מצטער, אבל אני לא יכול לספר לכם הרבה על התפקיד שרותם קינן עושה ב"מי מפחד מהזאב הרע", המותחן הקומי השחור־משחור והפשוט אדיר של אהרון קשלס ונבות פפושדו (אם עוד לא ראיתם - תעשו לעצמכם טובה ענקית וטוסו לבתי הקולנוע).

>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

חלק ניכר מהכיף העצום, מורט העצבים, משחית הציפורניים ומשחיר הנשמה שמציע הסרט הישראלי הכי לא ישראלי שנעשה פה טמון בלא לדעת יותר מדי לפני הצפייה, כי הפתעות אכזריות נוטות להיות פחות מפתיעות כשאתה יודע עליהן מראש.

למרבה הצער, תיאלצו להסתפק בהבטחה שלא תראו את זה בא, ושגם אם תראו, זה לא ישנה הרבה. וזה מה שאפשר לספר: קינן מגלם את דרור, מורה מופנם לתנ"ך שנחשד כפדופיל ורוצח סדרתי ועומד לעבור וייה דולורוזה שלא ברא השטן מידיהם של שניים, שוטר שרחוק מאתיקה מקצועית כמרחק רמת גן מטימבוקטו (ליאור אשכנזי הנהדר), ואב (צחי גראד העוד יותר נהדר) שאיבד את בתו לרוצח הנתעב, ונחוש בדעתו לחשוף את האמת.

וזה כואב, כואב כמו שלא דמיינתם שאפשרי בכלל, כשקינן - נהדר לא פחות מצמד הקליברים שחולקים איתו את רוב זמן המסך - נושא על גבו את המשימה הלא פשוטה בעליל של לשבת קשור לכיסא במהלך מרבית הסרט ולעבור גיהינום.

"לשמחתי הגעתי אל הסט הזה אחרי העבודה בסרט הקודם שבו שיחקתי, 'ההתחלפות' של ערן קולירין", הוא מספר, "ושם היו לנו המון ימי צילום אז הייתי קצת מוכן. אם הייתי מגיע לזה ישר מהתיאטרון, יכול להיות שזה היה קצת מערער אותי. בסרט הזה למשל, היינו צריכים לשבור אצבע, וזה דורש טייקים על גבי טייקים כדי להגיע לזווית המדויקת. הקושי בזה אפילו לא טמון ברמה המשחקית. יש שפריצים של דם ודבק בכל מקום, ובשלב מסוים זה היה מורכב אפילו להשתין.

אז כן, יש המון עניינים טכניים מעייפים ומתישים, אבל מצד שני אתה רואה את הברק בעיניים של אהרון ונבות, ואתה שומע פה ושם את גיורא (ביח - י.ב), הצלם אומר אומר שזה נראה מדהים, ועומדים מולך צחי גראד וליאור אשכנזי ודב'לה גליקמן, שחקנים שכבר עשו דבר או שניים בחיים שלהם, וגם הם מתרגשים כמו ילדים ממה שקורה, ואתה חושב 'בואנה, כנראה זה חשוב, העניין הזה'".

וכנראה שזה באמת חשוב, כי "מי מפחד מהזאב הרע" מגיע אלינו כשהוא נישא על גלי באזז בינלאומי סופר מרשים, כולל חוזי הפצה בארצות הברית ובבריטניה, הקרנות מפוצצות בפסטיבלים, פרס חביב הקהל בפסטיבל סרטי האימה סטנלי שבקולורדו ושני פרסים - עבור הסרט הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר - בפסטיבל הז'אנרי החשוב, פנטזיה שבקנדה.

כמה ימים אחרי שאני נפגש עם קינן סמוך לביתו במרכז תל אביב מתברר כי "מי מפחד מהזאב הרע" זכה ב־11 מועמדויות לפרס אופיר שלנו, אבל ממש ערב לפני פגישתנו מתפרסמת הידיעה על הזכייה בפנטזיה, וקינן קורן. "ברור שיש את הגאווה שאני חלק מהעניין", הוא אומר, "אבל כשאתה מכיר את האנשים, וספציפית את נבות ואהרון, אתה פשוט שמח בשמחתם. זה בזכות ולא בחסד, ואחרי עבודה כל כך קשה. הם פשוט עשו סרט בן זונה".

מתי ראית אותו לראשונה?

"בבכורה בפסטיבל טרייבקה. לא נתנו לי לראות אותו לפני כן, והתחושה היתה מדהימה. אומנם ראיתי קצת לפני, פריימים פה ושם, המינימום שבמינימום, אבל לראות את כולו כמו שצריך, עם המוזיקה והקהל... זה פשוט היה מטלטל, במובן הכי טוב של המילה. גם כל שאר ההקרנות שהיו לנו מאז היו נהדרות. אתה רואה אנשים מסתירים את העיניים בסצנות מסוימות, לפעמים הם צועקים".

בהקרנת האקדמיה שבה נכחתי קמו כמה נשים מבוגרות שורה לפניי ופשוט עזבו. אני חושב שזה סימן מעולה.

"זה באמת סימן מעולה (צוחק). וכן, זה לא סרט קל לצפייה. אלימות, מתח ופדופילים. אבל מי שצולח אותו לא ישכח אותו לעולם".

אתה מרגיש את הבאזז?

"בטח, מרגיש מאוד, אבל בגלל ניסיון העבר אני גם יודע שמתישהו זה ייגמר, אז זה קצת מר־מתוק במובן הזה. מתישהו אתה ממשיך בחייך לדבר הבא, ואז יש קצת מהפוסט־פרודקשן בלוז. אחרי הצילומים הוא היה מאוד נוכח, הבלוז הזה".

אילו תגובות אתה מקבל אחרי ההקרנות?

"אני יוצא מהקרנה והתגובות הן חצי־חצי כזה. יש את אלה שבאים לברך ולשוחח, ויש כאלה עם מבט של 'אל תתקרב אליי, אל תתקרב אל הילדים שלי', ויש כאלה שמציצים לראות שכל האצבעות שלי בסדר, שכולן במקומן. אבל זה כיף לא נורמלי, לשחק דמות כזו".

יש חשש מטייפקאסטינג, מהתקבעות באבטיפוס של אדם שנחשד בפדופיליה?

"לא כל כך. תראה, הייתי חלק מ'ציפורלה', מופע קומי נונסנסי ומטורף, אז היית מצפה שיסמנו אותי כשחקן קומי. אחר כך עשיתי את 'ההתחלפות' והיית מצפה שיסמנו אותי כשחקן מלנכולי ופילוסופי. בינתיים אני הולך בין הטיפות של הדבר הזה, ומקווה שיהיה בסדר. החשש קיים, אבל מה, לא תעשה דברים? תשב בבית כל היום כי אתה מפחד להתקבע?".

למרות הסיפתח הקולנועי המרשים שלו, אם הפרצוף של קינן (33) מוכר לכם, זה כנראה לא משם. אם ראיתם טלוויזיה בזמן האחרון, בטח הבחנתם בו טס עם התינוק של במבה על גב של צב כדי להילחם בניצבים בפרסומת המושקעת לחטיף האהוב שנטחנת לאחרונה.

חוץ מזה יש לו אתר בשם one-take שבו הוא מכין שחקנים לקראת אודישנים ("אני מאוד גאה בו. זה תחום מאוד מפותח בחו"ל, הכנה לאודישן, אבל פה בארץ הוא משום מה נזנח). ויש גם סיכוי שראיתם אותו באחד ממופעי אנסמבל "ציפורלה", החבורה המטורללת והמוכשרת בטירוף שהפכה לתופעת קאלט עם המופע "עקיצה טבעית". קינן, אחד מ־10 חברי מחזור מ' של הסטודיו של ניסן נתיב שייסדו את האנסמבל, והוא גם היחיד שעזב את החבורה, לפני פחות משנה.

"עזבתי מכל מיני סיבות", הוא מסביר, "אני יכול לומר שהגעתי לנקודה שבה אני פחות מאמין בדרך שבה הקבוצה בוחרת, והרגשתי שאני מפריע, שאני מונע התקדמות בגלל שאני מציב כל מיני סייגים ומטיל ספק. ישבתי עם עצמי לשיחה מאוד ארוכה, וניסיתי להבין אם 'ציפורלה' היא הדבר הגדול שאעשה בחיי. הרגשתי שהגיע הזמן לחפש את הדבר הגדול הבא שאעשה".

הפרידה היתה קשורה להישגים המקצועיים שלך? בכל זאת, שני תפקידים מרכזיים בשני פיצ'רים בולטים.

"לאו דווקא. גם אנשים אחרים מ'ציפורלה' התקדמו מאוד במהלך העבודה עם האנסמבל. דאנה איבגי, אני לא צריך לספר לך עליה, וגל פרידמן זכה בפרס אופיר על 'המשגיחים', כל אחד שם עובד בדרך כזו או אחרת ומצליח לקיים את עצמו גם מחוץ לקבוצה.

"אצלי במקביל גם התחיל רצון מאוד חזק לביים, לא רק בתיאטרון אלא גם במסגרת האנסמבל, וכשהבנתי שזה לא הולך לקרות מכל מיני סיבות, החלטתי שזה פשוט לא מתאים, לא להם ולא לי".

היו ענייני אגו?

"זו אף פעם לא היתה בעיה כשהיינו יחד. אף אחד לא רצה את ההגה מתוך כוונות אגואיסטיות נטו, אף פעם. באמת שהיתה תחושה משפחתית חזקה".

ועכשיו, כפרילנסר, קורה שאתה קם בבוקר, מבין שהיום שלפניך די פנוי ונתקף חרדה?

"בטח, זה איום ונורא. אני ואשתי קוראים לזה 'בנה יומך'. אלה ימים שיכולים להיות מאוד קשים, ואם לא תחליט שאתה הולך לעשות משהו עם היום הזה, באותה מידה אתה יכול פשוט להישאר במיטה ולא לקום. היו אינסוף רגעים של ייאוש, אבל גם בתוך 'ציפורלה' היו כאלה. כל מי שלא הולך למשרד כל יום חי את זה מתישהו".

אתה משווע לפעמים למשהו יותר יציב?

"בהחלט. לא תמיד הייתי שחקן. עבדתי בהרבה עבודות, עבדתי בביטוח שלוש שנים. מצד שני, אתה לא באמת מוכן לעשות את הפשרה הזאת, ופשוט מחכה לפעם הבאה שמשהו יצליח".

גם אם התפקיד הקולנועי הבא יבושש להגיע (והוא לא: קינן כבר הצטלם לפיצ'ר מתח ואקשן שמתרחש בירושלים ושקצת מוקדם לדבר עליו), קינן - שבצעירותו נמנה עם קבוצת צעירי הבימה וצבר ניסיון לא מבוטל בתיאטרון - לא מתקשה לשמור את עצמו עסוק. רק השנה כתב וביים שתי הצגות, אחת לסטודיו של ניסן נתיב, והשנייה לתיאטרון הילדים והנוער.

"כתיבה זה התגמול הכי טוב שאני יכול לאחל לעצמי", הוא מבסוט, "לראות משהו שכתבת קורה מול העיניים זה סיפוק כמו אורגזמה בלתי נגמרת. ותיאטרון זה הבית שלי. שם גדלתי, זה מה שאני הכי אוהב. הייתי בניו יורק לא מזמן וראיתי שני מחזות זמר שפשוט גמרו אותי, “Wicked” ו־“Book of Mormon”. הלכתי על אוויר ימים שלמים אחר כך".

קינן נשוי לשחקנית ולכותבת נועה לזר קינן, ואב לנעמי בת השלוש, ועכשיו בני הזוג שוב בהריון. "הפעם זה בולבול", הוא מספר.

זה בטח רק מגביר את החרדות הקיומיות.

"תקפה אותי האימה הקיומית מהצורך להיות מודל גברי של מישהו. אבל גם הממד של האחריות קיים, וזה בהחלט מדאיג, אבל אלה החיים שבחרנו לעצמנו, ואנחנו עושים משהו שאנחנו אוהבים".

מזל שיש פרנסה, וספציפית יותר, את התינוק של במבה.

"שמע, זה מדהים, אתה יכול להופיע על במה ערב־ערב במשך שנה, ואף אחד לא יזהה אותך, אבל השתתפת בפרסומת אחת ומצביעים עליך ברחוב".

קשה לך עם העובדה שצריך לעשות פרסומות כדי להתפרנס?

"כאחד שלא התעשר מהמקצוע, רחוק מזה, כל עוד מאפשרים לי להתפרנס במקצוע שלי, גם אם זה בפרסומת, אני אומר 'תודה רבה'. למה לא? מה עדיף, שאני אמלצר? תן לי להמשיך ולפרסם את במבה, בכיף".

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס :