הקרנת הבכורה הישראלית של "האשליה", הסרט ההוליוודי עתיר הכוכבים, עבר רחש בקהל כשהשחקנית הצרפתייה־יהודיה מלאני לורן הפציעה לראשונה על המסך. מכל קצות האולם נשמעו קריאות לוחשות בהערצה: "שו־ש־נה" - שמה של הגיבורה שלורן גילמה ב"ממזרים חסרי כבוד", סרטו של קוונטין טרנטינו.

>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

בארבע השנים שעברו מאז ש"ממזרים" חרך את המסכים, גרף פרסים ועורר פולמוס, לורן הספיקה לעשות הרבה מאוד דברים. אבל תפקיד הפריצה הבלתי הנשכח שלה - שושנה דרייפוס, הנוקמת היהודייה שחיסלה את הצמרת הנאצית, כולל היטלר - כה מזוהה איתה, שכל דבר שהיא עושה מאז נמדד ביחס אליו.

"ההצלחה עלולה להיות מסוכנת - היא יכולה להיות נוחה מדי", הפגינה לורן מודעות מפותחת למצב אליו נקלעה, כשנפגשנו במלון ברלינאי סטייליסטי וטרנדי. "פתאום אחרי 'ממזרים' כולם על הסט דואגים לך ונחמדים אליך, ואתה מקבל הרבה כסף, והסיטואציה הזאת הפחידה אותי. אלה לא החיים האמיתיים. במקום להיענות להצעות בהוליווד, העדפתי לקחת סיכונים. חשוב להתנסות ולאבד את הביטחון שלך ולא להיות אותה שחקנית כל הזמן".

במקום לחצות את האוקיאנוס ולהשתקע בעיר המלאכים, לורן המשיכה לגור בפריז ולעשות סרטים באירופה (מלבד גיחה אחת לאמריקה - בסרט "בגינרס", בו שיחקה לצד יואן מקגרגור). לפני שנה היא נעתרה לעזוב שוב את משכנה האירופי לטובת הרפתקה אמריקאית נוספת: "האשליה", מותחן שמוצג עכשיו אצלנו, ובו שום דבר הוא לא מה שנראה.

בעלילה עתירת הטוויסטים מגלמת לורן חוקרת אינטרפול שמנסה לסייע לסוכן אף.בי.איי (מארק רופאלו) ללכוד ארבעה קוסמים־מנטליסטים, שהצליחו לבזוז בנק פריזאי ועמלים על שוד נוסף. "הדמות שלי בסרט היא סקרנית בדיוק כמוני. זה משהו שמשותף לנו. מה שאהבתי בתסריט זה ששום דבר לא מובן מאליו ויש כל הזמן הפתעות", מדווחת לורן.

"האשליה" הוא לא הסרט היחידי בו לורן מרצדת על מסכינו בימים אלה. מסוף השבוע היא מככבת גם ב"רכבת לילה לליסבון", עיבוד לספרו של פסקל מרסיה, העוסק במורה משווייץ (ג'רמי איירונס) שיוצא לליסבון כדי להתחקות אחר סופר מסתורי, ונחשף לפועלה של המחתרת שהפילה שם את הדיקטטורה הצבאית ב־1974.

היית מודעת לפרק הזה בהיסטוריה האירופית?

"לא ידעתי דבר על המחתרת בפורטוגל, בגלל שהפרק הזה בהיסטוריה לא מופיע בספרי הלימוד בצרפת. הייתי בהלם כשגילתי מה המחתרת הזאת עשתה ושהיא פעלה במשך 40 שנה. זה מטורף שפורטוגל שוכנת כל כך קרוב לצרפת וממש סמוך אלינו התרחשו דברים אבסורדיים, כמו דיקטטורה ושלטון שמדכא את האזרחים שלו. לחשוב שבשנות ה־60 וה־70 כולם בפריז דיברו על סקס וחירות, ולא רחוק משם אנשים חיו תחת דיכוי ושלטון עריצות".

נפגשתי עם לורן בפברואר האחרון, ימים אחדים לפני יום הולדתה ה־30 (ובספטמבר היא כבר אמורה להפוך לאמא). "או, אלוהים, אני לא יודעת איך אני מרגישה לקראת התאריך הזה", הודתה. היא נולדה בפריז ב־1983. "אמא היתה בלרינה ועכשיו היא מורה לבלט, ואבא שלי נמנה על צוות הדיבוב הצרפתי של 'משפחת סימפסון'", היא מספרת.

את תחילת הקריירה שלה לורן חייבת לז'ראר דפרדייה. כשהיתה בת 16 היא ביקרה על סט הצילום חבר טוב של אביה, ששיחק לצידו של כוכב הקולנוע הצרפתי. תוך שבוע קיבלה לורן טלפון בו התבשרה שדפרדייה העניק לה תפקיד בסרטו "הגשר".

זאת היתה ראשיתה של עשייה אינטנסיבית, וב־2007 לורן אף עוטרה בפרס הסזאר בקטגוריה "השחקנית המבטיחה של השנה", בזכות "אל תדאגו, אני בסדר". כעבור שנתיים הגיע טרנטינו וטלטל את הווייתה. "פחדתי מהתגובות שהסרט יעורר, גם בישראל", היא אומרת, "אבל סבא שלי, ששרד את השואה, ביקש ממני לעשות את התפקיד. הוא אמר לי, 'טרנטינו בחר בך בגלל שאת צריכה להרוג את היטלר'".

אחרי "ממזרים חסרי כבוד" הופיעה לורן בשלושה סרטים שעסקו בנושאים יהודיים, כולל "הקונצרט" ו"נקודת איסוף", שעסק בגירוש יהודי פריז בשנת 1942. "'נקודת איסוף' עסק בתקופה איומה בהיסטוריה של צרפת, וחשוב לזכור שהצרפתים אמרו אז לגרמנים, 'אתם יכולים לגרש את הילדים היהודים, אם אתם רוצים'. קל כיום לומר שהצרפתים היו נהדרים בתקופת המלחמה, אבל הם לא היו כאלה. לא כולם. בטח לא המשטרה".

לורן היא אשה דעתנית, ובניגוד לכוכבים הוליוודים מלוקקים שעונים בצורה קלישאתית ומתחנפת, אין לה שום בעיה לרדת על עצמה ("אני לא אוהבת את עצמי ב'הקונצרט', חוץ מהקטע בו אני מופיעה ומנגנת בקונצרט"), על הגברים בחייה ("עד שהכרתי והתאהבתי בבעלי, השחקן ג'וליאן בויסלייה, יצא לי לפגוש כמה בחורים משוגעים, מוזרים ומוטרפים"), על חבריה השחקנים ("הכי נורא ששחקנים עובדים לפי 'השיטה', אבל הם לא אומרים לך שהם פועלים ככה. פתאום הם לא טורחים לדבר איתך, בגלל שהם נכנסו לתוך התפקיד. אני שונאת שחקנים מהסוג הזה. לי אין שום שיטה").

ללורן יש גם השגות על חלק מהבמאים איתם היא עבדה. "אני לא מתכוננת לתת לך שמות, אבל כשהייתי צעירה עשיתי סרט עם במאית שדיברה עם הצוות בצורה איומה ונוראה. הבטחתי לעצמי שכשאהיה יותר מפורסמת, אצא נגד התנהגות כזאת".

לאור ההתנסויות שלה החליטה לורן שהיא תהיה חביבה לצוותה כשתהפוך לבמאית בעצמה. תחילה היא עשתה סרטים קצרים. אחד מהם היה מאוד (!) ארוטי ("A Ses Pieds"). "בתחילת הצילומים הייתי צריכה לומר משפטים מופרעים ומוזרים לשחקני הפורנו שלי, וזה היה קשה ומוזר. אבל אחרי עשר דקות כבר התרגלתי, וזה היה כמו לביים סרט רגיל.

"הרגשתי כמעט כמו בבלט. ביימתי גופות נעים ומרקדים במיטה, ואני מאוד גאה בתוצאות ובצילומים היפים. זה היה אימון נהדר לקראת עשייה של סרטים ארוכים". ב־2001 היא שיגרה את סרטה הארוך הראשון, "המאומצים" (2011) - דרמה משפחת על נשיות ואהבה.

מה לקחת מטרנטינו בעבודת הבימוי שלך?

"טרנטינו הוא האוניברסיטה הכי טובה. גנבתי ממנו הרבה דברים. יש לו המון דמיון, והוא גאון באיך שהוא מאיר את הסצנה ומניע את המצלמה. הוא גם מדהים בדרך שהוא עובד עם השחקנים. הוא פשוט אוהב אותם, ומוצא תמיד את המילים הנכונות. הוא קפטן נהדר".

כל אחד רוצה להיות זמר

אבל אחרי ניסיון קשה עם הביקורת הצרפתית, מלאני לורן בטוחה שזו לא הקריירה בשבילה

במסגרת היצירתיות התזזיתית והאנרגיה הבלתי נדלית שלה, מלאני לורן גם הוציאה ב־2011 את En t'attendant, אלבום עם שירים דרמטיים שכתבה על אהבה, אותו יצרה עם המוזיקאי האירי דמיאן רייס.

"דמיאן אמר לי, 'אם את רוצה להיות מוזיקאית - תהיי מוזיקאית'. אז נאלצתי ללמוד לנגן בגיטרה ולחזור לנגן על פסנתר. ההתנסות הזאת של האלבום נתנה לי הרבה אנרגיה וכוחות חדשים, אבל לא חשתי בנוח לעמוד על הבמה ולשיר, לא הצלחתי להרגיש את הקהל. תהיתי מי רוצה בכלל להאזין לי שרה.

"המוזיקה לא היתה הניסיון הכי טוב בחיי. בעקבות האלבום קלטתי שכל דבר שאעשה, ולא משנה מה, יתקבל על ידי הביקורת הצרפתית בצורה קשה וביקורתית. אם לא הייתי עושה משהו, היו כותבים עליי 'היא לא עושה שום דבר, בגלל שהיא גרועה', ואם אעשה משהו, יכתבו 'היא כל כך גרועה!'".

"תהיתי מי בכלל רוצה לשמוע אותי שרה". עטיפת האלבום של לורן
"תהיתי מי בכלל רוצה לשמוע אותי שרה". עטיפת האלבום של לורן

____________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס :