מאז חורבן בתי המקדש הראשון והשני, העסיק המתחם הקדוש ביותר לעם היהודי את טובי מוחותיו. כאשר שוחררה העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, נאסרה על יהודים העלייה להר הבית, וכך הם נותרו עם המקום הקרוב ביותר אליו: הכותל המערבי. בעבור אדריכלים רבים, אי-אפשר להסתפק במצב הקיים: הם מתאמצים מאז 1967 להטביע את חותמם ברחבת הכותל ולהותיר סימן ארכיטקטוני שייחרט בהיסטוריה. בינתיים הם נכשלים בכך, אך הם לא מפסיקים לנסות.
מחצר קטנה לרחבה עצומה
הכותל המערבי – שריד מחומת הר הבית המתוארך לתקופת בית שני - הפך למקום תפילה ותחינה לרבבות עולי רגל החל מהמאה ה-4 לספירה. קדושתו של הכותל ומעמדו ההלכתי זכו לחיזוק משמעותי עם הפיכת האתר למקום תפילה קבוע, לאחר שהוצבו מולו ארונות קודש וספסלים מיד לאחר מלחמת ששת הימים.
עד שחרור הכותל, מאורע שהונצח היטב בתודעה הלאומית, הייתה רחבת הכותל חצר קטנה וסגורה ברוחב של כמה מטרים בודדים.
אך אחרי אלפיים שנות גלות, שוב הייתה ירושלים כולה בשליטה יהודית, ואת הכוחות הלוחמים החליפו כעת כוחות של קבלנים. בהינף בולדוזר הם הרחיבו את החצר הקטנה (120 מ"ר שטחה) והפכו אותה לרחבת ענק שמשתרעת על 200 אלף מ"ר. כדי לעשות זאת, הם החריבו את שכונת המוגרבים במבצע-בזק שנמשך שלוש שעות, שבמהלכו פונו מבתיהם כל 650 תושבי השכונה. מכל בתי השכונה נותר רק בניין בית הספר, ששימש כמקום משכנה הראשון של ישיבת הכותל; גם הוא נהרס ברבות הימים.
ההפתעה, והעוצמה האדירה שיצרה הרחבה החדשה - שנוצרה שלא בידי אדריכלים - הציבו הזדמנות אך גם אתגר כבד לפתחם של המתכננים ומקבלי ההחלטות. בעוד שהאדריכלים לא חששו מלגשת ולהציג תוכניות לרחבת הכותל, בחלקן דמיוניות להחריד, נותרו מקבלי ההחלטות חלוקים בדעותיהם כיצד יש לעצב את המקום. בסופו של דבר נותרה רחבת הכותל פרויקט לא גמור הבנוי טלאי על טלאי, הנתון גם היום, בעשור החמישי לבנייתו, לוויכוחים מרים שבהם מעורבים אדריכלים, פוליטיקאים, ארכיאולוגים, הוגים ואנשי דת.
התוכנית הראשונה: אבנים חדשות
כבר ביולי 1967 הוחלט על הקמת "משמר הכותל", גוף אבטחה מיוחד בפורמט של משמר הכנסת. חודש לאחר מכן התמנה האדריכל יוסף שיינברגר להתוות תוכנית ראשונה לרחבת הכותל, אלא שכבר אז קמה התנגדות מצד גורמים תכנוניים לתוכנית, שהפכה במהרה לראשונה מבין סדרה ארוכה של תוכניות שלא הושלמו מעולם.
ועדת התכנון המחוזית דרשה להשתמש באבנים עתיקות "שישתלבו יפה בנוף הכללי של רחבת הכותל והעיר העתיקה", אבל שיינברגר ביקש לעשות שימוש באבנים חדשות. גורמים דתיים התערבו אף הם: היו שדרשו קיר הפרדה גבוה בין רחבת המתפללים לרחבת הקהל הרחב, והיו שדרשו דווקא קיר נמוך. לאחר שהרב הראשי יצחק נסים התערב בנושא והורה להרוס את מה שכבר נבנה, ניתנה הוראה לעצור את העבודות באתר - והאדריכל התפטר. שנים ספורות לאחר מכן, הוא חיווה את דעתו בנושא וניבא: "רחבת הכותל לא תעוצב עיצוב סופי ומוגמר תוך פרק זמן נראה לעין, אלא בהדרגה, שלבים שלבים, במשך תקופת זמן ארוכה".
בית כנסת, כעבה ודיסקוטק
בעקבות השערורייה התעוררה "אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים", שהייתה בשעתו הגוף המאחד את אדריכלי ישראל, ודרשה להכריז על תחרות פומבית לתכנון רחבת הכותל המערבי ולשיקום הרובע היהודי. ההצעה נדחתה, אך הרעיון הניב מיד מקבץ הצעות של טובי האדריכלים הצעירים של אותם ימים.
מרדכי (מוטי) בן חורין, ששמו כבר התפרסם הודות ל"מצודת זאב" שתיכנן ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, ביקש להחזיר את האווירה האינטימית ששררה ברחבה לפני הריסת שכונת המוגרבים. "כשהרסו את הבתים חשבתי כי מבחינה אנושית היה זה מעשה חכם", אמר. "אני גם יודע כארכיטקט, שאפשר להגיע לאותה זווית הסתכלות בצורות אחרות. על ידי המפלסים השונים של הרחבה אני אנדנד את עינו של האדם המסתכל על הכותל ואולי גם אצליח להרעיד את נפשו".
גם סעדיה מנדל, שהתפרסם בעקבות השתתפותו בתכנון חידוש יפו העתיקה, התקשה להשלים עם הרס השכונה. "כאשר שמעתי שהרסו את הבתים שליד הכותל, תקף אותי שצף קצף. חשבתי שזאת שגיאה חמורה", אמר. בדומה לבן חורין, גם מנדל ביקש לשחזר את החוויה הנשכחת של הליכה בסמטאות החרבות, אך הוא בחר לצמצם את החוויה ולדחוק אותה מחוץ לכיכר. במקומה, הציע כיכר קעורה המוגבהת מסביבתה הקרובה ופונה באמצעות מדרון קל לעבר הכותל.
האדריכל אליעזר פרנקל, שהשתתף אף הוא בתכנון יפו העתיקה ולאחר מכן תיכנן את בניין ישיבת הכותל החדש, ביטא אף הוא את געגועיו לאינטימיות שהוכחדה, אך הותיר את החוויה רק בקטע צר הצמוד לכותל עצמו. רעיון דומה הציע גם אברהם יסקי. הצעתו דומה לזו של פרנקל, אלא שהוא הוסיף בית כנסת עצום ברחבה, במרחק קטן מהכותל. מדובר בבית כנסת עם תשע כיפות, מדופן בחלונות ויטראז', שמזכיר על אף הקווים המודרניים כנסייה גותית - אולי התשובה היהודית לתבוסת אויביה.
הוגה הדעות פרופ' ישעיהו ליבוביץ' התבונן בנעשה סביבו והציג הצעה פרובוקטיבית, שלה העניק את הכותרת הבלתי נשכחת "דיסכותל". כיהודי דתי אדוק, ליבוביץ' התרעם על ההתלהבות המשיחית והאופוריה שסחפה את החברה הישראלית, ובציניות הציע כי "תתוקן הרחבה שלפני הכותל כדיסקוטק הגדול ביותר במדינת ישראל, ויקרא שמו 'דיסקוטק השכינה'".
הוא לא הצליח לעצור את הסחף. אדרבה, גם אדריכלים בינלאומיים הצטרפו לחגיגה. האמן ואדריכל הנוף איסמו נוגוצ'י (שעיצב את גן הפסלים במוזיאון ישראל) הציע להציב ברחבה מבנה מונומנטלי שנראה כמו סלע ענק, אולי בהשראת הכעבה במכה. האדריכל היהודי לואיס קאהן הציע ברוח התקופה, כהמשך לתוכניתו להקים מחדש את בית הכנסת "החורבה" בלב הרובע היהודי, ליצור ציר הליכה חווייתי המקשר בין בית הכנסת לרחבת הכותל.
ואולם, על אף ריבוי ההצעות למתחם, אף אחת מהן לא התקבלה. מקבלי ההחלטות בחרו בדרך האופיינית למצבים כאלה: לא להחליט.
שנות ה-70: כיפות וקמרונות
ב-1970 הוזמן אדריכל הנוף שלמה אהרונסון לערוך מסקנות יסוד לעיצוב רחבת הכותל. הוא שיער כי בדומה לכיכרות חשובות בעולם, כמו כיכר סן פייטרו בוותיקן או כיכר סן מרקו בוונציה, שנבנו במשך דורות ובזמן ממוצע של כמאה שנה, גם רחבת הכותל תוקם בפרק זמן דומה. אהרונסון הציג פרויקט המוקם בשלבים ומאפשר לכל דור להטביע את חותמו במתחם. הייתה זו למעשה ההצעה הראשונה שהתחברה להקשרים היסטוריים, דתיים ולאומיים. מעשית, הוא הציע להעמיק את חלקה המזרחי של הרחבה באמצעות חפירה באדמה, שתגיע עד למפלס הרחוב בתקופת הבית השני. כך שולב אתר עתיקות בעל הבט לאומי והיסטורי עם אתר דתי.
זו הייתה התוכנית הרשמית השנייה, והיא נבלעה בהצעה השלישית שהתקבלה על ידי הרשויות. זה קרה ב-1972, כשעיריית ירושלים הזמינה את האדריכל היהודי-קנדי משה ספדיה (ספדי) לתכנן את המתחם. תוכניתו, שממשיכה במידת מה את זו של אהרונסון, אף אומצה בוועדת השרים לענייני ירושלים. ספדיה תיכנן רחבה מדורגת היורדת מהרובע היהודי עד למפלס הרחוב ההרודיאני, ויוצרת סדרה של רחבות מדורגות המשקיפות לעבר הכותל.
בשונה מכל התוכניות שהוגשו עד אז, נעדרה התוכנית כל התייחסות לאינטימיות שאליה ערגו כל האדריכלים, אלא התייחסה לתקופת בית המקדש השני. אחד המרכיבים הבולטים בתוכנית היה מערכת של מעברים מקומרים, הממשיכה שפה שלמה של כיפות וקמרונות שספדיה ביקש ליישם ברובע היהודי. גם התוכנית הזו לא מומשה מעולם, אך את הקמרונות והכיפות מימש האדריכל בבניין ישיבת פורת יוסף בשולי הרחבה, ובדירתו הפרטית שאותה הקים בחזית הרובע היהודי הפונה אל רחבת הכותל.
היהודים ייכנסו להר דרך פתח בכותל
במשך השנים נערכו, מתוך יוזמה אישית, תוכניות נוספות לרחבת הכותל. האדריכל צבי הקר, שהתפרסם הודות לתכנון בה"ד 1 ובניין עיריית בת ים, חשב שירושלים חסרה אתרים מרכזיים והציע להקים שער ענק, אמנם מחוץ לעיר העתיקה אבל כזה שהתייחס למכלול הירושלמי כולו. "לא שער ניצחון, משהו חזק יותר", הסביר הקר את הצעתו התמוהה, שאותה השווה למגדל אייפל בפריז (צילום ההצעה נמצא למעלה, בראש הכתבה). 20 שנה לאחר מכן מומש העיקרון הבסיסי של הרעיון שהגה הקר, בצורת גשר המיתרים שתיכנן האדריכל הספרדי סנטיאגו קלטראווה בכניסה לעיר.
בשנות התשעים הציע האדריכל טוביה שגיב, בעקבות מחקר ארכיאולוגי שערך בהר הבית, לחלק את ההר לשניים: המפלס העליון יישאר בידי הערבים, בעוד שהתחתון ייחפר ויופקד בידי היהודים. בהדמיות של שגיב אפשר לראות פתח עצום שנפער בכותל המערבי, בקצה הרחבה הקיימת, כדי להוביל אל המפלס התת-קרקעי שייפתח לציבור היהודי. אגב, ב-1990 קרה סוף-סוף דבר מעשי: הוחל בריצוף רחבת הכותל העליונה, וכעבור שנה נחנכו מנהרות הכותל, שחשפו בפני הציבור הרחב את הכותל המערבי לכל אורכו.
בתחילת העשור הקודם הציע האדריכל גדעון חרל"פ, בהזמנתם של לוחמי חטיבת הצנחנים במלחמת ששת הימים, יורם זמוש ומשה מילוא, לממש חלק מאותם חלומות שנהגו שלושה עשורים קודם לכן. ההצעה חוזרת ומבקשת לחפור את הרחבה עד למפלס הרחוב ההרודיאני – 15 מטר מתחת למפלס הקיים, כך שבנוסף לרחוב ייחשף גם שער קיפונוס שקישר בתקופת בית המקדש אל הר הבית. המרכיב הבולט בהצעתו של חרל"פ הוא מבנה בעל חזות הרודיאנית הניצב על בניין המחכמה בדופן הצפונית של הכיכר ומשיק לכותל המערבי ולהר הבית, מבנה שישמש לתפילה ולתצפית.
לפי חרל"פ, להקמת בית הכנסת ניתן אישור מראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, ראש העירייה דאז אורי לופוליאנסקי והרב שלום אלישיב. לבקשתו של האחרון נכתב ספר תורה מיוחד, השמור אצל הרב עד למימוש הפרויקט. על אף שמדובר ביוזמה פרטית של קבוצה מצומצמת, ללא כל ביקורת ציבורית, ממשיכה התוכנית להתגלגל הודות ללובי שהוקם לכבודה בכנסת. יוזמיה מאמינים שהיא תתגשם.
גשר לשום מקום?
בשנים האחרונות מקדמת עמותת "הקרן למורשת הכותל המערבי", האחראית על האתר, כמה פרויקטים. הבולט שבהם הוא הגשר המוביל אל שער המוגרבים – השער היחיד שדרכו מותר למבקרים יהודים להיכנס להר הבית. במקור תוכנן גשר מרחף, אך האדריכלית שהגתה אותו, עדה כרמי-מלמד, בחרה ב-2008 לפרוש מהפרויקט ולמסור אותו לאדריכל אלי אילן. בעקבות מאבקים פוליטיים טרם ניתן אישור להקמת הגשר, ובמקומו אפשר לראות גשר ארעי מעץ (בתכנונו של המהנדס יוסי גורדון). הקרן לא הפסיקה לחשוב על תוכניות נוספות, וקידמה באמצעות האדריכל גבריאל קרטס תוכנית לבניית כניסה תת-קרקעית חדשה. ואולם גם היא נגנזה, בעקבות לחצים פוליטיים, והומרה בתוכנית צנועה בהרבה.
לרחבת הכותל נקשרים עוד מאבקים והתכתשויות רבים, כמו זו האחרונה, שבעקבותיה סולק מתפקידו האדריכל פרופ' מייק טרנר, יו"ר הוועד הישראלי לאונסק"ו. אכן, הכותל המערבי מייצג את נצחיותו של עם ישראל, מקום שבו ממד המקום וממד הזמן מתאחדים. אולי זו הסיבה לכך שמקבלי ההחלטות ממשיכים לעכב ולדחות את תכנון הכותל לנצח נצחים, ומשאירים אותו כאתר בנייה נצחי.
