בזמן שאנו עדים לצמיחתן של שכונות מגורים משוכפלות, ובהן בתים ומגדלים כמעט זהים, קל להבין את הניכור שסביבות אלה מייצרות ואת הכמיהה לאדריכלות המודרנית שאפיינה את הבנייה המקומית במחצית הראשונה של המאה הקודמת. ספרם החדש של האדריכלית זוכת פרס ישראל עדה כרמי-מלמד והאדריכל דן פרייס, "אדריכלות בפלשתינה-א"י בימי המנדאט הבריטי 1948-1917" (הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות), מנסה לחזור ולצלול אל האובייקט האדריכלי ולהאיר את איכויותיו התכנוניות שנעלמו ונשכחו במשך השנים.
כדי לחדד את איכויות המבנים ההם, מחולק הספר לשלושה חלקים. החלק הראשון מציג 10 מבנים המהווים, לטענת הכותבים, תקדים באדריכלות המקומית. הספר נפתח במתחם נבי מוסא במדבר יהודה, שראשיתו עוד במאה ה-13 וסיפורו יוצג כאן בהמשך. החלק השני, שהוא הפרק המרכזי בספר, מציג 80 מבנים מכל רחבי הארץ; החלק השלישי, הנקרא "מודרניזם היברידי", מציג 10 מבנים מורכבים - מבניין הקזינו בבת גלים שבחיפה, ועד לווילה זקס בשדרות בן גוריון שבתל אביב, שסיפורה מופיע כאן הפעם. כל טקסט מלווה בתצלומים היסטוריים, בתוכניות ובדיאגרמות המפרקות את המבנים וחושפות את מהותם. הספר מצליח לשמש כסיור אדריכלי מודרך בכל אחד מהמבנים המופיעים בו (מיכאל יעקבסון).
----------------------------------------------
וילה זקס, שדרות בן גוריון 13, תל אביב
אדריכל: דב כרמי | נחנכה ב–1953
וילה זקס היא בית פרטי בן שלוש קומות שתוכנן לאספנית אמנות, בשדרה מרכזית בתל אביב כמה מאות מטרים מחוף הים. הבית פונה דרומה, והכניסה אליו היא ממערב. הוא בנוי כנפח מלבני עם מיעוט יחסי של פתחים במעטפת, המחופה טיח בגוון ורדרד אלמוגי. קופסה גושנית וחתומה זו הולכת ונעשית קלה יותר כלפי מעלה, במקום שבו גינת גג נפתחת אל עבר הרחוב.
הכניסה לבית קבועה במרכז החזית המערבית, כמה צעדים פנימה מן המדרכה. חלל הכניסה מחלק את קומת הקרקע לשניים: משמאל משרד וחדר עבודה, ומימין - דירת מגורים קטנה ועצמאית בתכלית. גרם מדרגות רב-רושם מרחף בתנועה מעגלית מעל לחלל הכניסה ומוביל אל הקומה הראשונה. התנופה הנדיבה מודגשת על ידי מעקה המתכת הצינורי והמִדרכים התלויים. בקומה הראשונה, חצר מופנמת היא המוקד של חדר המגורים וחדר האוכל ומקור האור הראשי לכל החללים הציבוריים. החצר משנה את היחסים הפונקציונליים בין החדרים ואת טבעם הזורם והחופשי של החללים. באמצעות השימוש בחצר כמקור אור טבעי ופעירת חרכים נמוכים לאוורור, שיחרר האדריכל את קירות ההיקף של החללים הציבוריים לתצוגת אמנות.
החצר מופנמת ונחשפת רק כלפי השמים. היא מבודדת מרעש הרחוב ומוגנת מקרבתם של הבניינים הסמוכים. האור העקיף והמרוכך המוחזר מן הקירות המטויחים מאפשר להשתמש בחלונות זכוכית גדולים בין החצר לבין החללים הציבוריים. השקיפות של קצוות אלה מוסיפה ומשחררת את החללים, למרות קירות המעטפת האטומים. החזית המערבית של החצר מנוקדת במערך של לבני קרמיקה חלולות, המאפשרות לבריזה הבאה ממערב, מכיוון הים, לזרום פנימה בלי לפגוע לא בפרטיות ולא באיכות האור. גרם מדרגות מעוגל שני, קטן יותר, ממשיך את התנועה האנכית אל דירת המגורים של בעלי הבית בקומה השנייה.
כאשר העלייה אל הגג נשלמת נגלה לעין מישור קרקע נוסף, במבט ממוסגר אל נוף העיר. מהלך החללים האנכי, מהרחוב למעלה אל השמים, יוצר ריבוד אנכי ששורשיו פלאדיאניים. עם זאת, ה"קרקע" שהתרוממה אל מפלס הגג, הזרימה החופשית של החללים הציבוריים ושפת העיצוב של החזיתות שבות ומכריזות על השורשים המודרניסטיים של הבניין.
ההבחנה בין המרחב הציבורי והפרטי, הטיפוסית לחצרות המופנמות בבית הערבי המסורתי, השפיעה בבירור על המודרניזם הארצישראלי. עם זאת, ההבחנה הזאת לא היתה אפשרית בעיצוב של דירות מגורים עירוניות, שהאילוץ העיקרי בהן הוא מגבלת השטח. בתגובה לתנאי האקלים המקומי ולצורך באוורור ובצל, רוב המרפסות בדירות המגורים יוצאות היישר מחדר המגורים ונחשפות אל הרחוב. וילה זקס היא וריאציות על התימה הזאת: אור, אוורור ופרטיות, לעומת נוף וקשר מיידי עם החוץ.
וילה ויצמן ברחובות, למשל, דוברת אדריכלות היברידית בשלבה בתוכה את החצר הים–תיכונית הטיפוסית בעודה משנה אותה לצרכיה. היקף החצר מוגדר על ידי עמודי פלדה מעודנים ואפיריון בטון דק ומצֵל, והיא נפתחת מערבה אל הנוף והבריזה מכיוון הים. וילה זקס ממשיכה הלאה את חקר החצר. החצר התחתונה היא חדר בלי גג, חלל פנימי שעשוי להיקרא כמוקד של הבית כולו. בהיותה אחד מן החללים הציבוריים של הבית, יש בה כדי להציע פרטיות בתוך ההקשר העירוני. החצר העליונה, לעומת זאת, פרטית לגמרי ועם זאת מוחצנת בהיפתחה אל נוף העיר לאורך החזית הדרומית. גם כאן, עמודי פלדה מעודנים ואפיריון בטון דק מגדירים את היקפו של החלל באמצעות צללים עמוקים. בבניין זה, עיקרון החצר הים תיכונית המסורתית נוכס, עוּבּד, והוגדר מחדש כחלק אינטגרלי של המרקם העירוני.
