כיכר התזמורת חיפשה את זהותה מראשיתה. כבר בגרסאות המוקדמות לתכנון היכל התרבות על ידי דב כרמי וזאב רכטר, בעקבות זכייה בתחרות אדריכלית בסוף שנות הארבעים, ניתן לזהות את ההיסוסים לגבי תפקודה ועיצובה של הרחבה. כמעט בכל אחד מעשרות השרטוטים המוקדמים האלה, מתחילת שנות החמישים, מופיעה סכימה כמעט-אגבית שונה לתכנונה האדריכלי של הכיכר: פעם הפרשי מפלסים ומהלך מדרגות מונומנטלי, פעם כיכר שטוחה, פעם קצת צמחייה ומים פה ושם - אבל מכולם עולה שכרמי ורכטר ביקשו להשאיר את הרחבה ריקה, בלתי נגועה, עם נגיעות מועטות של פיתוח או גינון.
את איכויותיה החלליות הטבעיות זיהה האדריכל והמבקר אבא אלחנני, בדברים שכתב בעיתון "הארץ" עם חנוכת ההיכל בנובמבר 1957: "הכיכר האזרחית, כיכר הבימה, עתידה להיות הככר הנאה ביותר של תל-אביב דעכשיו. החן של הכיכר אינו טמון בחזיתות הבתים סביבה (...) החן שלה הוא בעיקר בגלל הפרופורציות הנאות של אורכה לרוחבה ובגלל הבינוי המוצלח של מכלול היכל התרבות".
למרות הדברים, עיריית תל-אביב לא ידעה כיצד להתמודד עם אימת הריק של החלל העירוני המרכזי, ולא חלף זמן והכיכר כוסתה אספלט והפכה לחניון עירוני פתוח לחמישים השנים הבאות שבהן המשיכה הכיכר להעסיק אדריכלים ובוני ערים. בשנת 1988, עם ראשית גילויים מחדש של נכסי "העיר הלבנה" ומתוך השיח הפוסט-מודרני התקופתי, הנחו בטכניון האדריכלים רם כרמי וצבי הראל סטודנטים לקראת פרויקט גמר, שעסק בבדיקה מחודשת של הכיכרות והחללים העירוניים המרכזיים שהותוו בתכניות-האב המוקדמות של תל אביב, והתבססו בעיקר על תוכנית עיר הגנים של פטריק גדס ועל תפיסות מודרניסטיות מובהקות: כיכרות רחבות, פתוחות וריקות.
התוכנית שלא מומשה
כאדריכל ותיק שנולד אל המודרניזם התל אביבי המוקדם, והחל את דרכו המקצועית בדחייתו של זה, קידם כרמי בסוף שנות השמונים תמהיל מטריד של ברוטליזם מגה-סטרוקטורלי לצד פוסט-מודרניזם נאיבי שאינו לא-כוחני: במקביל לפרויקט בטכניון, הוא ליווה את הקמת התחנה המרכזית החדשה בתל אביב ובמקביל עבד עם אחותו, עדה כרמי-מלמד, על בניין בית המשפט העליון בירושלים בעקבות זכייתם בתחרות תכנון בינלאומית. מתוך הקריאה שהמבנים סביב כיכר התזמורת "מופנמים ומנוכרים זה לזה, קוטעים את שלוש השדרות היוצאות מן הכיכר ומתכנסות אליה ושהאזור שומם מאדם", הציעו תלמידותיו של כרמי להפוך את הכיכר ל"תיאטרון של תרבות". לדבריהן, כך תיווצר "סביבה עירונית המשלבת פעילויות יום ולילה ושוזרת את מרכיביה למקום חי ותוסס בעל נוכחות חזקה בעיר".
ההצעה התבססה על מערכת גיאומטרית של צירי הליכה אלכסוניים, בצורת קולונדות המחברות מחדש את השדרות ומסיטות את תכנונה ישר-הזווית של הכיכר לקראת נקודות מבט חדשות. התוכנית כללה חניון תת-קרקעי, בתי קפה וחנויות במפלס הכיכר, ספרייה לאמנויות וגן תלוי על גג מבנה חדש בפינת הכיכר הקרובה לרחוב מרמורק, שבו תוכנן בית ספר לאמנויות שיעשה שימוש יום-יומי באולמות ובחללי התצוגה שבמתחם.
מערך עיצובי עילג
האמונה הנאיבית של הפוסט-מודרניזם ביכולתם של אדריכלים לתכנן ולעצב כיכרות, הפילה כמה חללים עירוניים בתל אביב: כיכר המשכן לאמנויות הבמה, כיכר מתחם בזל, כיכר הגלריה האוניברסיטאית, אם למנות רק כמה. כיכרות עירוניות מוצלחות מתפתחות בדרך כלל מאליהן, ולא על שולחן השרטוט. גם תוכנית הסטודנטיות של רם כרמי נשארה על הנייר, וחניון היכל התרבות המשיך לפעול עוד כשני עשורים עד הזמנתו של דני קרוון בעל-השם לתכנון כיכר התזמורת לקראת חגיגות המאה לעיר.
"כיכר לבנה" אינה כיכר; היא אובייקט אמנות נאיבי, אבל לגיטימי ונסלח, בין היתר בגלל הצבתו בהקשר הפארקי החוץ-עירוני, שאינו דוחה את השעשוע הפורמליסטי ואפילו מתפקד מצוין כאטרקציה לילדים. אבל כיכר התזמורת, מהחללים הפתוחים האחרונים במרכז ההיסטורי של העיר, הייתה צריכה לשמור מרחק מסיפורי קרוון ולאמץ אליה דווקא את ההיסוסים המודרניסטיים של כרמי ורכטר (האבות), ובמיוחד את אותן סכימות שהציעו לא לעשות בה כמעט דבר.
כשקרוון חשף את הפרויקט הנוכחי לפני כשלוש שנים, הוא הטעין את פריטי הכיכר במשמעויות ליריות-סמליות כמחווה לעירו הלבנה האבודה וכניסיון להציל משהו מתל אביב הקטנה שאוזלת מבין אצבעותיו, על רקע חשיפת תכניות השיפוץ והתחלת העבודות על בניין הבימה ועל רקע המאבק הציבורי להצלתו של היכל התרבות מפני שינויים קיצוניים מתוכננים.
ציטוט צדקני של סיפור שאיש כבר לא מתעניין בו
כיכר התזמורת החדשה נראתה השבוע, ולא בגלל הקצוות הפרומים של שלבי סיום, כגרוטאה מכמירת לב. אריחיה עקומים ומטונפים, רבים מהם כבר שבורים בקצותיהם, והמרווחים האקראיים ביניהם כבר החלו להיסתם בבדלי סיגרים. היא גג של חניון תת-קרקעי שבמעביו משמש גם כמקלט אטומי. היא מרוצפת אריחים בגדלים שונים מאבן בצבע חול, לזכר חולות שהיו ואינם ושמהן צמחה תל-אביב של קרוון.
