צילומי השער של שלום אסייג היו מהקצרים שבצילומי השער של "פנאי פלוס". אסייג, כמו מכונה משומנת ומשועממת, נעמד מול הצלם ותקתק פוזות בקצב רצחני. כשציינתי באוזניו שמעולם לא ראיתי מישהו שמצטלם בכזו מהירות אמר, "אני פשוט רוצה לגמור וללכת הביתה". נפלא, חשבתי לעצמי, חבל שלא כולם כך.

>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

בגיל 43, בפרוס העונה השביעית של "צחוק מהעבודה" (שישי, 21:30, ערוץ 2) מבית רשת ואחרי 20 שנה בביזנס, מה שמאפיין את אסייג הוא המקצוענות וגישת ה"אין לי כוח לשטויות" שלו.

אל תטעו: מדובר בסוס עבודה שאוחז בחברת הפקות, כותב, חורש את הארץ עם המופע האחרון שלו, מארח סטנדאפיסטים חדשים וכמובן מדבב את התוכי של בזק בינלאומי ("אמא'לה, עקרבוט!"), הציפור הכי ערסית מאז שהמיינה פלשה לארץ, אבל גם הכי מתוקה.

אסייג (43), כפי שאתם בטח יודעים, הפך לסבא בשנה שעברה לנכד, שהיום הוא בן שנה וחצי ועונה לשם אושר, מה שהופך אותו לאחד הסבים הצעירים בביזנס, ולבטח גם הגבוהים ביניהם.

בנו דניאל הלך בדרכו לא פעם אחת כי אם שלוש: גם הפך לאבא כזאטוט בן 18, גם החל להופיע כסטנדאפיסט, וגם מגלם את אביו בצעירותו בסדרה "שנות ה־80" (שבה שלום מגלם את אביו).

הוסיפו לכך את העובדה שאחיו מני הוא הכותב הראשי של הסדרה החדשה המבוססת על ילדותם בטירת הכרמל שתעלה ברשת - בהתחשב בסטנדרטים של התעשייה בארץ, "מתישהו" תהיה הערכה הוגנת - ותראו איך מתחת לאפכם נרקמת פה מזימה להרים שושלת, התשובה של טירת הכרמל למשפחת בנאי.

הביקורות הרעות שקיבל אסייג במשך השנים יכולות להגיע לירח, אם תעמידו אותן זו על זו, אבל את הסטנדאפיסט היחיד בארץ שמילא את קיסריה זה לא מעניין. עם רייטינג בשמיים ומופע שרץ מאות פעמים, המבקרים, מבחינתו, הם אנשים שלא מרגישים את העם.

"זה לא נעים לקרוא ביקורות לא טובות, ואני קורא", הוא מודה. "בהתחלת הדרך הדברים האלה יכלו להוציא אותי מדעתי. אחרי זה אתה מתחשל, לומד שכותבים, בסדר. כי בהתחלה אתה גם חושש שקהל יפסיק לבוא".

שהבוסים ברשת לא יהיו מבסוטים.

"כן, אבל אתה מבין שזה לא המשחק. שבסופו של דבר הקהל בא לראות אותך, והוא אוהב אותך, ולא אכפת לו אם המבקר כתב ככה או אחרת. מי שאוהב את התוכנית רואה את התוכנית ולא אכפת לו מה כותבים המבקרים ומי שקורא ביקורות לא מבין בכלל איך הם מעזים לכתוב כזה דבר.

"את יודעת, היו כאלה שכתבו עליי שאני כלום, כתבו שאני בדיחה, שההומור שלי שכונה, ואז פתאום מצאו את עצמם בלי עבודה ואיפה הם באו לחפש? אני פגשתי אחר כך את האנשים האלה, הם באו לחפש אצלי עבודה. פתאום כבר לא הייתי כלום".

על "צחוק מעבודה" אתה רגיל לקבל קטילות ושהרייטינג בשמיים, אבל אם יקטלו את הבייבי החדש שלך "שנות ה־80"?

"אני כבר מוכן ומזומן לביקורת. ואם אקבל ביקורת טובה, אהיה מופתע. מה שחשוב זה אני. אני הולך בסדרה הזאת עם האמת שלי עד הסוף, ובגלל זה אני מאמין שהיא תצליח. כמו שכשאני כותב מופע אני לא עסוק בלרצות מישהו מהקהל או את המבקרים, אני עסוק בלרצות את עצמי. זה מצחיק אותי או לא מצחיק אותי.

"כשאני יושב עם מני ועובדים על מופע אני לא אומר, 'וואלה, אותי זה לא מצחיק אבל זה יצחיק את הקהל אז אכניס את זה'. אין כזה דבר. זה צריך להצחיק אותי כדי שזה ייכנס פנימה".

אסייג, אין אחד שלא יודע, גדל בטירת הכרמל וחלם מאז ילדותו להפוך לסטנדאפיסט. הוא זכה במקום הראשון בתחרות כישרונות צעירים בעיר הנוער בתל אביב, אחר כך רכש ניסיון שלא יסולא בפז בהופעות בבתי מלון באילת ("הקהל הכי קשה שיש") ובגיל 23 נחת בתל אביב עם ביטחון מלא שהוא עומד להצליח.

המבקרים עשו כמיטב יכולתם כדי שזה לא יקרה, ותייגו אותו כעממי עם הומור עדות. אבל אסייג, מרוקאי גזעי עם שבעה אחים ואחיות, לא התרגש.

על מה גדלת כילד? מה הצחיק אותך?

"הגשש, סרטי בורקס, הייתי קרוע על טוביה צפיר. אם הייתי משחק כדורגל למטה בשכונה והיו צועקים לי שיש טוביה צפיר בטלוויזיה, הייתי נותן ספרינט הביתה. עד גיל 18 ראיתי רק סרטי בורקס. לול, צול, שמלול, לא ידעתי על זה".

מה, לא הקרינו בכבלים הלא חוקיים?

"רק בורקס, מי שמע על 'לול' עד הצבא?".

בשנים האחרונות יש תופעה מעניינת: קומיקאים הופכים להיות כוכבי הקולנוע הכי גדולים: החל בוויל פארל, עבור באדם סנדלר, וכלה בסשה ברון כהן. לא בא לך לעשות איזה סרט בורקס?

"למה בורקס?"

כי אתה אמרת. לא בגלל שאתה מרוקאי.

"אמרתי שראיתי הרבה בורקס, לא שבא לי לעשות" (מחייך).

זה הרגישויות שלך, לא שלי.

"רק שלא תתחילי להגיד 'מרוקאים'. הציעו לי תפקיד בסרט האחרון של אבי נשר, אבל בגלל שצילמתי את 'שנות ה־80' לא יכולתי, כל הזמן יש הצעות. הציעו לי גם את ה... זה עם סימיקו הקטן".

"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן".

"כן, ולא עשיתי את זה כי אני לא זונה".

מה פתאום זונה?

"לא, כי יש גישה כזאת שאם זה קולנוע אז יש יראת קודש כזאת ו'אין לנו כסף אז אולי תסכים לעשות'. לא. כי זה חרטא, יש אנשים בעסק הזה שיש להם את הכסף, והם פשוט בוחרים לא לתת אותו לשחקנים. הם שומרים את הכסף ומשחקים אותה שאין להם, אז לא, תודה. אני לא מוכן לעבוד ככה".

וסרט סטודנטים בלי תקציב היית עושה?

"זה הכל שאלה של זמינות. אבל באמת, אין לי זמן".

אתה מרגיש שזה חלק מהעבודה שלך לראות דברים עכשוויים מחו"ל כמו לואי סי.קיי, למשל?

"לא יותר מדי. אולי פה ושם, אבל לא. אנחנו שונים מהם".

איך?

"שונים. שמעי, הופעתי בארצות הברית, ובא אליי הבחור מהאולם ואמר לי, 'אני לא מבין עברית, אבל בחיים שלי לא ראיתי מישהו עובד בקצב כמו שלך'. קודם כל הקצב. הם מרשים לעצמם לטייל על הבמה מצד לצד. איפה בארץ יש סבלנות לדבר הזה? שניה של שקט כבר יש קריאות 'ווה! מה קרה?'.

"הם הולכים ליד הפאנצ'ים, הם לא בום! בום! בום!. ראיתי עכשיו את 'הדיקטטור' של בוראט, ולי בכל אופן זה היה נראה הומור ישראלי של פעם. הבדיחות האלה שאתה אומר 'יאללה, מה עכשיו?'".

אם זה היה שלך היו קוטלים את זה?

"חד משמעית. אני יכול להבטיח לך חד משמעית שפאנץ' שאם אני ומישהו אחר שנחשב יותר אליטה נגיד אותו פאנץ', עליו יגידו 'גאוני' עליי יגידו 'שכונה'".

בתור הנו־נונסנס גאי שהוא, אסייג ממש אינו הגבר שיגיע להשקות ויחייך לצלמים. הוא הצליח לשמר את החיים הפרטיים שלו הרחק מעין הציבור, ככל האפשר. למען האמת, אני מציינת בפניו, כל מה שאני יודעת על חיי האהבה שלו זה שהוא התחתן בגיל 23, מכיוון שחברתו נכנסה להריון לא מתוכנן וזה מה שהיה צריך לעשות, לאחר הולדת דניאל בנו התגרש, ושמונה שנים היה בן זוגה של נערת ישראל במיל קרן שמילוביץ'.

"לא סתם לא קוראים עליי, כי אני משתדל", הוא מסביר. "עם קרן לא היתה ברירה כי קרן היתה דוגמנית, היתה נערת ישראל, אז זה הגיע יותר דרכה, זה שהתחילו להתעסק בזוגיות שלנו. לא שהיא רצתה, ככה זה יצא. אבל לאורך השנים, גם לפני קרן, היו לי בנות זוג אבל אף אחד לא ידע עליהן, אני משתדל לשמור על החיים הפרטיים שלי פרטיים. יותר נוח לי ככה".

מה הדעה שלך על חתונה?

"זה לא סוף העולם".

אתה בזוגיות?

"יש לי מישהי. אבל בואי נדבר על 'צחוק מעבודה'".

איזה מין בן זוג אתה?

"אני בחור טוב, באופן כללי".

אתה מתקשר יום אחרי?

"יום אחרי מה? יום אחרי יום? אני באופן כללי לא יותר מדי פוצ'י מוצ'י, אין לי סבלנות לזה. אני מאוד ענייני. יכול לשלוח לה פרח בטלפון".

לא מאמין בפרחים עם ריח?

"לא, כל חברות הפרחים האלה, ב־400 שקל שולחים לך עלה".

זה נכון. איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

"מקווה שככה, אותו דבר, בעשייה. לא יודע אם 'צחוק מעבודה', אבל עושה טלוויזיה, בידור, מתעסק בתחום, לשמחתי מצליח למצוא עניין חדש. אני מאמין של'שנות ה־80 יהיו כמה עונות, אולי אחר כך נעשה איזה סרט".

כמה זמן עוד תעשה את "צחוק"?

"עוד לא הגענו לשיא. נראה את העונה הזאת. אני מאמין שתהיה עונה מוצלחת, אבל עדיין... את הכסף סופרים במדרגות. הפעם באמת הרגשנו שאחרי שש עונות צריך חריש יותר עמוק, אבל אם תהיה עונה לא טובה אני לא ארצה להמשיך. אני זה שיבוא ויגיד 'אינאף, לא רוצה להמשיך'".

____________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס :