בפאתי העיר צפת עומד להיבנות בית ספר לרפואה, החמישי במספר בישראל. את ההחלטה על הקמת בית ספר לרפואה ומכון מחקר בעיר קיבלה ממשלת ישראל במארס 2009. מקבלי ההחלטות קיוו שמוסד אקדמי מרכזי ימשוך אוכלוסייה חזקה ואיכותית של חוקרים, סטודנטים ואנשי רפואה ומינהלה, כזו שתמצב את הגליל כמוקד אקדמי מבוקש. מטרה נוספת היא חיזוק ההתיישבות היהודית בגליל.
סרטון שהפיקה אוניברסיטת בר אילן, שזכתה במכרז להקמת הקמפוס ולניהולו, חושף כיצד ייראה הפרויקט המשמעותי הזה. הסרט מציג קמפוס שמרני ולא חדשני. מבנה שער ענק, המשמש גם כדופן של הקמפוס, מוביל ל"רחוב פנימי שהוא החוליה המקשרת ומפרידה בין חלקי הקמפוס". ציר זה, המקשר בין המבנים והמדשאות הפזורים לאורכו, יתפקד כעמוד השדרה של המתחם. עשרה מבני קבע מפוזרים בשטח רחב ידיים, והם יאכלסו 7,000 מ"ר של כיתות, מכון מחקר ובו 40 מעבדות, ספרייה, קפיטריה, מבני מינהלה, מרכז רפואי קהילתי, מרכז ספורט ומעונות סטודנטים.
באחד המבנים, כפי שאפשר להתרשם בסרטון, ישתכן "בית חיות". מכיוון שלא מדובר בספארי, ביקשנו להבין אם זהו שם-קוד למעבדת ניסויים בבעלי חיים. דובר האוניברסיטה, חיים זיסוביץ, אישר כי שם יהיו "חיות לניסויים לצרכי מחקר רפואי. מדובר במכרסמים".
בנייה ירוקה או מכבסת מלים?
בית הספר מוצג כפרויקט שבו "הושם דגש על הקשר הנופי", ושבו "המבנים מתוכננים ברגישות לקרקע, משתלבים בטופוגרפיה הקיימת עם מחשבה מתמדת על הפניית מבטים אל הנוף עוצר הנשימה הפרוש סביב ובעיקר אל הכינרת". כמו כן, כך נאמר, הושם דגש על "בנייה ירוקה" – מונח המצליח לכלכל בשנים האחרונות מכבסה עשירה של מלים בתחום האדריכלות, וכך גם בסרטון שהופק לרגל הפרויקט. בשונה מהנהוג בקמפוסים אחרים, שבהם מתחלקת עבודת התכנון בין כמה אדריכלים המתואמים ביניהם, מצאה לנכון אוניברסיטת בר אילן - באופן תמוה - להפקיד את הפרויקט כולו בידיו של אדריכל אחד. זאת ועוד: מבט על עבודות קודמות שלו מגלה, כי הן נוטות להתבסס על "פתרונות מדף", פרויקטים חסרי מעוף שאינם מותירים חותם על המבקרים.
כאן לא תמצאו מבנים כמו גילמן, סוראסקי או רפואה מאוניברסיטת תל אביב, אודיטוריום צ'רצ'יל, בניין דנציגר בטכניון, בניין קרייטמן, הפקולטה למדעים מדויקים או ספריית ארן באוניברסיטת בן גוריון. הסרטון חושף אדריכלות מאכזבת, שאינה מצליחה לעמוד בשורה אחת עם הקמפוסים שנבנו בעשורים הקודמים בירושלים, בחיפה, בתל אביב, ברחובות ובבאר שבע.
בעוד שהקמפוסים ההם מתאפיינים בעושר אדריכלי, הרי שאוניברסיטת בר אילן בחרה לסטות בעשור האחרון מאיכות אדריכלית וחולשתה ניכרת הן בהיבט האסתטי והן בהיבט השימושי - כגון בניין מוזיקה (מבנה אפרורי, אטום וחסר חן שמחמיץ בגדול את הקשר בין מוזיקה לאדריכלות), בניין ננו-טכנולוגיה (מבנה היי-טקי חסר ייחוד, עתיר אלומיניום וזכוכית, שנראה כאילו נדחף בכוח ובלי רגישות בין מבנים היסטוריים) ובניין פסיכולוגיה (שנבנה בסגנון ניאו-קלאסי עם עיטורי עמודים מודבקים לחזית, חדרים בגודל קופסאות גפרורים וחלל מרכזי ענק ומבוזבז).
האדריכל המוביל הוא סמי טיטו, שקיבל את הפרויקט לאחר שרכש את משרדו של האדריכל צבי לישר (מי שתיכנן בין השאר את כיכר דיזנגוף בתל אביב ואת תוכנית האב החדשה לקמפוס בר אילן ברמת גן). טיטו בנה, בין היתר, מבני מגורים בפתח תקוה, בקרית מלאכי ובהר חומה; הוא תיכנן גם את מלון כפר המכבייה ברמת גן, בית אבות "הדסים" בבני ברק והמרכז המסחרי "ליגד" במודיעין.
איפה הקשר עם העיר
היבט נוסף שיהיה מעניין לבחון כאשר ייבנה הקמפוס, הוא הקשר בינו לבין העיר צפת. הקמפוסים האוניברסיטאיים הראשונים, שתוכננו בצרפת ובבריטניה, הוקמו אמנם באזורים פנויים בשולי העיר, אך הם הוקמו במגמה להיות חלק בלתי נפרד ממערך של חיים עירוניים, כדי שלא ייווצר מצב שהאקדמיה תסתגר במגדל השן ותנותק מחיי היום יום. במהלך המאה ה-20 התנוון הרעיון, והקמפוסים הסתגרו באזורים מגודרים ומנותקים. הקמפוסים הישראליים מהווים דוגמה מובהקת לתופעה: לאוניברסיטה העברית (גבעת רם והר הצופים) ולאוניברסיטת חיפה אפשר לגשת ברכב בלבד; באר שבע, תל אביב ובר אילן יכלו להיות חלק מהעיר, אך גם כאן העדיפו לחסום את הגישה ולא רק מסיבות ביטחוניות.
בישראל התחזקה המודעות לחשיבות הקשר בין העיר לאוניברסיטה, וכיום ברור שמערך היחסים בין שני הגופים מועיל לא רק לאקדמיה ולפרנסי העיר, אלא גם לסטודנטים ולתושבים המשפרים את איכות חייהם. לפי ההדמיות לא נראה שמקבלי ההחלטות בבר אילן הפנימו את התפיסה הזו, שיכולה להפוך את הקמפוס החדש לפורץ דרך: דווקא בעיר כמו צפת, הסובלת מבעיות חברתיות, כלכליות ותכנוניות, ראוי שהאקדמיה תציב בראש סדר העדיפויות שלה את תרומתה לקהילה - ולא תייצר מגדל שן נוסף, שאפילו בסרטון ההדמיה מוצג כטובל בנוף פסטורלי שכאילו נלקח ממקום אחר, ללא קשר עם העיר שאליה הוא מתייחס.
