איפה בעולם יש רחוב שמתחיל בתקופה הרומית, ממשיך לביזנטית, לוקח לעצמו הפסקה צלבנית ועותמאנית ומתעורר לחיים חדשים בתקופה הישראלית? רק הקארדו, שבירושלים העתיקה, עונה לתיאור הזה. חידושו אחרי מלחמת ששת הימים היה רגע נדיר באדריכלות הישראלית, הרפתקה שהביאה לתכנונה של אחת מהסביבות העירוניות הייחודיות בישראל, אולי גם בעולם.
בקארדו נעשו מאמצים, מצד מקבלי ההחלטות והאדריכלים, להחיות סביבה היסטורית טעונה לאומית ופוליטית. כאן, בניגוד למקומות אחרים בירושלים, לא ניתנה לארכיאולוגים היכולת להשתלט על החיים מעל הקרקע, וחיי היום-יום אמנם הצליחו להתגבר על הכל וליצוק תוכן עכשווי בהיסטוריה בת 2,700 שנה.
אחרי 19 שנים
בתום מלחמת ששת הימים קיבלה מדינת ישראל את השליטה על הרובע היהודי, שהפך ב-19 שנים שעברו עליו מאז שננטש מיושביו היהודים במלחמת השחרור, למשכנות עוני, בתי מלאכה ובעיקר חורבות. משרד השיכון קיבל על עצמו את האחריות להשיב את החיים לרובע, והחל בתכנון מבני מגורים, מסחר, חינוך ותרבות, והכשרתו לקליטת תיירים. למעט מספר מצומצם של מגרשים, מרבית יחידות הדיור שווקו לציבור בזול ובמתכונת של דיור ציבורי. בקטע שבין רחוב היהודים לרחוב חב"ד, רצועה הנמתחת לאורך 200 מטרים וברוחב של כ-17 מטרים, בחרו מקבלי ההחלטות לערוך תחרות אדריכלים פתוחה. למתכננים ניתן חופש פעולה, והדרישה הסתכמה בכך שיציעו פרויקט המשלב בית מלון עם מגורים ומסחר. ברוח התקופה, הציגו חלק מהמציעים מבנים שהתנשאו לגובה שבע קומות, והיו שונים בתכלית מאופי הרובע המוכר.
28 הצעות הוגשו, כשבין המציעים היו אורה ויעקב יער (לימים חתן פרס ישראל), דן ואילנה אלרוד וגם משה ספדיה. את ההצעה הזוכה הכינו האדריכלים הצעירים פטר בוגוד ואסתר ניב-קרנדל, כשעדיין עבדו כשכירים במשרדו של אדריכל הנוף שלמה אהרונסון, מי שהשתתף גם הוא בהכנת ההצעה. לאחר הזכייה פרשו בוגוד וניב-קרנדל מהמשרד והמשיכו להוביל את הפרויקט, שהושלם רק לאחר 12 שנה.
ההצעה הזוכה הייתה מהפכנית: במקום להסתכל למעלה - לחקור למטה. שלושת האדריכלים למדו את מפת ירושלים מהתקופה הביזנטית כפי שהופיעה במפת מידבא, שהתגלתה ברצפת כנסייה בירדן. במפה המפורסמת נראה בבירור רחוב עמודים החוצה את העיר מצפון לדרום (הקארדו), והשלישייה טענה כי הקטע שבין רחוב היהודים לרחוב חב"ד שוכן על תוואי הרחוב הקדום הקבור מתחת לפני הקרקע. הם ביקשו לחשוף מחדש את הרחוב הקדום, לחדש אותו ולשלבו ברחוב מסחרי עכשווי, כשאת יחידות המגורים ימקמו בשכבה חדשה בקומות העליונות שמעליו. צוות השופטים, שכלל את האדריכלים דוד רזניק, נחום זולוטוב, חוקר האדריכלות סר ניקולאוס פבזנר, האמן בצלאל שץ ויו"ר החברה לפיתוח הרובע, יהודה תמיר, אהבו את הרעיון.
ההצעה אמנם זכתה, אך בחברה לפיתוח הרובע לא האמינו שאפשר לממש את הרעיון. "ברגע שזכינו", נזכר בוגוד, "הנהלת החברה לא רצתה לתת לנו את העבודה לביצוע. היה להם חשד שלא נעמוד במשימה. רק ברגע שהגשנו להם מודל תלת-ממדי ושמנו אותו על השולחן, הם הבינו במה מדובר ונתנו לנו אור ירוק".
האמינו במפת מידבא
42 שנים מאוחר יותר, אנחנו מסיירים עם בוגוד בקארדו. כשהוא הגיע לכאן ב-1971, המראה שנגלה לעיניו היה אחר: הרבה חורבות וכמה בתים קטנים עם חנויות ומפעלים קטנים. "האתר היה מכוסה באדמה, וכשהגענו לפרופסור נחמן אביגד (הארכיאולוג שניהל את חפירות הרובע בשנים 1985-1969 ולימים זכה בפרס ישראל לחקר ישראל, מ"י), הוא ממש צחק ולא האמין שנמצא את הקארדו". עובדה שאביגד לקח אותם ברצינות בסופו של דבר. הוא החל לחפור 13 בורות ניסיון לאורך התוואי, ושכולם נתקלו בשכבה קשה בעומק כ-2.20 מטרים מתחת למפלס רחוב היהודים, החפירות החלו. בסיסי העמודים התגלו והופיעו בקצב קבוע, וכשנחשפה גם תעלת הניקוז שאליה זרמו מי הגשמים מהגגות שכיסו על הרחוב, הבינו החוקרים כי אכן מדובר בקארדו המפורסם.
"קארדו" בלטינית הוא "לב", ורחוב הקארדו הוא לב העיר - ציר מסחר ותנועה מרכזי, שהתבסס על מודל קבוע שאותו שיכפלו המתכננים הרומאים בערים ובמחנות צבא, בעיקר במזרח התיכון. ניתן למצוא אותו בערים רומיות בצפון אפריקה, בסוריה ובירדן, ובישראל הוא נמצא בשרידי הערים קיסריה ואנטיפטריס (תל אפק, הסמוכה לפתח תקווה).
מכל מקום, בחפירות ברובע התגלה רחוב עמודים רחב ומרוצף בלוחות אבן, שרוחבו הכולל 22.5 מטר (רק חלק ממנו נחשף). במרכז הרחוב יש מעבר פתוח בחלקו לשמיים שרוחבו 12.5 מטרים, ומשני צידיו שורת חנויות שבחזיתן הוקם גג רעפים להגנה מפני גשם וקרינת השמש, שנתמך בשורת עמודי אבן שהתנשאו לגובה 5 מטרים. כל העמודים שנחשפו היו שבורים, למעט עמוד אחד שנותר שלם והתגלה ממש מתחת ליסודות בית הכנסת "צמח צדק" שבקצה הדרומי של הקארדו.
ראשיתו של הרחוב בשער שכם, שנקרא אז שער סטפנוס, שם הציבו הרומאים עמוד שעליו הותקן פסל הקיסר. מנקודה זו יצאו שני רחובות ראשיים שחצו את העיר: אחד לאורך הר הבית, שנקרא היה קארדו ולנטיס והיום נקרא רחוב הגיא; והשני לכיוון הר ציון, שנקרא היה קארדו מאקסימוס, בבחפירות התגלה כי הוא נעצר בשעתו סמוך למקום שבו ניצבת כנסיית הקבר. רק לאחר כ-300 שנה ערכו הביזנטים עבודות פיתוח והמשיכו את הקארדו עד לכנסיית הניאה, ששרידיה שוכנים היום בדרום הרובע היהודי ובסמוך לשער ציון.
החלק הביזנטי של הקארדו הוקם בממדים דומים לקודמו הרומי. כדי לשמור על מישור הרחוב ולהימנע משיפועים מיותרים שיקשו על ההליכה, נאלצו הבנאים הביזנטים בחלק מהציר לחצוב בצלע ההר הקיים כדי להנמיך את מפלס הקרקע. בחלק אחר נדרשו לבנות קירות-תמך ולמלא באדמה חריצים רחבים ועמוקים בקרקע, שעליהם אפשר כיום להשקיף מבעד לפתח הנמצא במרכז הקארדו.
חלקו של הקארדו ברובע היהודי הוא המשך ישיר לשני רחובות מסחריים שהוקמו בשטח הקארדו הקדום ברובע המוסלמי - שוק הקצבים ושוק הבשמים – שני רחובות מקורים, שהוארו ואווררו באמצעות פתחים בגג, שהורכבו ממערכות קמרונות שנשאו זה את זה. המערכת הזו הייתה מרכיב עיצובי משמעותי בהצעה שזכתה בתחרות, ובתוצר הסופי היא מופיעה רק ב-30 המטרים האחרונים של הקארדו הישראלי, בקטע המשיק לרובע המוסלמי. גם היום, כמו פעם, מדובר באלמנט דקורטיבי המשלב טכנולוגיות בנייה טרומית בבטון עם מסורות בנייה קדומות באבן בעבודת יד.
"לא רצינו ששום תוספת שלנו מהמאה ה-20 תיחשב כשחזור עתיקות", מסביר בוגוד את הפתרון העיצובי שבו בחר הצוות, "ולכן כל התוספות שלנו, כמו עמודים, קמרונות, קירות וחיזוקים של בניינים קיימים, בוצעו בבטון חשוף מסותת ביד". בקטעים שבהם חסרו מרצפות האבן המקוריות של הרחוב הביזנטי, שנחצבו באזור בית לחם, הונחו מרצפות חדשות שנחצבו בדרום הר חברון. למרות הגוון הדומה, הן עובדו באופן שונה כדי להדגיש את ההבדל בין ישן לחדש.
אף יחידת מגורים לא זהה לשנייה
עבודות החפירה שהחלו ב-1972 עיכבו את המשך פיתוח המתחם ומימושו כמתחם מסחר ומגורים (רעיון המלונאות נזנח מיד אחרי התחרות). בעקבות התפתחויות פוליטיות נדרשו המתכננים למצוא פתרון מיידי, ולבנות בהקדם את יחידות המגורים. לכן, באופן הפוך מהמקובל, נבנתה מעל אתר החפירות (שברובו טרם נחפר) מערכת קמרונות בטון, שעליה היה אמון המהנדס סאקי רוזנהאופט שליווה את הפרויקט לכל אורכו. מעל מערכת הקמרונות הם החלו להקים חצרות, שסביבן הוקמו כמעט 40 יחידות דיור - חלקן בבניינים חדשים וחלקן במבנים עתיקים עם קירות עבים וכיפות, ששופצו וחודשו בהתאם לתקנות בנייה עכשוויות.
אין כאן אף יחידת מגורים שדומה לשכנתה, אך כולן תוכננו בהתאם לתקני משרד השיכון, ולכן הדירות קטנות יחסית ושטחן כ-85 מ"ר. הן הוקמו סביב חצרות פנימיות, המתפקדות כחיץ שקט ובטוח בין הרחוב הרועש שבו מתערבבים תושבים, תיירים ורוכלים לבין המרחב הפרטי. בפתחי החלונות נקבעו תריסי ברזל צבועים ירוק, שבוצעו בעבודה מעולה בידי בעל מקצוע ערבי. "שמו היה סלים חיו, אך כולם קראו לו אבו אליאס", נזכר בו בוגוד. "הוא היה המסגר הכי טוב שעבדתי איתו", הוסיף בשעה שהתבונן בתריסים, שנראים כאילו לא עברו 30 שנה מאז יצאו מבית המלאכה בכפר ענאתא הסמוך לירושלים, ששוכן היום ברשות הפלסטינית.
תהליך התכנון והביצוע היה גם הוא ייחודי. האדריכלים חילקו את המתחם הצר והארוך לפרוסות, כך שברגע שהתעכבו עבודות בחלק אחד המשיכו בחלק האחר, ורק אחרי ששוחרר העיכוב בחלק הראשון שבו אליו. הודות לשיטת עבודה זו, נוצר מתחם מגוון שמשנה את פניו כל כמה מטרים ספורים. ב-1983 הושלם הפרויקט, הדירות אוכלסו והחנויות נפתחו. הקארדו הפך לאחד המקומות הבודדים ברובע שאף תייר וקבוצה לא מפספסים בביקורם בעיר העתיקה.
החילונים עזבו מהר, חרדים נכנסו
הארכיאולוגיה נותרה כשהייתה; האוכלוסייה השתנתה. בתחילת שנות ה-80 הורכבה אוכלוסיית הרובע ממגזרים שונים בחברה הישראלית - חילוניים, דתיים, חרדים, עניים ועשירים. בסמטאות אפשר היה לפגוש דיירים כמו שר החינוך יגאל אלון, מבקר המדינה יצחק נבנצאל שהתגורר בבניין אחד עם משפחת בתו פליאה אלבק, שניהלה את המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה ומשפחת הרב אביגדור נבנצאל, רב העיר העתיקה, לצד יוצרים ואמנים כמו דדי בן-שאול, ראש המחלקה לאמנות ב"בצלאל".
הבעיה הייתה קשיי נגישות, התארכות עבודות הבנייה והפיתוח, מחסור בשירותים נדרשים והמולה תיירותית, שהבריחה עד מהרה את החילונים – שלא היו מצוידים בלהט להתגורר ליד הר הבית – ואת הדירות שלהם קנו חרדים אנגלו-סקסים. האופי של העסקים בקארדו, לעומת זאת, לא השתנה באותה קיצוניות. אמנם, אטרקציות מסוימות כבר לא כאן - "חנות יהורם גאון" שהייתה בבעלות הזמר המפורסם ואשתו, וחנות הדגל של "פולגת" שתפסה חלק נכבד משטחי המסחר - אך מרבית העסקים פנו אז כמו היום לתיירים והציעו מזכרות יודאיקה ואוריינטליזם כמו חנוכיות, תמונות, תכשיטים בעבודת יד, בובות של חסידים מרקדים וגמלים מחייכים.
"זה פרויקט חי, וכמו כל דבר חי הוא קודם כל צעיר ואחר כך מגיע לבגרות, מזדקן, ועושים לו כל מיני טיפולים כדי לשמור על הצורה שלו", טוען בוגוד. "אני מבסוט שהשיפורים שנעשו מחמיאים לו. מפריע לי לראות את כל התמונות שהגלריות הוציאו החוצה לרחוב, נתלות על כל הקירות הפנויים. הן צריכות להיות בחנות ולא במעבר".
התיירות פורחת, אך הקופות לא מצלצלות
כך או אחרת, הקארדו לא ריק לשנייה אחת. קבוצות תיירים דוברות גרמנית, רוסית ואנגלית זורמות מכיוון השוק הערבי, חוצות את הרחוב המסחרי כמעט בלי לעצור, ונעמדות לקבל הסבר מול קטע ממפת מידבא שאותו ביצעה האמנית נעמי הנריק. עברית בקושי שומעים כאן. רק שההמולה הזו לא מכניסה כסף לסוחרים. שרון סדן, אמנית בוגרת בצלאל, היא בעלת החנות "הקשת הרומית" כבר 23 שנה. היא יושבת מאחורי שולחן עץ גבוה, מרותקת למסך המחשב. "היו תקופות טובות יותר ועכשיו המצב לא טוב", היא אומרת. "התיירות שבאה היא לא קניינית. באים ומתפעלים מהמקום, מהקשתות ומהאווירה, אבל כוח הקנייה חלש". לטענתה, חזות המקום מזכירה אתר ארכיאולוגי יותר מאשר מרכז מסחרי, ועל הרשות לפיתוח הרובע היהודי (שמנהלת את האתר ובעלת מרבית החנויות) מוטלת החובה להחיות את האווירה, "כי התאורה חלשה מדי, והתדמית יוקרתית ומבריחה קונים".
פרויקט "שדרות ממילא" בכניסה לשער יפו לא סייע בהחייאת המסחר בקארדו, שכבר היה פגוע עוד קודם משנות האינתיפאדה השנייה. "בפורים האחרון", מתלוננת סדן, "בממילא היו ליצנים ואווירה, וכאן הייתה אווירה של מלחמת יום כיפור. אנחנו מבחינת החברה לפיתוח הרובע רק הכנסה כספית. אין כאן שילוט והסברים היסטוריים, והתיירים נאלצים להיכנס לחנות כדי לקבל מידע. יש תיירות, אבל האווירה עצובה והרחוב לא עובד".
בתגובה אומר אייל מתן, מנהל תיירות הרובע היהודי, כי ״החברה מקדמת זה מספר שנים את שילוט ההכוונה ברובע. נציב בשבועות הקרובים מפה במוקדים מרכזיים ברובע, שתכוון את אלפי המבקרים ברובע גם לקארדו״. לדבריו, בחברה מתכננים לפתוח בקארדו שוק "כמו שהיה בעבר", אך התוכנית נמצאת בשלבי פיתוח וקידום מול העירייה ורשות העתיקות וטרם נקבע מועד לביצוע. "מטבע הדברים מדובר בתהליך ארוך", מוסיף מתן. על חוסר ההצלחה הכלכלית של המסחר, נמסר מהחברה כי "כמויות המבקרים עומדות ביחס ישר לעלייה או לירידה הכללית של התיירות בישראל ובירושלים. בעלי העסקים מקדמים את עסקיהם באופן פרטי. החברה לשיקום דואגת לתחזוקה השוטפת ולשמירה. הביקור בקארדו הינו ללא תשלום, למרות שהחברה משקיעה בתחזוקת הממצאים הארכיאולוגיים המהווים את הגורם להגעת התיירים למקום".
מה צריך ללמוד מהקארדו?
ברחבי הארץ התגלו שלל אתרים היסטוריים וקדומים. חלקם נותר נסתר וקבור מתחת לקרקע, ואחרים נחשפים בתהליכים מורכבים ויקרים ונפתחים לקהל הרחב. בבית שאן נחשפה עיר עתיקה, מהמרשימות במזרח התיכון, אך אין לה שום השפעה חיובית על העיר החדשה בית שאן, שמנותקת ממנה ולא מסוגלת לנצל את הפוטנציאל התיירותי של האתר הארכיאולוגי. האתר הארכיאולוגי עצמו סובל מקשיים, ולמרות ההשקעה העצומה בחפירות ובמופעים "פירוטכניים דיסנילנדיים" (כפי שהתבטאה בעבר העיתונאית אסתר זנדברג), הוא לא מצליח להתברג לרשימת 10 האתרים המתוירים בישראל ותנועת התיירים אליו יחסית חלשה.
כיצד הייתה נראית בית שאן, לו השכילו המתכננים לשלב את העיר החדשה בעיר הקדומה, ולהשקיע לא רק במה שיש מתחת לקרקע, אלא גם באנשים החיים שנמצאים מעליה? ראוי לחזור וללמוד מפרויקט הקארדו, מהיצירתיות וההעזה שהובילו האדריכלים הצעירים בסיוע האמון שקיבלו מפקידי המדינה והפוליטיקאים. ראוי להעמיד סדרי עדיפויות ושיטות עבודה חדשות-ישנות על סדר היום, ולקדם סביבות מגורים, מסחר, תעסוקה ופנאי שמנצלות את המיטב מהמקום הקיים ומעניקות לבני האדם מקום טוב יותר לחיות בו.
מה עשו האדריכלים מאז
קשה להאמין שאדריכלים צעירים כל כך זכו בתחרות חשובה כל כך. בישראל של היום, זה כמעט אף פעם לא קורה. אהרונסון ובוגוד היו בתחילת שנות ה-30 לחייהם וניב-קרנדל התקרבה ל-40, ושלושתם היו אלמונים יחסית. לימים, אהרונסון תיכנן כמה מהפרויקטים הבולטים באדריכלות הנוף בישראל: טיילת שרובר בירושלים, גן החניון בטרמינל 3 בנתב"ג ורחבת מרכז סוזן דלל בתל אביב, שעליהם זכה בפרסים חשובים. ניב-קרנדל ובוגוד ביצעו את הקארדו ולאחר מכן השתתפו בתכנון מתחם בית העירייה החדש של ירושלים. ניב-קרנדל פנתה להוראה במחלקה לאדריכלות בבצלאל ובוגוד המשיך להתמחות בערים עתיקות בארץ. בירושלים העתיקה תיכנן עם האדריכלית יוניס פיגרדו את מוזיאון "הבית השרוף", את פיתוח רחבת שער שכם, ולאחרונה השלים את הרחבת ההוסטל הלותראני הצמוד לרובע היהודי.
