לינוי בר גפן, בת 33, אשת תקשורת ומתאגרפת חובבת שהעריצה בילדותה אישים כמו לוחם הפלמ"ח זרובבל הורביץ, נולדה וגדלה ברמת גן, שיכון ותיקים. היא למדה בתלמה ילין, ואת דרכה בתקשורת החלה כששירתה בגל"צ.

>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

אחר כך הגיעה עבודה במחלקת החדשות של הכבלים וב־ynet, ובהמשך במחלקת החדשות של ערוץ 10, אליו הצטרפה עם הקמתו. כשהגיעה ההצעה להנחות את תוכנית הבוקר של ערוץ 10 לצד אברי גלעד, בר גפן היתה בקושי בת 24, והגיל הרך בו הגשימה שאיפה מקצועית כזאת קשור לגיבורי התרבות שהיו לה, כמו גם לדרייב, למיקוד ולרצינות שלה.

"אני קצת דודה", אומרת בר גפן, "אני מאוד בורגנית ולא כל כך גאה בזה, כמו שאני לא גאה בזה שאני 1.67 מטר. ככה אני, מה לעשות. מאוד מסודרת, או לפחות הייתי ככה הרבה זמן, אחת עם תוכניות חומש חמש שנים קדימה, מאוד מאורגנת. אסור שיהיה מקום לכאוס".

למה?

"אני חושבת שמבחינה רגשית אני אדם קצת יותר כאוטי ממה שאני מקרינה בהתנהלות שלי, והדרך שלי לסדר את העולם הפנימי היא לשמור על הסדר בחוץ. תמיד הייתי ילדה מאוד ממושמעת, מאוד צייתנית. מצד שני, לא היתה לי בעיה לשבור את הכלים לפעמים".

לבר גפן יצא פה ושם לשבור את הכלים, בייחוד בשנים האחרונות. את המשבצת המוקדמת של "כל בוקר" היא אכלסה בהצלחה במשך שלוש שנים, וכשעזבה ב־2007 הצטרפה ל"לונדון וקירשנבאום" כעורכת, ערכה והגישה את סדרת התחקיר "זהירות, מים" ואף הגישה תוכנית רדיו ב־99FM לצד גל גבאי.

ואז הגיעו החתימה בקשת והמגזין "מה קורה", ובר גפן מצאה את עצמה מאוחר מדי בלילה, מגישה לצופים אקטואליה לייט, קצת אזוטריית ניוז, ראיונצ'יק עם פליט ריאליטי כזה או אחר ואת הידיעה הכי מטוקבקת, כמובן.

היא לא תמיד קיבלה על עצמה את רוע הגזירה, כפי שהוכיחה כשראיינה את הפיינליסטים של העונה השנייה של "האח הגדול" רגע קט אחרי הגמר, גזרה את סער שיינפיין לאלפי גזרי מיזוגניה והקימה על עצמה עדר טוקבקיסטים. אבל אחרי שנתיים, במסגרת המהפכה הכוללת שעשתה בחייה, בר גפן הבינה שזה לא מה שהיא רוצה לעשות, עזבה את הפלאף של "מה קורה" ואת כלוב הזהב של קשת וחתמה אצל המתחרים ברשת בצוות תוכנית התחקירים "360", כיוצרת ומגישה.

בהמשך הגיעה הובלת רצועת הדוקו "הסיפור", שמאפשרת לבר גפן לעשות את מה שהיא באמת אוהבת. ומה שהיא אוהבת זה סיפורים כמו שהיה לה השבוע (לא לפני שבית המשפט דחה בקשה למנוע את שידורו) - סרט עליו עמלה בר גפן יותר משנה, העוסק בשלושה קציני צה"ל וטייס קרב, שנשבו על ידי הסורים וכעת נפגשים מחדש עם אבו סלים, מי ששימש כמתורגמן שלהם עבור שירות המודיעין הסורי. "התאבדתי על הסרט הזה לחלוטין", היא מספרת, "וזה הדבר שאני הכי גאה בו בחיי, עם כמה שזה היה קשה. זה סיפור של פעם במיליון שנה".

אני פוגש אותה במסעדתו של השף עומר מילר. חום אימים, נחלי זיעה זורמים ברוטשילד, אבל היא נראית רעננה לחלוטין כשאני מוצא אותה במרפסת, מורידה שוט וודקה של ערב עם השף.

אחד מהאימג'ים היותר זכורים אצלי שלה היה פה, ברוטשילד, לפני שנה: בר גפן, בגופייה לבנה וללא איפור, מיוזעת כמו כל השאר, קוצצת סלט אדיר ממדים עבור יושבי מאהל המחאה. היא מופתעת כשאני מספר לה, ושואלת מדוע אני זוכר דווקא את זה. ובכן, אני לא בטוח. אולי בגלל שאתה לא נוהג להניח שאושיות תקשורת יגלו מחויבות שכזו, שיוותרו על הפאסון בקלות שכזו. חלקם אומנם מצאו את הצ'ה גווארה שבפנים קצת בהמשך, אבל בר גפן התחילה מוקדם, עם ההארדקוריסטים, ובמטבח.

"כשהסתכלתי על המחאה בתחילתה, ראיתי כמה אנשי התקשורת הלכו להתערבב עם ההנהגה, והיה נראה לי שבשלב הזה יש יותר מדי מנהלים ופחות מדי פועלים. מעבר לזה היה נראה לי שהמקום הכי חיוני להיות בו הוא המטבח. ממילא כל האינפורמציה זורמת לשם. יש מספיק אנשים שרבים על הפרטים הקטנים. תכיני אוכל".

בר גפן התגרשה מבעלה, עו"ד (והמאבטח של מדונה) דני אנגלברג, זמן קצר לפני המחאה, וטסה להתאוורר בלונדון ובניו יורק. "לא רציתי להיות פה בשבועות הראשונים", היא מספרת, "וכשחזרתי כל העניין כבר התחיל, ושלמה קראוס (משורר, ופובליציסט, י.ב) לקח אותי לסיבוב במאהל. שם פשוט התמלא לי הלב: כל מה שהאמנתי בו, כל מה שחשבתי שהוא נכון, קורם פתאום עור וגידים, קורם בדים ומקלות".

מאיפה זה הגיע?

"יש פה אי שוויון ואי צדק, פערים שהולכים וגדלים, והיה ברור לי שלמרות שאני בצד הנהנה נעשה פה עוול. לא לעולם חוסן, ובקלות אני יכולה למצוא את עצמי בצד השני של המשוואה. מספיק שבספטמבר החוזה ברשת לא מחודש ואין לי מקום עבודה אחר. אבל נעזוב את המקרה שלי - יש לי חסכונות, יש לי יכולת למצוא עבודה אחרת - אבל בשלב מסוים בחיים הבנתי שהיה לי יותר מזל משכל, יותר מניצול הזדמנויות, יותר מכישרון, פשוט היה לי מזל".

מתי הבנת את זה?

"היו אסימונים שנפלו בנקודות שונות. פעם דיברתי עם בחורה מקסימה, ובסוף היא אמרה לי שהיא כתבת רכילות במקומון, אבל שהשיחה שלנו תישאר פרטית. היא הרשימה אותי ושאלתי אותה איך בחורה נבונה כמוה מתעסקת עם זה ולא מנסה להתקדם לדברים אחרים, ואחרי ששוחחנו הבנתי שכשאת גדלה ברמלה את לא מקבלת במנילה את גלי צה"ל, 'במחנה' ודובר צה"ל, כמו שאני קיבלתי. את מקבלת 'מפעילת טנקים' או פקידה בנ"מ.

"אני גדלתי בשכונה הנכונה והלכתי לבתי הספר הנכונים, נקודת הזינוק שלי פשוט היתה טובה יותר. היא, בשביל להגיע לנקודת הזינוק שלי, היתה צריכה לעבור דרך ארוכה ומתישה בהרבה. האם אני טובה יותר ממנה? מה פתאום. אין פה שוויון הזדמנויות, וזה חלק גדול מהבעיה".

אז הכל שאלה של הזדמנות ומזל?

"לא, ואני עבדתי מאוד קשה בשביל להגיע לנקודה הזאת, אבל זה בדיוק העניין: אז מה? אתה יודע כמה אנשים עובדים יותר קשה בשביל להגיע לפחות? מגיל 23 לא הרווחתי פחות מארבע פעמים המשכורת הממוצעת במשק, וזה לא רק מכישרוני ויכולתי ועבודת כפיי. ממש לא. אז המחשבות האלה הובילו אותי לחשוב, לקרוא, להתעניין ולצאת מהבועה שלי".

והסבב הנוכחי של המחאה, שנה אחרי?

"הטיעון הבסיסי עדיין נכון וצודק ואני עדיין מזדהה איתו. קצת קשה לי עם הדרך".

את הדחפים המהפכניים שלה היא מתעלת כרגע ל"חדשות הירקון 70", מהדורת החדשות האינטרנטית השבועית של קבוצת האמנים והפעילים החברתיים "הירקון 70", שמציגה אלטרנטיבה חשובה לספקי האקטואליה האחרים בארץ הקודש. אבל מה לעשות, האג'נדה שלה לא נעדרת סתירות.

"אני חושבת שאנחנו צריכים לשאוף לעידן של ביטול התיווך, ביטול פערי התיווך בקניות שלנו וביטול פערי התיווך בתקשורת שלנו. באמצעי תקשורת רגיל יש מו"ל, יש עורכים, והם שקובעים את המחיר. כמו בסופר, שמתווך בין החקלאי לצרכן, ואני חושבת שצריך לפעול לביטול התיווך הזה".

את מועסקת על ידי מתווכים יותר מעשור.

"אני מצטערת שאני לא רואה בעוני משהו נאצל. אתה מבקש ממני להיות פנאטית ואני לא פנאטית, אלא שמחה להיות הכופרת במחנה. ב'הירקון 70' אני אומרת הרבה פעמים 'חבר'ה, שמעו, בואו נהיה מציאותיים, זה היפי מדי', ובערוץ 2 'חבר'ה, בואו נהיה מציאותיים, זה קפיטליסטי מדי'. אני לא באמת עם אף אחד, לא מוכנה להיות אדוקה לגבי כלום".

אז אידיאלים לחוד ופרנסה לחוד?

"ב'חדשות הירקון 70' אני לוקחת את הכלים שרכשתי בחדשות ערוץ 2 ו־10 ומיישמת אותם על טלוויזיה חברתית. תראה, ברור שיש פה סתירה, אבל אני מוכרת תוצרת מסוימת בערוץ 2, תוצרת אחרת כשאני מפרשנת קרבות אגרוף ותוצרת מסוג שלישי כשאני ב'הירקון 70'. כל שלושת המקומות הם אני, וכמעט בכל המקומות בהם הייתי שימשתי כמין אופוזיציה פנימית".

יום אחרי שאנחנו נפגשים בר גפן שולחת סמס לילי, בו היא מביעה בחמידות אין קץ את דאגתה מ"אפקט לבנטיני של טום קרוז מקפץ על ספות". הסיבה? האופן בו דיברה איתי על בן זילכה, עיתונאי, חבר ב"הירקון 70" ובן זוגה מזה כמה חודשים. בגלל שזה כל כך מתוק, קצת קשה להיענות לבקשתה.

כשהיא מדברת על זילכה - ולצ'ייסר השני אין שום קשר לזה - בר גפן זורחת באופן חד משמעי, והסופרלטיבים נשפכים כמו, נו, וודקה. היא פשוט מאושרת. הם אפילו מחפשים ביחד דירה בימים אלה, אז אם אתם שומעים על משהו וכאלה. בשנתיים האחרונות, היא מספרת, לא הותירה אבן אחת לא הפוכה בחייה, ברמה המקצועית והאישית. "התפטרתי מקשת, התגרשתי, התחלתי להתאמן חמש פעמים בשבוע".

מה הוביל למהפכה הכוללת הזו?

"זה היה תהליך. תראה, בשנותיי המעטות על הכדור הצלחתי להשיג הרבה מאוד, פשוט הלך לי טוב, והיתה מין תחושה כזו של שובע, ריקבון קל, כבדות, גם במשקל וגם באורח החיים".

גם בזוגיות?

"כן, גם בזוגיות".

התחתנת מוקדם מדי?

"לא. התחתנתי עם גבר נפלא שמאוד התאים לי בנקודה ההיא בחיים שלי, וכשהוא הפסיק להתאים לי, כשהכבדות הזו הפכה להיות נטל, הלכתי. היינו ביחד חמש שנים, אבל עוד לפני שהתחתנו אמרתי לו 'אני לא מצפה שנהיה יחד כל החיים. אם תיתן לי 10 שנים טובות זה יהיה מעל ומעבר למה שקיוויתי'.

"לא ציפיתי לרגע שאזדקן עם אותו בן אדם בו התאהבתי בגיל 27. הוא ענה על הצרכים שלי אז, ובכלל אין לי תלונות אליו. אבל בגיל 32 משהו התחיל להשתנות, הבנתי שכדי ללכת בתלם מסוים אני צריכה לדכא בי חלק מסוים, וזה יוכל להחזיק מעמד".

מה דיכאת?

"את הצורך לצאת החוצה, למשל, להיות ברחוב. ישבתי בבית. הגעתי הביתה בערב, ראיתי טלוויזיה, הלכתי לישון, קמתי בבוקר והלכתי שוב לעבודה. תכננתי בניית בית בפאקינג מושב, אתה מבין? בשלב מסוים עמדתי עם הגב לקיר והבנתי שהעלות גבוהה מהתועלת בסגנון החיים הזה, הבנתי שאני רוצה שינוי".

מבחוץ, נראה שבן זוגך החדש הוא נגטיב של בעלך לשעבר - עיתונאי תל אביבי, בוהמיין, לא סחי.

"האמת היא שלפני שיצאנו הוא נראה הרבה יותר כזה מאשר מה שהתברר לי אחר כך. בשלב הריגול הראשוני - אני תמיד אוספת מידע, תחקיר הוא תחקיר - אמרו לי שהוא לא מהרקובים (צוחקת), מהרווקים התל אביביים האלה".

ומה דעתך עליו עכשיו?

"הוא מעל ומעבר למה שהאמנתי שאקבל, ממה שהאמנתי שמגיע לי. הוא יותר יפה, יותר חכם, יותר מקסים, יותר רגיש ויותר אוהב ממה שהאמנתי שאזכה לו, והמטומטם הזה אשכרה אוהב אותי".

לא נראה שהם אופייניים לך, רגשי נחיתות שכאלה.

"זה לא רגשי נחיתות, הוא פשוט נורא נורא מוצלח. לפעמים אני מסתכלת עליו וחושבת 'תביא לי משהו, איזה משהו קטן, שיעזור לי להתעליין עליך', וכלום, פשוט כלום. אוף!".

____________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס :