המלחינים הגדולים של המוזיקה הקלאסית במאה ה-19 השאירו אחריהם מורשת מפוארת. המוזיקה שלהם ממשיכה להיחשב קלאסיקה גם היום, מאות שנים אחריהם שהלכו לעולמם. אלא שהרבה יותר קשה למשוך את הקהל הרחב אל אולם הקונצרטים, כדי ליהנות מהיצירות שלהם. אולמות הקונצרטים, שהיו ועודם אבני-דרך אדריכלות שמגדירות עיר אמיתית מהי (הנה שלושה מהנחשבים: הקונצרטחבאו באמסטרדם,
הפילהרמוני בברלין,
הקונצרטהאוס בווינה)
צריכים להתאמץ מאוד כדי להתחרות במוקדי משיכה תוססים מהם.
האמת היא שאולמות הקונצרטים עצמם, הם תוצאה של המוזיקה שנכתבה בידי אותם מלחינים דגולים. כדי לנגן, למשל, את הרקוויאם של ורדי או סימפוניות של מאהלר נדרשו תזמורות ענקיות שלא נראו על הבמה קודם לכן. כדי למצוא מקום לכל הנגנים, נדרשו במות גדולות יותר. בהדרגה נבנו אולמות ענקיים שיוכלו להכיל את מאסת הסאונד, ולענות על הביקוש של הקהל לחוויה אדירה של צליל. וחוץ מזה, אולם הקונצרטים היה ההיכל לראות ולהיראות בו.
העולם השתנה. מוזיקה שנכתבה לפני 200-300 שנה לא מדברת לרוב האנשים, וגם אלה שהחיים שלהם אינם חיים בלעדיה יכולים ליהנות מהקלטות מצוינות. תקליטים, דיסקים, שידורי וידאו משובחים - כל מה שמאפשר חוויה מוזיקלית לא פחות חזקה, ובלי שיעולים מפחידים, רשרושים של עטיפות סוכריות והפחד מהסלולרי הבא שיצלצל באמצע ההופעה.
לכן, זה לא רק היכל התרבות בתל אביב ששורותיו מידלדלות, ושהיום מארח זמרים מזרחיים בלי לחשוב פעמיים כדי להיות רווחי. אולמות הקונצרטים חייבים להעניק חוויה נוספת כדי למשוך אליהם קהל חדש, שכיום נרתע מלהיכנס אליהם.
זה מתחיל בקפה על הבר
זאת הייתה המשימה של צמד המעצבים העולהנילס ואן אייק ומרים ואן דר לובה,
שבאו לחדש את אולם הקונצרטים של איינדהובן - אדריכלות ועיצוב-פנים גם יחד. "התחלנו ללכת לקונצרטים כדי ללמוד את הנושא", מספר ואן אייק, "והבנו שצריך לא לחשוב רק על החוויה בזמן הקונצרט, אלא על כל הערב - מהרגע שבו אתה מגיע לרחבה של ההיכל, ועד שאתה כבר בבית, נזכר מה היה בשעות האחרונות ואם תרצה לחזור על כך שוב".
מהסיבה הזו, העיצוב מתחיל כבר בפריטים הקטנים, עד רמת ספלי הקפה בבר. הם עיצבו הכל. "לא רצינו ואקום בשום נקודה", אומר ואן אייק. "מהרגע שאדם נכנס, מוריד מעיל ומזמין קפה, כבר אז חשבנו עליו". למשל, כאן לא חייבים לגשת לחנות המוזיקה בסוף הקונצרט כדי לחפש את הדיסק הרלבנטי - כלומר אפשר, אבל אפשר להתיישב לפני ההופעה או אחריה ב"כורסת ההאזנה", ולזפזפ בקטעי המוזיקה כדי להכיר אותם מראש - או לזמזם אותם שוב בדיעבד. ספות הישיבה בקומות השונות, לעומת זאת, נבנו בהשראת התיבות של כלי הנגינה הגדולים.
השינוי הבולט ביותר הוא כנראה בצבעים. במקום הגוונים הכהים שמאפיינים את התחום, כאן לא חסכו בכל צבע אפשרי, וההשראה היא ההרכב של התזמורת. לאולם יש שלום קומות, ומניפת הצבעים נבנית בהדרגה יחד עם הכניסה לאולם עצמו. צבעים כהים יחסית בכניסה למבנה (פסנתר), בלובי עוברים לגווני זהב (כלי קשת), בקומה שלמעלה הם קליקים יותר (כמו כלי הנשיפה מעץ), ולמעלה - נוצץ (כלי נשיפה ממתכת). המעברים בין הקומות מסחררים בצבעוניות שלהם, גם בקירות וגם בתקרות, שעליהן הורכבה תאורת LED דינמית בנוסח מועדוני ריקודים. כשהקונצרט עומד להתחיל, האור על התקרות מתחיל לרצד בתנועה קדימה, כאילו התקרה זזה, כדי להאיץ בקהל להיכנס להופעה. "רצינו תקרות תלת-ממד גם באולם עצמו, שתי שכבות של תקרה, עם חומר שאוסף את הרעש", מסביר האדריכל-מעצב ההולנדי.
למה המושבים בצבעים שונים?
ויש כאן הפתעה קטנה לאמנים עצמם, שלא מוצאים בשום היכל אחר. מה קורה כשעולים לבמה ומגלים שהאולם חצי ריק, עם כיסאות נטושים? זה לא מעורר חשק להתחיל להופיע, חשבו המעצבים ההולנדים,ולכן הם החליטו לצבוע את המושבים באולם בצבעים שונים באופן כאילו-אקראי. כך, אומר ואן אייק, "מי שעולה לבמה להופיע רואה מולו כתם מטושטש של הרבה צבעים, מה שיוצר אפקט של אולם מלא" ולא של התחלה ברגל שמאל.
כדי להשביח את האקוסטיקה הגרועה של האולם, שכרו את שירותיו של רנץ ואן לוקסמבורג, מומחה בעל שם עולמי (אחראי ל"קאסה דה מוזיקה" בפורטו, פורטוגל, בתכנונו של האדריכל ההולנדי רם קולהאס). התוצאה, לדברי המעצב והאדריכל ואן אייק, היא מצוינת. לאור ההצלחה, מתכנן כעת הצמד ההולנדי אולם קונצרטים נוסף, שאת פרטיו הם עדיין מסרבים למסור בשלב זה.
במקביל הם עובדים על פרויקט גדול אחר בהולנד: חידוש המוזיאון של העיר פלארדינגן, הסמוכה לרוטרדם ולחוף הים הצפוני. "זהו מוזיאון מיושן, מבנה מורשת לאומית, וביקשו מאיתנו לפתח לו קונספט חדש לעתיד", מספרת ואן דר לובה. "לא מדובר במוזיאון לאמנות אלא בשלושה אוספים - על העיר, על הארכיאולוגיה החשובה שנמצאה באזור, ועל ענף הדיג הדומיננטי שם. אנחנו החלטנו להתחיל את התהליך במחשבה על המבקר, לא באוספים ובמוזיאון". המשרד ממשיך לעבוד גם על עיצובי מוצר, ובין היתר הוא עושה זאת בגואטמלה. מדובר בשיתוף פעולה עם יצרנים מקומיים, על פיתוח מוצרי זכוכית, קרמיקה וטקסטיל.
עוד תמונות מתהליך העבודה אפשר לראות כאן
עוד עיצובים שבאים מאיינדהובן:
שיר השכונה: העיר מנגנת
תוכנית ההתכסות: לי אדלקורט חוזה טקסטיל
