תאהבו אותו או תשנאו – ושי גולדן, 41, יקדם בברכה כל אופציה שלא תבחרו - קשה יהיה לכם להתעלם ממנו, במיוחד נוכח המהלך ההדרגתי שהוא מבצע בשנים האחרונות.

מעמדת מבקר נשכני (בוואלה ו"ידיעות אחרונות") ועורך תרבות עסוק (ב"הארץ" ולאחר מכן "מעריב", שם שימש כסגן העורך בתקופה הקצרה והסוערת של דנקנר כבעלי העיתון שהסתיימה לאחרונה בצורה עגומה), לנקודה החמימה הזו מול המצלמות.

>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

גולדן ידוע ביכולת אדירה להתקדם מהר וחזק בקריירה. אחרי "מחוברים" הגיעה "דיבור ישיר" בערוץ 2, תפקיד ב"תנוחי" הטראשית של HOT, ולא מעט הופעות אורח בכל תוכנית שבה לתחקירנית יש את המספר שלו בחיוג המקוצר. ולכולן יש. עכשיו הוא ברשת.

אל העיתונות המודפסת לא נראה שהוא יחזור אי פעם, אחרי שנשאב אל חיקה החם והנעים של הטלוויזיה. "חם ונעים?" הוא מתנגד, "לאו דווקא. המצב קשה לא רק בפרינט".

אבל בסופו של יום, המצב בעולם העיתונות המודפסת גרוע בהרבה, וגולדן עזב בזמן, הישר לעמדת הגשת תוכנית האקטואליה־לייט "מדברים על זה" (לצד שרון כידון, שאיתה הוא גם מגיש זה שנתיים את תוכנית הברנז'ה, "מייבשים את הביצה" ברדיו תל אביב), והג'וב המפתה של מנהל מחלקת האקטואליה והדיי־טיים ברשת.

מבור באדמה לבור של שמנת? ייתכן, גם אם גולדן לא אץ להודות בכך. מצפייה בו בתוכנית עולה לעיתים מן תחושה אמביוולנטית שכזאת. היא קשורה לפער שבין היומרות האינטלקטואליות של עיתונאי בכיר, עורך ובעל טור עתיר ניסיון שכתב ארבעה ספרים ומפטפט בידענות עם יוסי שריד, ובין המלאכה המפוקפקת של הצגת הסינגל החדש של טום קשתי כמה דקות לאחר מכן.

אם תשאלו את גולדן, הלגיטימיות של תמהיל כזה היא בלתי מעורערת, אם כי הוא מוכן לקשור את רדידות השיח הפוליטי המקומי לשינויים בהרגלי הצריכה שלנו.

"בהחלט יש השטחה של המדיום בגלל הפלטפורמות החדשות. מטבע הדברים, אייטם טלוויזיוני של שלוש דקות אינו שווה בעומקו לכתבה בת 2,000 מילה. היום, כשאני מארח פוליטיקאי והוא יודע שיש לו חמש דקות מולי, הוא מוכרח לדבר בסאונד בייטס, בקלישאות ובססמאות. הוא יודע שאין לו יכולת לייצר שום עומק".

ומהצד השני יושב שי גולדן שגם מנהל את מחלקת האקטואליה של רשת. אתה חלק פעיל מהמגמה המשטיחה שעליה אתה מדבר.

"השאלה היא באיזה צד אתה בוחר להיות. האם תהיה בצד שעומד בחוץ ומבקר, צד שבו הייתי הרבה שנים, או בצד שנמצא בפנים, ומנסה לייצר שינוי ברמת השיח משם.

"הייתי שם, בצד הראשון. היה לי טור ב'ידיעות' וטור ב'הארץ', וגיליתי שזה לא באמת משנה מציאות, זה אפילו לא מזיז לה בשיט. הדרך לייצר שינוי היא להיכנס למגרש ולהשתתף במשחק.

"לפעמים אני תורם את הסנט שלי, לפעמים אלה שלושה סנטים, ולפעמים כלום. חוץ מזה, אני לא חושב שההשפעה שלי על מה שקורה על המסך היא קרדינלית".

לפעמים נדמה שאתה משחק משחק כפול: מצד אחד עוסק באייטמים מהזן הקליל והבידורי, ומצד שני שומר על הריחוק הציני שמאפשר לך להביט על זה קצת מלמעלה, לבדל את עצמך מהפופוליזם של העיסוק הזה.

"אני ציני מאוד גם כשאני מדבר עם שלי יחימוביץ' וציפי לבני. עמרם מצנע נזף בי בשידור, 'די להיות כל כך ציני'. האישיות שלי היא כזו, קצת מתנגדת, קצת ביקורתית, קצת מביטה בעין עקומה על הכל. ובינינו, עמרם מצנע לא כל כך רחוק מטום קשתי. ההבדל בין ציפי לבני ל אביבית בר זוהר הוא לא שמיים וארץ. שתיהן מקדמות איזשהו עניין, שתיהן משחקות את הדמות שלהן בטלוויזיה. אבל זה בדיוק הפוסט מודרניזם, להתעסק בשניהם באותה מידה של רצינות בתוכנית כמו 'מדברים על זה'.

"גם אני וגם שרון כאלה, מתעניינים גם בגבוה וגם בנמוך. אם תגיד לי להגיש עכשיו את 'פגוש את העיתונות', יכול להיות שזה יעניין אותי. מצד שני, אם תגיד לי להגיש את התוכנית של גיא פינס, יכול להיות שגם זה יעניין אותי".

מרגיז אותך שאתה נאלץ להגן על עצמך ועל הבחירות שלך?

"כן. הרי אין ראיון שאני לא נדרש להתנצל על מי שאני או מה שאני, כי אנשים ממש מנסים לשבלן אותך. האם אתה עורך מוסף 'הארץ' גבה המצח והרציני, או שאתה שטותניק שהולך ל'מחוברים' ומדבר על יעל בר פאקינג זוהר. הם רוצים להבין: אתה משולש? מרובע? עיגול? אליפסה? מה אתה? ואני אומר שאני גם משולש, גם מרובע, גם אליפסה.

"תפסיקו כבר לדחוף אותי לשבלונות שלכם. לא רוצה! תפסיקו כבר להכריח אותי להיכנע לתכתיבים שלכם. אני גם בן אדם עם איי.קיו גבוה, אני גם קצת פרחה, אני גם קצת ערס, וגם קצת חרמניקו, וגם אדם שהגיש הצעה לדוקטורט בספרות, וגם צופה ב־'The Voice' וממש סבבה עם זה. אני יכול לראות 'The Voice' ואז לקרוא קצת קירקגור (פילוסוף אקזיסטנציאליסט, י.ב). אם יש לך בעיה עם זה, אז הבעיה היא שלך".

את גולדן, שגר בבנימינה עם מיכל ושני ילדיהם איל ונועה (למי שחי תחת סלע ולא חזה מעל המסך שלו במשפחה הנהדרת שטיפח האיש המורכב הזה), מאוד, מאוד קשה לנצח בוויכוח, שלא לדבר על לערער את תפיסתו האבסולוטית בנוגע לאיך שהוא רואה את הדברים, ויהיו הדברים אשר יהיו.

למעשה, תתקשו מאוד אפילו לסדוק את מערכת המגננות הרטוריות שלו. הן מתוחכמות ושלמות כפי שרק אדם נבון שרגיל להיות מותקף - ולעיתים גם די נהנה מזה, כאמור - יכול לפתח.

"אמרתי לעורכת הספרותית שלי, הילה בלום, משפט שהיא כל כך התאהבה בו", מספר גולדן, "עד שהחליטה לכתוב אותו על הכריכה האחורית של הספר החדש שלי (שיורכב מקובץ סיפורים קצרים, י.ב) שיוצא עוד שלושה שבועות: 'אני אדם ללא עור, אבל עם וואחד שריון'. אין לי עור, ואני מרגיש את העולם לחלוטין, כל משב רוח שעובר, כל עלה שנושר עובר דרך הנימים הכי עמוקים שלי, ומצד שני יש לי שריון קשקשים מאוד רציני.

"זה המקום שבו הטוטאליות של ההיחשפות בעצם מגינה עליי, המקום שממנו אני הולך ל'מחוברים', המקום שממנו אני אומר את הכל גם אם זה יסבך אותי עם חצי עולם".

וגולדן אכן נחשף טוטאלית, קודם במסגרת הטורים האישיים שלו ואחר כך, כאמור, במסגרת העונה הגברית הראשונה והכה־מוצלחת בדוקו־ריאליטי המשגשג של HOT וקודה, זה שהפך אותו ואת רן שריג לכוכבי טסטימוניאלס, שנויים במחלוקת ואולטרה־מדוברים.

למרות ששניהם ניצלו את המומנטום למטרות קריירה ומיצוי עצמי, שריג תמיד נראה כמי שכפאו שד בקשר למימוש ההטבות המקצועיות המגיעות עם הקורבן שנדרש כדי להשתתף ב"מחוברים", כאילו ההשלכות האישיות מכבידות עליו, בעוד גולדן נראה כנהנה מכל רגע, כאילו האינטנסיביות של החשיפה פתרה נוירוזות נושנות, כאלו שליוו אותו מילדותו המורכבת בבית הוריו המאמצים ועוד קודם, משש שנות חייו הראשונות בבית יתומים.

"אני חושב ש'מחוברים', שעליה אני לחלוטין לא מתחרט, היתה סוג של טיפול בהלם לילדות שלי, שהיתה כולה בסימן ההשתקה, שמירת סוד ועצימת עין", הוא מאשר. אבל קיים גם האישיו של הצורך האובססיבי בחשיפה הזו, אותה הוכיח גולדן ב"מחוברים", באוטוביוגרפיה "הבן הטוב", בראיון אצל גיל ריבה ובעצם מתחת לכל עץ רענן - אקסהיביציוניזם רגשי שפשוט מושל בו לעיתים.

"התוכנית מעט גמלה אותי מהצורך להיחשף", הוא ממשיך, "אבל אני עדיין עושה את זה, כמובן, במסגרת העיסוקים שלי. בניגוד לאחרים, אני פחות מפחד מחשיפה. אני לא מרגיש שהיא מאיימת עליי.

"התחושה שלי היא שרובנו חיים חיים של שקר וכזב, של העמדת פנים, והרצון לגונן על הפרטיות שלנו הוא התירוץ לא להראות לעולם את הפנים האמיתיות שלנו. אנשים כאלה מסתכלים עליי ועל רן שריג ואומרים 'אתם בוגדים בקוד החברתי. אתם רוצים להיות נורמליים? תזייפו, תשחקו משחק חברתי של מסכות'.

"כל ימיי שיחקתי את המשחק הזה, אבל מתישהו פשוט קרעתי את המסכה מעליי באלימות. כמי שמעיד על עצמו שהיה שקרן פתולוגי בעבר, היום אני מרגיש הרבה יותר כן וישר והוגן עם עצמי והעולם, הרבה יותר מאשר אנשים שמטיפים לי מוסר על היותי כזה או אחר. אני מרגיש שאני מוקף באנשים צבועים".

והצבועים האלה יגידו שאתה ג'אנקי של חשיפה ותשומת לב.

"שיגידו. המחיר של השקר, של לא להיות ישר עם עצמך ועם אחרים, כבד יותר בעיניי מאשר להצטייר כ־Misfit, כמי שגלש מחוץ לחברה. הם מפחדים ממך כי אתה מאיים עליהם ברגע שאתה אומר את האמת".

אז אתה מאושר בלי המסכות, ושהמלעיזים ייחנקו?

"רגע, רגע, לאט לך, ידידי, עם מילים גדולות כמו 'מאושר'. אבל אני בהחלט מרגיש שתא הכלא שלי הרבה יותר רחב ומאוורר ממה שהוא היה לפני חמש שנים, שלא לדבר על לפני 20 שנה, אז הייתי בצינוק עם עכברים".

אבל גם בתא כלא גדול יותר, אדם יכול להיפגע מביקורת.

"אין דבר יותר ציני בעולם ממי שמבקר אחרים ולא מסוגל לקבל ביקורת. זה מזעזע ומגעיל אותי, אם אתה בפוזיציה שיש לך אפשרות להעביר ביקורת, תתכונן לקבל אותה חזרה.

"קראתי על עצמי המון דברים רעים, השם ירחם אילו דברים קראתי על עצמי בעידן הטוקבקים והציוצים. ספרים שלמים של מילים רעות קראתי על עצמי, והנה, אני עדיין כאן. להגיד לך שאני מוחא כפיים בהתלהבות? ברור שלא, ולפעמים אני גם שש אלי קרב, ונקלע לקרבות רחוב וקטטות ועימותים קולניים.

"אבל כשאני קורא ביקורת על ספר שלי או הופעה בטלוויזיה, אני מבין שזה שם המשחק, וגם אני פעם הייתי בכורסה הזאת. ואם יש הגזמות לפעמים, אז ככה זה. גם אני לפעמים הפרזתי, כשהייתי מבקר, כמו במתקפות השיטתיות שלי על ליאור שליין".

ובו אתה נתקל עכשיו במסדרונות רשת.

"אנחנו מהנהנים בשלום זה לעברו של זה. שליין בעצמו אמר, 'לא מוכרחים להיות חברים'".

"מדברים על זה", רביעי וחמישי, 15:30, שישי, 16:00, ערוץ 2

** את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגיליון השבוע של "פנאי פלוס"

___________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס :