מאז 1978, מדי שנה, מעניקה קרן וולף את הפרס היוקרתי לארבעה אנשי מדע בתחומים שונים - חקלאות, כימיה, מתמטיקה, פיזיקה או רפואה - והחל מ-1981 מוענק פרס שנתי גם לעוסקים בענפי המוזיקה, האדריכלות, הציור והפיסול, לפי סבב. מבחינת המדענים, פרס וולף נחשב
ל"מנבא פרס נובל" מוצלח למדי: כמעט שליש מזוכי פרס וולף במדעים זכו בהמשך חייהם גם בנובל. גם בעבור אדריכלים, שאינם מועמדים לפרס השוודי אלא למקבילה שלו – פריצקר - יש מתאם לא רע בין שני הפרסים: שישה מתוך 13 האדריכלים שזכו בפרס וולף הם זוכי פריצקר, כשמחציתם זכו קודם בפרס וולף ומחציתם זכו קודם בפריצקר.
האדריכל הפורטוגלי אדוארדו סוטו דה מורה הוא הזוכה בפרס וולף לשנת 2013. את הפרס הוא יקבל מידיו של נשיא המדינה, שמעון פרס, בטקס שייערך במשכן הכנסת ב-5 במאי. עוד שבעה אנשים נוספים מתחומי המדעים, שתרמו על-פי הודעת משרד החינוך "תרומה ייחודית למען האנושות ולמען יחסי ידידות בין העמים, בלי הבדלי אזרחות, גזע, צבע, דת, מין או השקפה פוליטית", יקבלו אף הם את הפרס השנה.
אדוארדו סוטו דה מורה נולד ב-1952 בפורטו, העיר השנייה בגודלה בפורטוגל, עיר שבה למד, לימד ועובד עד עצם היום הזה. כסטודנט (הוא התחיל ללמוד פיסול לפני שעבר תחום) עבד בסטודיו של האדריכל הנודע אלוורו סיזה (שבעצמו זכה בפרס וולף, לפני שנתיים), מי שהפציר בו לפתוח משרד עצמאי עם סיום לימודיו ב-1980. סוטו דה מורה לא התרחק הרבה מהמאסטר ופתח משרד באותו בניין ממש, והשניים שומרים על יחסים חמים עד היום: הם שיתפו פעולה בתכנון הביתן הפורטוגלי באקספו 2000 בגרמניה, ובביתן הקיץ של גלריית סרפנטיין בלונדון ב-2005 (יחד עם ססיל בלמונד מ-ARUP).
לא מעט גבות הורמו לפני שנתיים, כשסוטו דה מורה הוכרז כחתן פרס הפריצקר. בניגוד לזוכים לפניו, המבנים בתכנונו אינם מנקרי עיניים, הוא ממעט לתכנן פרויקטים מחוץ למולדתו, ועד השנים האחרונות היה ידוע בעיקר בפורטוגל ובמדינות השכנות לה. בהודעה לעיתונות שפירסמה אז ועדת הפרס, נומקה הבחירה בכך שהאדריכלות שלו דורשת "חקירה מעמיקה ולא מבט חטוף. וכמו שירה, היא מסוגלת ליצור קשר רגשי לאלה שמקדישים את הזמן להקשיב (...) לבניינים שלו יש יכולת יוצאת דופן להכיל תכונות סותרות-לכאורה – כוח וצניעות, תעוזה ועידון, ציבוריות מובלטת ותחושת אינטימיות – בעת ובעונה אחת".
השילוב בין אדריכלות מודרניסטית חפה מקישוטים לבין קווי מתאר אקספרסיביים, שמצליחים להשתלב בסביבה על אף הכוחניות שמאפיינת אותם, יחד עם היכולת לחבר אדריכלות של כאן ועכשיו עם מוטיבים קדומים, ושימוש נועז בחומרים ובצבע, הם שהובילו להכרה בינלאומית ביצירתו של סוטו דה מורה. כעת מצטרפת לסופרלטיבים גם ועדת פרס וולף, שמחמיאה לו "על פיתוח וקידום משמעותי של הידע האדריכלי ועל יכולותיו היוצאות מן הכלל כמעצב. בעבודתו הבינלאומית רבת-הפנים, הן בגודל והן בצורה, אדוארדו סוטו דה מורה מראה כיצד בניינים יכולים - פילוסופית, מושגית וחווייתית – לנהל דיאלוג מעמיק וייחודי עם העולם הטבעי בר-הקיימא".
כתבה על מיטב הפרויקטים שלו, של רשת DW הגרמנית (באנגלית):
הפרויקטים הבולטים שלו
אצטדיון הכדורגל של "ספורטינג קלאב בראגה", שנחנך לפני 10 שנים, הוקם על צלע הר ומזוהה עם הדופן הפתוחה שנצמדת אליה. האצטדיון נבנה בתוך טרסה של אבן טבעית, שנחצבה ושממנה נוצר הבטון ששימש לבניית היציעים הזוויתיים הייחודיים. סידור היציעים (כ-30 אלף מושבים) נעשה משני צידי המגרש, כך שמאחורי השער בקצה אחד נחשף הסלע הטבעי, ומאחורי השער השני הנוף פתוח אל העיר הצפונית. את שני היציעים הנגדיים מקרים גגות דמויי חופה, המחוברים ביניהם באמצעות עשרות כבלי פלדה הנמתחים מעל המגרש. עיצוב הגג נראה מודרני, אך הוא מושפע מסגנון של גשרים שהתגלו בדרום אמריקה בזמן הכיבוש הפורטוגלי ושנבנו בתקופת האינקה.
• המרכז לאמנויות "Casa das Artes" בפורטו (81-91'), שהוא המבנה הראשון שזכה דה מורה לתכנן כעצמאי, עשוי נחושת, בטון, אבן ועץ וממוקם בלב גנים של אחוזה ניאו-קלאסית.
• בתים פרטיים רבים תיכנן דה מורה, כמו "בית מס' 2" בבון-ג'יסוס, בעיר בראגה (89-94'). בית זה בנוי מחמישה נפחים של בטון חשוף, המפרקים את תבנית בית המגורים המוכרת לחמישה מפלסים מדורגים בהתאם לטופוגרפיה.
• פרויקט שימור של מנזר סנטה מריה דה בורו (Santa Maria do Bouro), מבנה מהמאה ה-12. האדריכל הקדיש שמונה שנים כדי להפוך את המנזר לבית הארחה, המשלב היסטוריה ומודרניזם (89-97').
מוזיאון פאולה רגו הוא המבנה האייקוני ביותר שתיכנן דה מורה עד היום. הוא נבנה לבקשתה ובהשגחתה הצמודה של הציירת הפורטוגלית, במטרה להציג את עבודותיה בעיירת הנופש היוקרתית קשקאייש,
הסמוכה לליסבון. המבנה, שהושלם ב-2008, מורכב מכמה נפחים בגבהים משתנים, בני קומה אחת, כשמעליהם מתנשאות שתי פירמידות עם פתח בקודקוד, המזכירות את הארובות המפורסמות של ארמון סינטרה
הסמוך, שהוקם במאה ה-16. המוזיאון בנוי מבטון צבוע אדום, שבולט עוד יותר על רקע הגן והחורשה הפסטורליים המקיפים אותו, ומהווים חלק בלתי נפרד מהמתחם. בנוסף לחללי התצוגה המתפרשים על פני 750 מ"ר ושטחי השירות, פועלים כאן גם אודיטוריום בן 200 מושבים, חנות של המוזיאון ובית קפה הפונה לחצר.
• מבנה נוסף שזכה לשבחי ועדת פרס פריצקר הוא מגדל בורגו בפורטו. מדובר בשילוב של בניין משרדים ומרכז קניות, הבנויים כ"שני מגדלים, האחד אנכי והשני אופקי, בקני מידה שונים ובדיאלוג עם הסביבה העירונית". סוטו דה מורה הצטנע בשעתו, כשאמר כי "מגדל משרדים בן 20 קומות הוא פרויקט יוצא דופן גם מבחינתי. התחלתי את הקריירה שלי בתכנון בתי מגורים בני קומה אחת".
נזקי המשבר פוגעים בו קשות
למרות ההכרה שהוא זוכה לה בשנים האחרונות, הוא אינו חסין מפני המצוקה הכלכלית הקשה שפקדה את פורטוגל. לאחרונה התייחס דה מורה למשבר
החריף בארצו, שמשפיע גם על אדריכל בקנה המידה שלו ומאלץ אותו לחפש פרויקטים מעבר לים. "אדריכלות בפורטוגל הפכה לפני המשבר למקצוע אופנתי, עם יותר מ-20 בתי ספר שמכשירים למעלה מ-2,000 אדריכלים כל שנה", הוא אמר. "הרבה עוזבים לוונצואלה, לארצות הברית, לקנדה, לצרפת ולשווייץ".
לטענתו, אף שהפרסים והפרסום מביאים לו הזמנות רבות להשתתף בתחרויות, הוא עדיין נאלץ להתחרות ב-400-600 אדריכלים נוספים, כך שבממוצע הוא זוכה בפרויקט אחד מתוך שמונה תחרויות שבהן הוא לוקח חלק, ורק מחציתם אכן נבנים בסופו של דבר. על סגנונו הבלתי מיוחצן תעיד גם העובדה, כי הוא אינו מתחזק אתר אינטרנט, בניגוד לכל אדריכל בימינו.
בינתיים הוא יכול להתנחם בפרס הכספי בשווי 100 אלף דולר, שיוענק לו מטעם קרן וולף.
