כדירקטור בכי"ל, לא מוטרד מהכרייה. "זה פוגע בתדמית של העיר? אני לא מאמין בזה. מי מהציבור יודע בכלל איפה זה שדה בריר? למה אסור לעשות פיילוט? למה מתנגדים לפיילוט? עיר בלי הכנסה זה יותר גרוע. מדובר באוצרות טבע של מדינת ישראל, וצריך להשתמש בהם. ב-1984 הציעו לי להקים מפעל מלט 20 ק"מ מערד. אני הייתי רגיש לאקולוגיה והפלתי את הפרויקט. בסוף הקימו את המפעל ברמלה, שני קילומטרים מהעיר. היום אני מצטער - המפעל היה יכול להעסיק עוד 1,000 איש".
בנוגע לטענה כי ערד צריכה להתבסס על תיירות ועל מפעלי הייטק, שוחט דוחה אותה: "מבחינה תעסוקתית אני חושב שצריך פרנסה גם מתיירות, גם מהייטק וגם ממפעלי תעשייה".
במשרד הבינוי והשיכון שלמים עם התוכנית להקים יישובים חדשים סביב ערד. בהודעה לעיתונות שהפיץ לאחרונה השר, נכתב כי מדובר ב"צו השעה ובחלק מהפתרונות ארוכי הטווח למצוקת הדיור". הכותרת הזו היא חוליה נוספת באסטרטגיה של מדינת ישראל, שהקימה ערים קטנות ומבודדות בשלושת העשורים הראשונים לקיומה, ואחר כך הותירה אותן להתמודד עם המציאות בעצמן. סיוון פיסטרוב, ילידת ערד, כתבה עבודת תזה על העיר במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. בסיכום היא כותבת: "סיפורה (של ערד) מלמד אותנו שגם תכנון פיזי, דמוגרפי וכלכלי 'מושלם', סופו להיכשל, להידרדר, משום שהכוחות הפועלים במרחב חזקים ממנו". ביטוי לכוח הזה נמצא כנראה בתוכנית "מבואות ערד" של משרד הבינוי והשיכון.
ראש עיריית ערד, לטיפולך
- חוזקות: מזג אוויר נוח, קירבה לים המלח, משאבים נופיים ותיירותיים נוספים, מרכז עיר מתוכנן היטב, נוח להליכה ומאכלס שירותים טובים לתושב, עיר מטופחת, ממרבית הדירות והבתים נשקף נוף פתוח לטבע, מערכת חינוך טובה.
- חולשות: על אף שהעיר קטנה, יש בה בעלי אינטרסים רבים: חרדים, עולים, ותיקים, בדואים. העיר מנותקת גיאוגרפית מהמדינה, אין בה מסילת רכבת, והתחבורה הציבורית לתל אביב דלילה. אין גם מענה תעסוקתי למעמד היצירתי (אנשי הייטק, עורכי דין, אדריכלים). תדמית העיר נחלשת בעשורים האחרונים.
- הזדמנויות: שטחים פנויים ריקים שמתאימים לבנייה מיידית, אפשרות לתושבים חדשים להקים יחידות נופש, פוטנציאל תיירותי אדיר, אפשרות להקים גרעיני התיישבות.
- איומים: אוכלוסייה בדואית מוזנחת ולא מטופלת שממוקמת בשולי העיר, מכרה פוספטים עתידי שעלול לגרום לבעיה בריאותית, הקמת יישובים חדשים שעשויים למשוך אוכלוסייה חזקה על חשבון יישובים ותיקים.
