ארץ ישראל השלמה של סעדיה מנדל

"מקובל עלי שאנחנו נוהים אחרי אופנות כשמדובר על כובעים של נשים, אבל אני ממש מתקומם כשמדובר על אדריכלות", תוקף סעדיה מנדל את אופנת החיקוי וההעתקה שהוא מזהה בישראל של ימינו. בדומה למרבית בני דורו השתתף מנדל בגיבוש השפה האדריכלית המקומית, והוא נחרד לראות כיצד מלמדים את הסטודנטים לארכיטקטורה את פלאי הכוכבים של העולם הגדול, במקום להתבונן על הארץ שבה הם חיים: "ההשפעות היום על האדריכלים הן יותר טויו איטו (אדריכל יפני נודע, מ"י) מאשר העבודות של ריכארד קאופמן בקיבוצים או בית המדפיס הממשלתי בירושלים".

תרומתו של מנדל, שחגג אתמול את יום הולדתו ה-80 בערב מחווה מטעם בית הספר לאדריכלות במרכז האוניברסיטאי באריאל, ניכרת בחידוש סביבות היסטוריות כמו יפו העתיקה והעיר העתיקה בירושלים, והיא היתה נדבך מרכזי בביסוס האדריכלות הישראלית שסימניה ניכרים עד היום, למעלה מחמישים שנה מאז שנהגתה לראשונה.

מנדל מתכנן מבני ציבור, מגורים, בתים פרטיים ותוכניות שיקום של מבנים היסטוריים. בניגוד לאדריכלים בכירים לא מעטים, שמתנגדים לכיבוש השטחים ומסרבים לשתף פעולה עם אף פרויקט בנייה בהתנחלויות, מנדל לא רק שמח לשתף פעולה – היה ועודנו האדריכל הפעיל ביותר בבניית התנחלויות ובחיזוקן לאורך השנים. גם בגיל 80 הוא אינו מרפה: בימים אלה הוא שוקד על פרויקט מגורים סמוך לשער הפרחים במזרח ירושלים, ועוד אחד באזור אבו דיס.

"אדריכל, מחובתו לעשות חשבון נפש אם זה פרויקט נכון. אותו הדבר לגבי הבנייה ביהודה ושומרון - אני צריך לשקול אם זה אקט נכון. אני חשבתי שלשקם את הרובע היהודי בחברון זה נכון, כי זה היה הרובע היהודי. כי זכותנו על ארץ ישראל היא לא בגלל שחנקין קנה אדמה בכסף, אלא מההבטחה שניתנה לאברהם. ארץ לא קונים - גישתי היא שהאדמה לא שייכת לי ולא לך, אלא אנחנו שייכים לאדמה".

בראיון לאסתר זנדברג ב"הארץ" לפני כחמש שנים, אמר מנדל חד-משמעית: "אין ארכיטקטורה בלי פוליטיקה (...) אין ספק שאני, כמו להבדיל אלברט שפאר, האדריכל של היטלר, שותף מלא לאידיאולוגיה".

היה פרויקט בשטחים שלא הסכמת לתכנן?

"לא. הקו הירוק הוא קו שביתת נשק ואני נובח כבר שנים שישראל צריכה להחליט מהם גבולות הארץ. יש פרויקטים שסירבתי, אבל לא בשטחים. העניין הזה של שטחים או לא שטחים הוא מחוק".

פריז-יפו, שטוקהולם-צפת

קשריו העמוקים של מנדל לאדמת הארץ אינם מעידים בהכרח על קורות חייו. מנדל נולד ב-1931 ביוגוסלביה ועלה עם הוריו לארץ ישראל. אביו, שעבד בתאגיד השידור הבריטי (BBC), קבע את משכנם בירושלים ולאחר מכן בתל אביב. למרות הקליטה המהירה בארץ, מנדל הצעיר לא נותר כאן זמן רב. הוא אמנם הספיק להשתתף כפסל באחת התערוכות האחרונות של תנועת "אופקים חדשים", אבל כבר אחרי שירותו הצבאי עזב ללימודי אדריכלות בפריז ובלונדון. גם לאחר שסיים את לימודיו בטכניון ועבד שנה במשרדו של האדריכל אריה שרון, שם השתתף בתכנון "אוהל יזכור" ביד ושם, חזר לאירופה ועבד ברומא, בפריז ובשטוקהולם. אורחות חייו הפכו אותו ל"איש העולם הגדול" השולט בשש שפות: עברית, אנגלית, צרפתית, איטלקית, סרבית וגרמנית.

ב-1959, לאחר שובו ארצה, הוא הצטרף לצוות שהחל לתכנן את חידוש מתחם יפו העתיקה. יחד עם האדריכלים אורה ויעקב יער, אליעזר פרנקל ויונה פיטלסון (שפרש לטובת תכנון ערד), הם ניסחו את השפה האדריכלית המתייחסת לבנייה הערבית, זו שנתפסה כמייצגת את האויב. יפו הייתה הראשונה בתור, ואחריה השתתף מנדל בחידוש ערים עתיקות נוספות – העיר העתיקה בירושלים, צפת, לוד ועכו. כמי שנחשב כאוטוריטה בתחום השימור, הוא מכהן כיו"ר הוועד המנהל וכיו"ר ועדת התכנון במועצה לשימור אתרים.

לבד ממשרד האדריכלים שהוא מוביל מאז 1993 בשותפות עם בנו יריב – בעבר ביפו העתיקה וכיום במושב רשפון, לא הרחק מביתו שבהרצליה פיתוח – הספיק מנדל להטביע חותם כבד גם בתחום החינוך לאדריכלות. הוא לימד בפקולטה לאדריכלות בטכניון, בסוף שנות השמונים כיהן כראש המחלקה לאדריכלות בבצלאל ואף הוביל את המחלקה לקבלת תואר אקדמי מוכר. בשנת 2001 ביצע תפנית חדה, מקצועית לא פחות מאשר פוליטית, והתמנה לראשות המחלקה בבית הספר לאדריכלות במרכז האוניברסיטאי באריאל, שם הוא ממשיך ללמד כפרופסור חבר.

איך עוברים ממעוז השמאל הירושלמי להקמת אקדמיה שהעולם אינו מכיר בה? דעתו החיובית של מנדל על בנייה בשטחים כבר הובעה למעלה. אשר לרמת המקצועיות של שני המקומות, כאשר מנדל נזכר כיצד התנהל בצלאל כשמינו אותו לעמוד בראש המחלקה, חוסר ההערכה שלו כלפי המקום נותר בעינו: "בבצלאל במשך שנים לא הצליחו לזכות בהכרה, ופנו אלי מתוך תקווה שאוכל לעשות סדר. בצלאל נוהל בצורה חובבנית ובמועצה להשכלה גבוהה ידעו את זה. במחלקה היה מצב שאחד נותן לשני פרופסורה, ראש המחלקה שוכב עם אחת הסטודנטיות ובמקום להוקיע אותו הוא נותן לה ללמד בבצלאל".

מדובר באדם דעתן שאינו מהסס להביע את עמדותיו הנחרצות. כך, למשל, הוא אינו מצטרף לתלונות על הידרדרות מעמד האדריכל בישראל, משום שהוא לא חושב שהמעמד הזה היה אי-פעם גבוה יותר. מצד שני, הוא מוסיף, " כשהחברה הישראלית מדשדשת היום, גם האדריכלים הם חלק מזה. רובנו כותבים על השלט בכניסה למשרד 'אדריכלים ובוני ערים', אבל איזו השפעה יש להם על מה או איפה בונים? זה נסגר מעליהם ולא שואלים אותם אפילו. אנחנו השרטטים".

עוד 20 שנות עבודה לפחות

גם בהגיעו לגבורות, מנדל מסרב להסתכל אחורה. בתשובה לשאלה מהו הפרויקט החשוב ביותר שהוא ישאיר אחריו בבוא היום, הוא שולף את התשובה המוכנה "הפרויקט הבא", ונראה כי הוא אחרון האנשים השקועים בנוסטלגיה. אולי משום שאימו נפטרה בגיל 102, "בטרם עת" כדבריו, אין לו שום סיבה לחשוב שהוא לא ימשיך בעבודתו הפורייה עוד 20 שנים לפחות. "רגילים שאנשים בני 65 מגיעים לנקודה שהם כבר לא מסתכלים קדימה, כי הם לא רואים שם הרבה, ואז הם מסתכלים אחורה ושואלים 'מה עשיתי, איפה טעיתי', אבל אני ירשתי מאמא שלי להסתכל רק קדימה", הוא מסביר.

בהמשך השיחה נעתר מנדל, ומסכים לומר שתחנת הרכבת הסמוכה לאוניברסיטת תל אביב (2000, בשיתוף הרולד פקר) והמרכזים הקהילתיים לשבטים הבדואיים בסיני (1978, בשיתוף גובי קרטס) הם הפרויקטים הקרובים ביותר לליבו, הודות לכך שהם הרמוניים ובעלי נוכחות נעימה בשטח, ללא יומרה אדריכלית לדעתו.

מה אתה חושב על האדריכלות שאתה רואה בישראל?

"האדריכלות הישראלית לא תצוץ מניתוח אינטלקטואלי של מרכיבים מזרחיים ים תיכוניים, אלא תבוא מהבטן. למרות הכפר הגלובלי, יש ותהיה תמיד אדריכלות מגורים, כי שם מתבטאת האדריכלות המקומית שאפשר לזהות שהיא ביוון או בישראל. זו אדריכלות שאני מאמין שתיווצר, אם אנחנו נחזק את המגמה להסתכל סביבנו על כל מה שבנו קודמינו, להתחשב יותר באקלים, וללמוד יותר את דרכי ההתנהגות של הישראלים שעבורם אנחנו בונים".

מהי התובנה המרכזית שאתה מבקש להנחיל לסטודנטים?

"על הסטודנט להסתכל יותר על סביבותיו, ללמוד מה שבנו קודמיו מימין ושמאל במקום לעלעל בז'ורנאלים או באינטרנט. חלק מהמרצים מלעיטים את הסטודנטים בחומר מהעולם הגדול מאדריכלים מפורסמים שבנו כל מיני דברים, אך לפי דעתי האדריכלות העות'מאנית, המנדטורית ואדריכלות של ראשוני האדריכלים בארץ ישראל היא יותר רלוונטית לעיצוב האידיאולוגיה של הסטודנט".

ומה אתה מרגיש כשאתה רואה את יפו העתיקה שתיכננת - מתחם מסוגר ונטול חיים?

"אני לא מתבייש גם בכישלונות, כי אני יודע שעשיתי כמיטב יכולתי. יפו העתיקה, שהוקמה עם פרוגרמה (עקרונות תכנון, מ"י) שגויה, הייתה הטוב ביותר שיכולנו לעשות אז. היו לנו דיבורים איך לשלב אותה עם כיכר השעון ושוק הפשפשים, אבל זה לא הלך. היום קמו דברים הרבה יותר נכונים שארוגים בתוך הרקמה העירונית, אך לעומתם, ב'פרויקט אנדרומדה' יצרו קהילה סגורה שאפילו לא קונה בפינה ממול, במכולת של אנטון הערבי-נוצרי. הם לא משולבים לא בחברה ולא בכלום".

"רם כרמי מסוכן כאדריכל"

את האדריכל רם כרמי, שאף הוא הגיע לגבורות ממש לפני שבוע, מכיר מנדל מנעוריו. השניים למדו יחד ב"תיכון חדש" בתל אביב, חלקו צריף בהכשרה לגרעין הנח"ל בקיבוץ גזר, וכרמי היה מי ששיכנע את מנדל לעזוב את לימודיו בפריז ולעבור ללמוד איתו בלונדון, ב- Architectural Association School of Architecture.

"עשיתי את הטעות ובאתי ללונדון, והוא הציע שאעבור לגור יחד איתו, ולאחר כמה זמן התגרשנו ועברתי לגור במקום אחר", נזכר מנדל. "בדרכינו היו לנו לא מעט נקודות מפגש, ועכשיו אנחנו מלמדים ביחד באריאל. רמי הוא מושא הערצתי כמעצב מעולה. לדעתי הוא מסוכן כאדריכל, כי קל מאוד להשפיע עליו ללכת בנתיב שלא צריך ללכת בו. אני חושב שבית המשפט העליון הוא בניין מפואר, ואילו היה תפקיד של מושל ירושלים, זה היה הבניין שמתאים לו. הקונספט שלי לבית משפט הוא של שופט העומד בשער העיר על מדוכה המוגבהת בגובה של 50 סנטימטרים מהקרקע. את החוקים כותבים בכנסת, אבל מאיר שמגר ואהרן ברק המציאו את התיזה שהכל שפיט, ועם התיזה הזו בנו את בית המשפט העליון, שהוא כאילו מעל לכנסת".

את העובדה שהאדריכלים הפכו מבעלי תפקיד חברתי למשרתי היזמים והפוליטיקאים, מגדל לא מוכן לקבל. "האופנה של מגדלי המגורים בנוסחה הישראלית, כמו מגדלי אקירוב או מגדלי YOO, הורגת את סצינת הרחוב", הוא אומר, "הרחובות הופכים לכבישים. 'אם המושבות' בפתח תקווה או מתחם YOO הם פרברים עם מגדלים. מרמים אותנו בטענה שבגלל שארץ ישראל קטנה אז חייבים לבנות לגובה, וזה בלוף שאין כדוגמתו. הצפיפות ב-YOO היא כ-25 יחידות דיור לדונם, והצפיפות של הרקמה ההיסטורית של פריז היא בין 40 ל-60 יחידות לדונם. כשאתה בונה רקמה נמוכה של כשמונה קומות בצפיפות גבוהה, אתה מגיע לצפיפות גבוהה פי שניים מהצפיפות שבונים היום בכל מקום. סיבה נוספת לנהירה אחרי מגדלים היא שאנשים רוצים דירות יוקרה. דירת יוקרה היא מקומה 8 ומעלה, כזו שמהמרפסת בסלון רואים את ארובות קיסריה, ומהחלון בחדר השינה רואים את ארובות אשדוד".

האם אדריכלים שנלחמים, או לפחות מביעים את דעתם על רמת המקצוע, משלמים מחיר? ללא ספק, אם שואלים אותו: "אני משלם את המחיר בגלל הפה הגדול שלי. מפני שאני מעביר ביקורת על המגדלים, אף קליינט לא דופק אצלנו על הדלת שאבנה לו מגדל".