קו הרקיע של יפו הוא חלק בלתי נפרד מתמונת הנוף הארץ-ישראלי, ובאותה תמונה - שנצפית היטב מחוף הים של תל אביב ומהווה קונטרסט לקו הרקיע הצעקני שלה - ניבטת עיר האבן היפה שנבנתה ממש על קו המים. את הנוף הזה, שמתועד אין-ספור פעמים בציורים ובתצלומים, מגדירים שני צריחיה של יפו העתיקה – צריח הכנסייה הפרנציסקנית וצריח מסגד מחמודיה – המיתמרים מעל סלעי חוף הים והחומה. התמונה הזו, שחקוקה בזיכרון הקולקטיבי זה דורות רבים, מיטשטשת בימים אלה. השלד של מלון הפאר שנבנה על שרידי בניין הקישלה, על גדות כיכר השעון, משנה באופן בלתי הפיך את קו הרקיע היפואי.
יזם המלון, "אורכידאה", כותב באתר האינטרנט כי במלון החדיש ייבנו כ-100 חדרים וסוויטות, ה"צופים לים מקו ראשון, מפוארים ומעוצבים בסגנון החדיש ביותר ובשילוב קלאסי ומרתק אל עידן ההיסטוריה, המפליגה 4,000 שנה אחורה. המלון יציע מגוון איכותי של מטבח בינלאומי מעולה, מועדון בריאות וכושר, בריכה חיצונית המחוממת כל ימות השנה, מרכז עסקים, אולמות לאירועים ולכנסים והכל בדקדקנות עד לפרטים הקטנים, הגורמים להנאה צרופה וספוגת חוויות". המלון יציע לאורחיו ספא, חמאם, מסעדת דגים, בית קפה, חדרי כנסים ובריכת שחייה.
טורקי, בריטי, ישראלי
הקישלה ("בית מעצר" בטורקית) נבנה בתקופה העות'מנית על חורבות מבצר צלבני. המתחם נשמר כמעט בכללותו עד המאה ה-21, ובו שני שערים וחומות מקוריות - אלמנטים שאדריכל השימור, איל זיו, הדגיש בתיק התיעוד שנערך לאתר. מסגד מחמודיה הסמוך נבנה ב-1812 וצריחו הוגבה ב-1880, כדי שהבנייה בכיכר השעון לא תסתיר אותו. בתקופת המנדט הבריטי נבנו תוספות וחדרי כליאה בקישלה, ועם קום המדינה עבר המבנה לרשותה של משטרת ישראל – עד שזו עקרה מכאן.
המלון הוא תוצר של תכנון ישן, שנובע מתב"ע (תוכנית בניין עיר) 2572 ששירטטו האדריכלים המנוחים גרשון ציפור ומיכאל אזמנוב ב-1995, תחת הכותרת "מתחם כיכר השעון" וביוזמת מינהל מקרקעי ישראל. אז הוחלט שמבנה הציבור (תחנת משטרה) ישנה את ייעודו למלונאות ויימכר ליזם פרטי, שעליו תוטל מלאכת השימור של אחד מנכסיה ההיסטוריים החשובים של יפו. מטרתה של התוכנית היא "להחיות את מתחם השעון כמתחם למגורים לשימושים מעורבים, תוך שמירה על אופי המרקם הקיים והשלמתו, וכן יצירת רצף עירוני עם יפו העתיקה ממערב ועם שדרות ירושלים ממזרח". האדריכל ברק ציפור, בנו של גרשון ציפור, מספר שהאדריכלים עמלו על התוכנית במשך שמונה שנים. "כל האזור היה ירוד, והתב"ע איפשרה לשקם את האזור והזניקה אותו", הוא אומר.
בקרב התושבים הערבים נשמע כעס על הפרויקט. חבר מועצת העירייה, אחמד משהראווי (מרצ), שנאבק נגד הבנייה בשנים האחרונות, טוען כי "מתחם בית הכלא העות'מני היה צריך להישאר ציבורי. במקום זה יצרו פרויקט שפוגע בנוף הייחודי של יפו ובקו הרקיע שלה". לדעתו, מדובר ב"פשע ארכיטקטוני נגד ההיסטוריה. לקחו לנו את הצריח ואת המתחם, והקיפו בשישה בניינים גבוהים. האם זו הדרך שצוות יפו (במחלקת ההנדסה בעירייה, נ"ר) נותן כבוד למקום היסטורי?"
יפו – מוקד תיירותי
בום הנדל"ן בכיכר השעון אינו מקרי. מדובר בתוצר של מדיניות התכנון העירונית, הדוגלת בהפרדת שימושים בין אזורים שונים בעיר - עסקים, מגורים, תיירות. בתוכנית התיירותית ליפו, שנכתבה בשנת 2000, נכתב: "שער יפו מהווה מבואה וכניסה ליפו. הכניסה דרך מתחם זה יוצרת את הדימוי הברור של מאפייני יפו, המבדילים אותה מתל אביב". בעשור האחרון תיקצב משרד התיירות פרויקטים רבים ברחבי יפו, ובהם שיפוץ הרחובות הסמוכים לכיכר השעון, הטיילת, שוק הפשפשים ונמל יפו. את התוצאה אי-אפשר להחמיץ: הציבור והתיירים נוהרים לעיר.
זיו, שאמון על שחזור החלקים ההיסטוריים במתחם, אומר שבאזור כיכר השעון נעשה "שיקום חברתי באמצעות שיקום תיירותי, וכעת אנו בשלב קטיפת הפירות לאחר ההשקעה של משרד התיירות". הוא מאמין שהמלון, כמו כל דפנות הכיכר, צריך להיות גבוה כדי שהכיכר תתפקד כ"סלון עירוני פעיל", בהמשך לתכנון הסראייה הסמוכה ולשיקום הקומה המסחרית סביב הכיכר.
חבר מועצת העיר מטעם בל"ד, סמי אבו שחאדה, סבור אחרת. לטענתו, יפו ירדה מגדולתה, ורק בשוליים שלה - המיועדים לצרכים תיירותיים – המצב שונה. "התהליכים התכנוניים והתיירותיים הם שטחיים, ולא כוללים מגורים לתושבים המקוריים", הוא אומר. "מהמהלכים שנעשו ב-20 השנה האחרונות רק מיעוט קטן נהנה. אני מאמין בפוטנציאל התיירותי, אבל הוא צריך להתרחש במקביל עם תכנון לתושבים הערבים, שסובלים מעליית המחירים ויכולים ללכת רק ללוד".
אחוזי בנייה מופלגים
היזם ג'ו נקש, מבעלי "אורכידאה", רכש את הקרקע ב-2006. כשנתיים לאחר מכן ניתנה מלאכת התכנון של המלון למשרד "פייגין אדריכלים". רק אז, יותר מעשור אחרי כינונה של התב"ע, התברר לתושבי יפו מה עומד להיבנות בסמוך למסגד. "בשונה ממסגד חסן בק, שסמוך למלון 'דיוויד אינטרקונטיננטל', כאן המלון יושב ממש על המסגד", מזכיר אבו שחאדה. זיו מדגיש כי אי-אפשר לבוא בטענות ליזם, שקנה את השטח מהמדינה. "אי-אפשר לדרוש מהיזם להתנהג בצורה ציבורית", הוא אומר. לטענתו, המתכננים מנסים לעשות את המיטב ו"פועלים מתוך מקסימום שליחות ציבורית". רק שבתב"ע נכתב כי ניתר לממש את הבניה רק 3.5 שנים מיום שרטוטה, ומאז עברו שנים רבות.
לא מזמן הוצב בחזית אתר הבנייה שלט, המבשר על בקשתו של היזם להקלת בנייה: 21 חדרי מלון והגבהת הבניינים. מהנדס העיר הורה לא לאשר את הבקשה, והיזם יצטרך להסתפק ב-93 חדרי מלון ובבניינים בגובה 13.5 מטרים מעל קו האפס של הפרויקט - שחוסמים ממילא את המסגד. בערר שהגישה בעבר "אורכידאה" נכתב: "כבר כיום מוסתר רובו של המסגד על ידי החומה ההיקפית הבנויה במתחם הקישלה, וכל שנותר לראות הינו הצריח המתנשא לגובה. בבינוי המוצע הצריח יישאר גבוה בכ-10-12 מטרים מעל למבנה המלון, כך שניתן יהיה לראותו היטב מכיוון צפון". אלא שהצריח, שהיה אמור להמשיך לבלוט, מוסתר כעת מרוב כיווני המבט. זיו אומר שההחלטה עלולה לפגוע במלון, ובכדאיות הכלכלית: "אי אפשר גם לבוא בדרישות לשימור, וגם למנוע את התוספות, זה לא כלכלי". היזם מדגיש, כי משרד האדריכלים פועל בשיתוף פעולה מלא עם גורמי התכנון בעירייה, בהתאם לדרישותיהם.
מי שהיו שותפים להחלטה להסתיר את הצריח ממרבית הכיוונים הם "צוות יפו" והוועדה המקומית. האדריכלית חגית אנטמן, שהייתה אחראית על אישור תיק התיעוד ועל הפרויקט כאשר כיהנה בצוות יפו, סירבה להתראיין לכתבה זו, והפנתה את Xnet לצוות יפו הנוכחי. אגב, בפרוטוקול הוועדה המקומית מ-2009 מצוטטת אנטמן כך: "בתוך המגרש הצפוף הזה היינו צריכים לדחוף המון זכויות בנייה, וגם היינו צריכים להתחשב בגובה שהוגבל לגובה של בית הסראייה שנמצא בכיכר השעון ובנוי בגובה של שלוש קומות וגג רעפים, תוך התחשבות בזכויות הבנייה של היזם, שעדיין לא מממש את כל הזכויות המותרות לו, התחשבות בתנאי הסביבה ובמסגד הסמוך". עו"ד דורון ספיר, יו"ר הוועדה המקומית, הוסיף באותו דיון: "ההקלה לא רק שלא בעייתית, היא גם טובה יותר מבחינה ויזואלית לאנשים שהולכים בקטע הכי משמעותי - שהוא הקטע של הטיילת". לא ברור על מה ביסס ספיר את חוות דעתו בנוגע לנקודת המבט המפורסמת. אחרי הכל, הדרכים הראשיות שהובילו ליפו בימים עברו הן רחוב רזיאל (דרך שכם) והדרכים לכיוון ירושלים – רחוב בן צבי של היום ודרך סלמה – כולן פונות מזרחה. עכשיו כבר לא ממש רואים מהן את המסגד. מה גם שרוב המבקרים ביפו מגיעים אליה מכיוון שדרות ירושלים, ולא בהפלגה מהים. האדריכל אביעד מור, חבר צוות יפו זה כשנה וחצי, מסביר: "באזורים רבים ביפו הוכנו בשנות ה-90 תב"עות שהקנו אחוזי בנייה רבים, כדי לתמרץ את החייאת המרקם ושימור המבנים. אף אחד לא רצה אז לבנות ביפו. במסגרת התוכניות האלה, הקנתה תב"ע 2572 זכויות בנייה ונפחי בנייה למתחם הקישלה בהיקפים גדולים. הבנייה שמבוצעת שם כיום היא תוצאה של התוכנית". מהנדס העיר בימי אישור התוכנית, האדריכל ברוך יוסקוביץ', מספק הסבר דומה ומוסיף ש"השימור היה בהתחלת הדרך" אז, ולכן ניתנו אחוזי בנייה מפליגים.''בשם השימור הורסים את יפו''
מנהלת מחוז תל אביב במועצה לשימור אתרים , תמר טוכלר, מזכירה שאין ביפו הרבה נכסים היסטוריים שהשתמרו. "הפעולה המחרידה ביותר שנעשתה נמצאת בכניסה לעיר", היא אומרת. התוספות שנבנות כעת מטשטשות, לטענתה, את המרכיבים ההיסטוריים של הקישלה. "גם אם יש תב"ע מאושרת שמאפשרת הקמת מבנים גבוהים, נראה שאין מדיניות מסודרת ולא דנים על השפה האדריכלית", היא מוסיפה. אדריכל השימור הוותיק אמנון בר-אור מסכים איתה: "מותר להוסיף ולא צריך לשים בניין בפורמלין, אבל התוספות לא צריכות לפגוע בשימור וצריך להבחין בין החדש לישן". זיו עומד על דעתו: "זו בנייה מודרנית בקונוטציה מסורתית, ומכיוון שאין כרגע ביפו שום תרבות מסורתית של בנייה מכורכר - צריך לחזק אותה, ועוד 20-30 שנה נוכל לבנות תוספות של חדש-ישן".
איך קורה שבתל אביב יש חוקי שימור נוקשים וביפו לא? בר-אור, שמנהל מאבק ממושך למען שימור נכסי יפו, מסביר: "תפישת השימור ביפו מאוד התאימה למהנדסי העיר ולעירייה, ונוצר מצב שמי שמוביל את המהלכים התכנוניים ביפו הם אנשי משרד התיירות ולא אנשי שימור". ציפור מתנער מהטענות האלה: "מה היה עדיף - להשאיר את ההריסות? את האימג' של בית הכלא? יפו הפכה למקום שאנשים רוצים לגור בו. ברור שיש מי שמשלמים את מחיר הפיתוח, ויש ג'נטריפיקציה, אבל רק ככה עיר מתפתחת וזזה קדימה. מי שזה לא מתאים לו - יכול לעזוב את העיר וללכת לגור בנגב".
פייגין מגונן על הפרויקט ומדגיש שהבנייה יקרה ומסובכת: "הפרויקט כולל שימור, עתיקות ובנייה בשטח מצומצם. יש רצוי ויש מצוי, אבל חייבת להיות לפרויקט היתכנות כלכלית". הוא משוכנע כי המשרד שלו מתכנן את התוצאה המוצלחת ביותר שאפשר להשיג במתחם: "יצרנו סילואטה לא בומבסטית שמכילה הרבה בניינים קטנים. האזור כולו ייראה אחרת. כל אחד יוכל לבוא להתאכסן, והפרויקט ישדרג את האזור כולו".
זיו מאמין שהתוספות העכשוויות מתאימות לרקמה המפוררת של יפו. "אם היינו ברומא לא היינו מוסיפים תוספות מהסוג הזה, אבל אנחנו כרגע מטפלים במרקם שהוא תוצאה של מלחמות", הוא אומר ושואל: "מה נשמר - את תוצאות המלחמה? במקום בית כלא, יהיה בית מלון. הקישלה והמסגד היו קיימים לאורך ההיסטוריה בכפיפה אחת".לטשטש את העבר
האדריכל שרון רוטברד הזהיר כבר בעשור הקודם, בספרו "עיר לבנה עיר שחורה", מפני המדיניות התכנונית שמקדשת את ה"עיר הלבנה" ומזניחה את יפו. ועדיין, ליפו אין תוכנית שימור כוללת. אתר האינטרנט של מחלקת השימור העירונית מתעלם מקיומה. בר-אור מאמין שסגנון הבאוהאוס הוא הנראטיב שתל אביב רצתה ורוצה לשמר, "ואיפה שאין באוהאוס – זה לא מעניין את עיריית תל אביב". כך מומצאות, לדבריו, תוספות אוריינטליסטיות "שמטשטשות את העבר שתל אביב מעדיפה לשכוח. בשם השימור הורסים את יפו, ובאמצעות התכנון מפברקים זיכרונות מטרידים".
ב-1994, שנה לפני שרטוט התב"ע של יפו, פורסם ספרה של אדריכלית השימור ניצה סמוק, "בתים מן החול". המארז המהודר היווה את התשתית הבלתי מעורערת לתוכנית השימור העירונית, כשבמפה המצורפת לתוכנית נצבעו מבני הסגנון הבינלאומי והארמונות האקלקטיים בסגול, כחול ואדום – בעוד שהקישלה ובנייני יפו כולה נותרו מחוץ לתוכנית. סמוק טוענת כי האשמים בכך הם "מהנדסי העיר לדורותיהם". ראש המישלמה ליפו, עמי כ"ץ, אומר: "אנחנו ערניים לערכים של יפו, אבל מה שנעשה בקישלה כבר נחתם בבית המשפט. צריך ללמוד מהנעשה ואני סומך על מחלקת ההנדסה. אנחנו מנסים לחשוב על כל דבר שמונה פעמים לפני שהוא נעשה, תוך שיתוף הקהילה המקומית".
לדברי מור, מחלקת ההנדסה הפיקה לקחים מטעויות עבר. "צריך להבין שלשימור ביפו נדבך משמעותי נוסף, והוא המרקם. בשונה משימור נקודתי של מבנה, קיימת חשיבות לממשק בין הבניין לבין הרחוב ולשמירה על רחוב מסחרי בעל תפקיד במערכת העירונית – ובמקרה של יפו, מדובר ברחובות עם תפקיד היסטורי משמעותי. שימור השימוש המסחרי בקומת הקרקע (בניגוד להפיכתה למגורים) חשוב לא פחות משימור הפרט של המרפסת או המרזב". בימים אלו מקדם צוות תכנון יפו והדרום ספר מדיניות עיצובית ליפו – מילון צורות שיסייע לאדריכלים בהתייחסות למרכיבי המבנה ולקשר שלו למרקם הבנוי.
