>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

הכי שנוא: ג'ופרי באראתיון מ"משחקי הכס"

ג'ופרי באראתיון, שליט מעלה־המלך, הוא ילד חרא. סליחה, ייתכן ש"ילד חרא" הוא ביטוי מכובס מדי, מכיוון שג'ופרי הוא הבנזונה הכי סדיסטי, מרושע ומנוול בשבע המלכויות, שנהנה להרעיב את נתיניו, לתלוש את לשונות אנשי החצר שמציקים לו בעין ולהתעלל בזונות ששלח לו דודו טיריון כניסיון נואל לשנות את דרכיו המכוערות. ככה זה כשנולדים מגילוי עריות.

חלק נכבד מההנאה מ"משחקי הכס", לפחות עבור אלה שלא קראו את סדרת הספרים שעליה מבוססת הסדרה, נובע מתאוות ה"בא לי לתת לו בעיטה שתמסמר לו את האשכים לסנטר" שאוחזת בגוף כל פעם שג'ק גליסון, הטינאייג'ר שמגלם את ג'ופרי, מגיח על המרקע, משתחצן להנאתו ואז עושה משהו נוראי למישהו. אז הוא קצת חד־ממדי, אז מה?

הכי אתלטי: פלפטין, קיסר האימפריה של "מלחמת הכוכבים"

יש כמה תארים שמתאימים לסנטור פלפטין - או דארת סידיוס, בשמו הסקסי יותר - בהם "הדיקטטור הכי קשיש וקמוט", "הדיקטטור עם הצחקוק הכי מרושע", "הדיקטטור שנותן לשוליות שלו לסדר את העניינים" ו"הדיקטטור שמתלבש הכי גרוע" (כי ברדס שחור ממש לא מתאים למי ששולט באימפריה גלקטית).

אבל אחרי הקרב האפי שלו מול מאסטר יודה ב"מלחמת הכוכבים: נקמת הסית'" - במהלכו מתרוצצים וקופצים השניים כמו צמד חרגולים עצבניים בניסיון להוכיח למי יש גדול יותר - אין ספק שמבין כל שאר השליטים שברשימה, פלפטין נמצא בכושר הכי טוב, עובדה מפתיעה בהתחשב במצבו האולטרה־גריאטרי. ככה זה בצד האפל, יש פינוקים. תשאלו את יודה, נציג כוחות הטוב, שנמצא גם הוא בכושר לא רע אך גומר את הקרב הנ"ל על התחת ועוזב את הזירה. אז רגע, "ג'דיי" זו מילה נרדפת ל"לוזר"?

הכי יצירתי: אידי אמין ב"המלך האחרון של סקוטלנד"

ההיסטוריה מפוצצת בדיקטטורים רצחניים, חלקם בקנה מידה עליו יכול היה אידי אמין דאדא, שליטה הכל יכול של אוגנדה במשך רוב שנות ה־70, רק לחלום.

היטלר, כמובן, הוא אחד מהם, וכמותו גם יוזף סטאלין ומאו צה טונג, שלא לדבר על מפלצות קדומות יותר.

אבל אמין היה יצירתי במיוחד בגישתו אל כל מי שנראה לו כאויב פוטנציאלי, ומלבד השלכה עקבית של גופות מתנגדיו כמאכל לתניני הנילוס (חסרי המזל אפילו לא זכו להגיע למצב גופה כשהושלכו) וחיסולם של כפרים שלמים, נהג להיוועץ בענייני המדינה עם ראשיהם הכרותים של חלק משרי הפרלמנט שלו, וכשהיה בשלטון אף נפוצו שמועות על אי אלה מנהגים קניבליים שפיתח.

למרות שהסרט "המלך האחרון של סקוטלנד" - דרמה על רופא סקוטי שמתיידד עם אמין לאחר עלייתו לשלטון - רק נגע בקצה הקרחון של היקף מעשיו הנפשעים, השחקן פורסט וויטאקר גילם אותו עם כל הטירוף והאינטנסיביות הנדרשים ואף זכה על כך באוסקר.

פרט מעניין לסיום: השם המלא שהעניק לעצמו אמין היה "הוד מעלתו, הנשיא לכל חייו, פילדמרשל אל־האג'י דוקטור אידי אמין דאדא, שליט כל חיות האדמה ודגי הים ומביס האימפריה הבריטית באפריקה". צנוע.

הכי עשו לה עוול: אווה פרון ב"אוויטה"

אוויטה פרון, אשתו של הקולונל חואן פרון, שיחד עם קצינים בכירים נוספים הפיל את המשטר בארגנטינה של שנות ה־40 ומשל ביד ברזל במדינתו, היתה לא פחות גרועה ממנו, ולו בשל עמידתה האיתנה לצדו עד שמתה בגיל 33 מסרטן.

אומנם פרון לא היה דיקטטור במובן הקלאסי של המילה - הוא "נבחר" לכהונתו 3 פעמים - שלטונו אופיין בגישה לאומנית פאשיסטית, הגבלת חופש הביטוי של מתנגדיו ורדיפתם עד חורמה.

המחזמר הפופולרי של אנדרו לויד וובר, שסיפר את סיפורה של אשתו, עשה זאת תוך שהוא מחזק את הערפל הרומנטי המוגזם סביב דמותה, והסרט שנעשה לפיו - עם מדונה בתפקיד הבלונדה הנהנתנית, שבתבונה ועורמה פוליטית הפכה את עצמה לגיבורת העם - רק המשיך את הקו הזה.

מבחינת העם הארגנטינאי, שגם 60 שנה לאחר מותה ממשיך לסגוד לה, הכל נכון: אוויטה היתה אחת מהם, בשביל העם ומטעמו. וזה ששותפה לחיים העריץ את היטלר ואת בניטו מוסוליני, גם זה בטח לגמרי על הכיפאק.

לא פחות גרועה מבעלה. מדונה ב"אוויטה"
לא פחות גרועה מבעלה. מדונה ב"אוויטה"

הכי נוירוטי: פילדינג מליש ב"בננות"

עצם הרעיון של וודי אלן כשליטה העליון של רפובליקה דרום אמריקאית עלומה כבר כולל בתוכו אימג' די ברור, ו"בננות" - הקומדיה המשובחת של אלן מ־1971 - היא למעשה חגיגה בת 82 דקות של הרעיון הזה.

פילדינג מליש הוא שם הדמות, טיפוס נעבעכי, שלומיאלי וכהרגלו של אלן, נודניק ואויבער־חוכעם, שמנסה נואשות להרשים את חברתו האקטיביסטית ננסי, מה שגורם לו להגיע למדינת סן מרקוס הפיקטיבית כדי לעשות את הדאווין הנדרש. שם, אחרי שכמעט נהרג בידי מורדים, מצורף מליש אליהם ולבסוף ממונה על ידם לנשיא הרפובליקה.

כמובן שהעניינים מתפשלים, וכשמליש מגיע לנאום בארה"ב מתגלה התרמית, מה שמוביל לאחת מסצנות בית המשפט המצחיקות בכל הזמנים ולסוף המבדח, בו מלווה השדרן האגדי הווארד קוסל את משגלו הקצרצר של מליש עם האקטיביסטית השווה. "נתתי 100 אחוז", הוא מנסה להגן על עצמו אחרי שננסי מתלוננת, אבל לשווא. זה דיקטטור, זה?

הכי דושבאג: סדאם חוסיין ב"סאות'פארק: הסרט"

אופיו הדיקטטורי של סדאם חוסיין, שליט עיראק לשעבר, לא ממש מתבטא בדמותו ב"סאותפארק", שאוחזת בקול צפצפני, בראש שנחצה לשניים, במבטא קנדי ובנטיות הומוסקסואליות. וגם ב"סאותפארק: הסרט" הוא בכלל נמצא בגיהינום ומתפקד כבן זוגו המתעלל של השטן המופנם. אבל סדאם היה דיקטטור ידוע במיוחד לשמצה, ובסרט הוא בהחלט דושבאג פר אקסלנס.

התנהגותו אל השטן המסכן - שבסך הכל רוצה שמישהו יתייחס אליו כאל בן אדם, יביט לו בעיניים תוך כדי ולא יתעקש לעשות אותו רק מאחור - היא התנהגות דושבאגית קלאסית, כפי שמוכיחה נטייתו להוציא את הבולבול בכל פעם שהעניינים הופכים לאישיים והשטן מעוניין בשיחה מלב אל לב.

"אין לך כבוד אליי", הוא מטיח בפניו של סדאם במהלך ויכוח. ואכן, אין לו שום כבוד אליו, במידה כזו שהשטן נאלץ לפצוח באחד מהנאמברים המשובבים ביותר בסרט, "שם למעלה", כדי להביס את העצבות המזדחלת. העם העיראקי, אגב, סבל לא פחות.

נטייה לשלוף את איבר מינו ברגעים רגישים. סדאם וחבר
נטייה לשלוף את איבר מינו ברגעים רגישים. סדאם וחבר

הכי אנושי: קים ג'ונג איל ב"טים אמריקה"

"אני כל כך בודד", שר בתוגה שליט צפון קוריאה קים ג'ונג איל ב"טים אמריקה", ואכן: האם יש מישהו בודד יותר מדיקטטור אכזר שמושל ביד רמה ורצחנית, מרעיב את עמו ומוציא להורג את קציניו ויועציו הבכירים בכל כמה שנים, רק כדי להיות בטוח? מי ישחק איתו בפלייסטיישן מבלי שיידחף לכך באיומים שיירצח אם יסרב?

את העובדה המלנכולית הזו זיהו היטב טריי פארקר ומאט סטון, יוצרי "סאותפארק" ומי שעמדו מאחורי אפוס האקשן/בובות בו מגלם ג'ונג איל את הבאד גאי, והעניקו לו רגע של חסד בו הוא שוטח את ליבו בפני הצופים והעולם.

והנה, שוב: למה באד גאי? מדוע להיצמד לסטריאוטיפים ולהעמיק את בידודו של האיש שבסך הכל רצה להשתלט על העולם, להנחיל לאזרחיו את תפיסתו הפאשיסטית ולרצוח את מי שלא מיישר קו עם העולם החדש והמופלא שתכנן? מה, זה שיש לו אקווריום כרישים מנוקד בשלדים מלבינים אומר שהוא לא בן אדם? הנה, עכשיו הוא כבר מת, אולי מבדידות. עכשיו כבר מאוחר מדי לומר "סליחה, קים ג'ונג איל. סליחה".

הכי מוטרף: קליגולה ב"קליגולה"

התחרות קשה, אבל תואר הדיקטטור המשוגע ביותר חייב להינתן לגאיוס יוליוס קיסר אוגוסטוס גרמניקוס, או כפי שכולנו מכנים אותו בחיבה, קליגולה. בין מעלליו: הפיכת ארמונו לבית בושת משגשג, גילוי עריות עם שלוש אחיותיו, מינוי סוסו לתפקיד סנאטור והשלכתו לזירה של חלק נכבד מהקהל שישב ביציעים וצפה בחיות טרף משסעות עבדים.

רק טבעי, בנסיבות האלה, שאת האפוס שמתאר את מעלליו הסוטים של הקיסר הרומאי הידוע לשמצה תפיק אימפריית הפורנו של "פנטהאוז" בראשות מייסדה, בוב גוצ'יונה.

הסרט, מטורף לא פחות מהדמות שהוא מבקש לתאר, נחשב לאחד מהסרטים הלגיטימיים הראשונים שכלל סצנות פורנו של ממש - באף אחת מהן לא משתתפים כוכבי הסרט, סר ג'ון גילגוד הקשיש והאגדי, תודה לאל, וגם לא הלן מירן, לצערנו הרב – כולל אפילו סצנה של פיסטינג שצריך לראות בשביל להאמין בקיומה.

את גיבור היצירה הפסיכית מגלם מלקולם מקדאוול, שרק התחמם עם דמותו של אלכס ב"התפוז המכני": קליגולה שלו הוא יצור בלהות עם דחפים רצחניים שתחת שלטונו אתם ממש, ממש לא רוצים להיות. חפשו ברשת את סצנת מכסחת הדשא מהסרט, ותבינו. בואו רק נגיד שהיא מכסחת ראשים.

הכי מפחיד: האח הגדול ב"1984"

לא חסרים ברשימה הזו טיפוסים שטניים, אבל נדמה שהאח הגדול - לא יורם זק, זה מ־"1984" - הוא המפחיד מכולם, ולו בשל אופיו האניגמטי: האם מדובר באדם אחד ששולט באושיאניה, אחת משלוש מדינות העל שמרכיבות את המציאות הדיסטופית של הרומן הקלאסי של ג'ורג' אורוול, או שמא ברעיון אמורפי, בדמות שהמציאה המפלגה השלטת כדי להמשיך לחזק את שליטתה בהמונים הנדכאים שתחת מרותה?

כך או כך, מדובר במציאות קודרת במיוחד, ונוכחותו של האח הגדול בכל פינה של אושיאניה - בפוסטרים ברחוב, במסכי הענק בכיכר ובעיניהם הצייתניות והמתות של אזרחיה - הופכת אותו לעובדה ממנה אי אפשר להתחמק ולאנטגוניסט הגדול של וינסטון סמית המרדן (ג'ון הרט), בסרט שנעשה לפי הרומן ושיצא, כצפוי, בשנת 1984.

"אם אתה רוצה תמונה של העתיד, וינסטון", אומר לו אובראיין (ריצ'רד ברטון), החוקר האכזרי מטעם משטרת המחשבות שנשלח כדי לחנכו מחדש, "דמיין מגף רומס פרצוף אנושי לנצח". אמא'לה.

הכי מצחיק: אדנויד הינקל ב"הדיקטטור הגדול"

אדנויד הינקל, שליטה העליון של מדינת טומניה הפיקטיבית, הוא הדמות הסאטירית והנושכת ביותר שברא צ'ארלי צ'פלין בקריירה הענפה שלו, ולא בכדי: "הדיקטטור הגדול" יצא בשנת 1940, שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ושם ללעג ולקלס את אדולף היטלר, את בכירי המטה שלו ואת שאר הבריונים המוטרפים ששלטו בחלקים מאירופה באותה תקופה (דמותו של בניטו מוסוליני, לצורך העניין, כונתה בסרט "בנזינו נאפאלוני", ואיטליה הפכה ל"בקטריה").

אבל צ'פלין ידע איך לעדן את הסאטירה כך שתוכל להגיע ליעדה ביתר אלגנטיות, ו"הדיקטטור הגדול" הוא גם אחד המצחיקים שבין סרטיו, לא מעט מכך תודות לדמותו הנפוחה של הינקל ולנאומי הג'יבריש המבריקים שצ'פלין שם בפיו.

דמיינו איך היטלר הרגיש כשצפה - ותהיו בטוחים שהוא צפה - בבן דמותו המגוחך מתנהל בטווסיות המטומטמת שזיהה בו צ'פלין, כמעט נחנק מעת לעת בשל נפיחותו ובסוף נופל מסירה ונאסר בטעות על ידי חייליו שלו.

אם יש גיהינום, היטלר שם, צופה בסרט הזה בלופ אינסופי (באמבט של לבה מבעבעת וכשאלבומה של סלין דיון, "בואו נדבר על אהבה", מתנגן ברקע).

_____________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס: