מפלצת התהילה של דודו אהרון לא עוצרת, וכמדי שנה מאז 2007 הוא חוזר עם אלבום חדש, הפעם שישי במספר. אהרון נמצא בימים אלה בנקודה משמעותית בקריירה שלו, כזאת שבה הוא נדרש לקבל החלטות, צומת דרכים אמנותי אם תרצו.

אחרי במת ריאליטי מתבקשת, אבל כזאת שלא בהכרח עשתה לו הרבה כבוד, אהרון יודע שצריך להכות על הברזל כל עוד הוא חם, והוא כמעט מצליח לעשות זאת.

>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

קצת כמו עומר אדם, שעומד יחד איתו בקדמת הבמה של התעשייה, אהרון בוחר בחוכמה בצד של הבלדות על חשבון להיטי המסיבות המסורתיים והכה מצופים ממנו. אבל הביצוע במקרה של דודו נופל בין הכנות והרגישות של אדם לסתמיות של החדש של משה פרץ, שיצא גם הוא החודש. למרות זאת, ניתן בוודאות להצביע על תופעה משמחת גם בז'אנר הפופ הים תיכוני: חיפוש אחר שירים שמייצגים אמת פנימית.

לעומת עומר אדם, אהרון מרגיש מחויב יותר לקהל הגדול שלו, ולמרות שייתכן שזה יישמע קצת מוזר - משדר מעין ממלכתיות מסוג חדש.

הפרסונה המחויטת של אהרון וחוסר היכולת המוחלט שלו לשחרר את עצמו מהמרוץ לתואר המופרך "הזמר של המדינה" (מושג שתבע משרד היח"צ של אחד אייל גולן), גורם לאהרון לשחרר יותר מדי שירים באלבום החדש, ולאו דווקא להתרכז בשירים רגישים ומחדשים כמו "לא מאוחר לשנינו". אלה הולכים לאיבוד ליד קטעים סתמיים כמו "האוטו שלי, היופי שלך" - שני השירים הללו גם מגיעים באלבום זה אחרי זה, ומצביעים על בחירה לא מוצלחת במיוחד של סדר השירים באלבום.

החדשות הטובות הן שאהרון מנסה להתחדש ולחפש עומק שירגש אותו באלבומו השישי, אבל נקרע בין זה לצורך שלו לספק הרבה להיטים במעט זמן. אולי עוד קצת זמן אולפן, חיבור לכותבים טובים וחיפוש פנימי נוסף היו שמים את "ימים טובים" במקום משמעותי יותר עבור הקריירה של אהרון. בינתיים, ניתן להצביע בעיקר על מגמה מבורכת בפופ הישראלי, וגם זו בשורה.

דודו אהרון, "ימים טובים", Play

ציון: 3 כוכבים

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס :