ברלד לא לבד: השמנים כובשים את הפריים טיים

כשדביר בנדק נכנס לפריים כאבי משולם, המנהל חדל האישים ב"המשרד", מה אתם רואים - איש שמן או בוס בלהות? וכשירון ברלד חושף כרס אדירה ב"ארץ נהדרת" או ב"בובה של לילה" - אתם צוחקים איתו או עליו?

בשנים האחרונות אתם רואים הרבה יותר שמנים על המסכים שלכם מאשר בעבר, ולגבי חלקם סוגיית המשקל היא לא הדבר היחיד שמגדיר את יחס הצופים אליהם, אפילו לא העיקרי. זה לא מובן מאליו, שכן עד לא מכבר שמנים זכו ללגיטימיות על המסך רק מתוקף היותם שמנים, ולעיתים קרובות זה בדיוק היה סוג השימוש בהם: מנצל או מלעיג.

נסו לרגע להיזכר בשמנים טלוויזיוניים בעשורים האחרונים, ותיווכחו לגלות כי טנצר המניאק (גדי רבינוביץ', שהספיק להשיל 65 קילו מאז) מהסיטקום "שמש" - שאופיין בעיקר בזכות היותו רשע ובחיבתו לסנדוויץ' פסטרמה - הוא כנראה הבולט שבהם. אם תחפשו ביוטיוב את הקטע "טנצר לא אכל יומיים" תקבלו תצוגת תכלית לטיפול האופייני בעבר.

אבל כאמור, נראה כאילו השנים האחרונות הביאו איתן שינוי משמח בכל הנוגע לייצוג הקבוצה הספציפית הזו, גם מבחינת כמות התפקידים המוצעים וגם מבחינת איכותם. אבל בדיקה מעמיקה יותר מגלה שכנראה מוקדם מדי לפתוח את השמפניה.

כצפוי, המגמה הגיעה אלינו אחרי שהחלה את דרכה במדיה האמריקאית, דווקא זו שבמהלך ההיסטוריה המציאה ושכללה את מודל היופי האחיד, כשהיא מסווגת את כל השאר לפי דרגות משתנות של קבלה חברתית.

השמנים מעולם לא מוקמו במקום גבוה במיוחד בסקאלה הזו, לפחות לא עד השנים האחרונות. אלו הביאו עימן את זיכיון הריאליטי הבינלאומי המשגשג "לרדת בגדול", כמו גם ריאליטי נוספים ברוחה, למשל “Shedding for the Wedding” (בה מנסים בני זוג שמנים להוריד משקל לפני יום חתונתם), “Heavy” שעוסקת במאבקי הרזיה אישיים ו־“Thintervention”, במהלכה מרביצה המאמנת ג'קי וורנר תורה בשמונה משתתפים שמקווים לאבד ממשקלם.

גם בדרמה ובסיטקומים ניכרת המגמה, עם “Huge”, שעסקה בנערה שמנה שמגיעה למחנה שומרי משקל (ובוטלה אחרי עונה) ו"מייק ומולי", שמשודרת גם אצלנו ב־HOT, המספרת את קורותיהם של זוג שנפגש ב"אכלנים אנונימיים", שאולי עומדת בסימן המאבק המתמיד בקלוריות, אבל בליבה עוסקת בשני אנשים שנפגשים ומתאהבים.

הסדרה, שזוכה להצלחה רבה בארצות הברית עם ממוצע רייטינג שכמעט תדיר עובר את קו עשרת מיליון הצופים וכבר חודשה לעונה שלישית, מהווה הוכחה לשינוי שחל באופן הצגת בעלי המשקל העודף במדיה הפופולרית, וכאמור, הדבר מחלחל גם לתעשייה המקומית שלנו.

הקריירה המשגשגת של בנדק, למשל, היא עדות עדכנית, כמו גם המקום שנמצא פתאום ב"רוקדים עם כוכבים" לסלבריטאים שאינם שירז טל, גיא אריאלי או רותם סלע, והצטרפותו של הקומיקאי ירון ברלד - 160 קילו של אנרגיה מאנית - לצוות השחקנים של "ארץ נהדרת", הגביע הקדוש של פרפורמרים בישראל. אבל מה השתנה בהגמוניית הרזון המקובלת בטלוויזיה, כאן ובארצות נכר? מדוע דווקא עכשיו?.

"הבולטות של השמנים היום ברמת הטלוויזיה היא חלק מתופעה יותר כללית של טרנדים בתקשורת, או גלי מדיה", מציע פרופסור גבי וימן מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה הסבר מפוכח, "הציבור הוא חיה מאוד רעבה. אנחנו משתעממים מהר וזקוקים לגירויים חדשים, והתוצאה היא שהתקשורת היא מעין ספק ריגושים שצריך להתעדכן, צריך להמשיך לספק אותם.

"במסגרת הזו, שגם קשורה לאקטואליה, ז'אנרים נשחקים ומתחלפים. לפעמים המדיה עוסקת באופן בולט יותר בקורבנות שכול, או במוטרדות־מינית, או באמהות חד־הוריות, או בקשישים או בשמנים. מהבחינה הזאת, ייתכן ש"לרדת בגדול" סימנה את תחילתו של הגל הזה".

ובכן, על פי התיאוריה של וימן מדובר בסך הכל בטרנד, שיפנה את מקומו בבוא העת לבא אחריו. אבל גם אל מול תפיסה שכזו מעלה הביטוי המקומי של המגמה הזו את השאלה הבאה: הייתכן של"אאוטינג" התקשורתי שעובר המגזר הספציפי יש גם אספקטים שליליים? פרופ' וימן טוען שייתכן מאוד שכך: "אני חושב שיש לגל הזה אפקט שלילי. לאמריקאים יש מונח, 'להאכיל את המפלצת', וצריך להקריב לה קורבנות של עניין ורייטינג.

"בכל פעם זו קבוצה אחרת. זה לא עושה טוב לקבוצות האלה כי הן עולות ויורדות, וזה בוודאי לא מסייע לתדמית של השמנים, לא באופן בו הם מוצגים לעיתים קרובות: משהו שהוא נלעג, ביזארי, שולי או חריג ואב־נורמלי".

ואיפה עומד הייצוג של שמנים בטלוויזיה שלנו, בארץ? האם, כמו שטוען פרופ' וימן, מדובר במגמה שלילית בעיקרה?

פרופסור אמיר חצרוני ערך מנובמבר 2010 עד ינואר 2011 סמינר מחקרי, במהלכו קודדו 225 שעות של פריים טיים בערוצים 2 ו־10. חצרוני, חוקר תקשורת, מרצה בכיר במרכז האוניברסיטאי אריאל ופובליציסט, בכלל ביקש לבדוק את תכיפות הסקס והאלימות בפריים טיים המקומי, אבל על הדרך בדק כמה דברים נוספים, כמו סוגים של הופעה חיצונית אותם חילק לשלושה: רזה מהממוצע, ממוצע ושמן מהממוצע.

"קודדנו כ־3,300 דמויות", הוא מספר, "ולפי התוצאות הסטטיסטיות, כ־82.5 אחוז מהדמויות בפריים טיים משתייכות לממוצע. 10 אחוזים הם רזים מהממוצע, ו־7.5 האחוזים שנותרו הם שמנים מהממוצע".

ואיך זה עומד מול ההתפלגות באוכלוסייה?

"על פי מבקר המדינה, 23 אחוז מהאוכלוסייה בישראל סובלים מהשמנת יתר ו־40 אחוזים נוספים מוגדרים כבעלי משקל עודף".

אז אני מבין שייצוג בעלי המשקל העודף בטלוויזיה קטן ב־2/3 מהמספר היחסי שלהם באוכלוסייה.

"נכון, אבל במפתיע הוא כמעט זהה לייצוג של הרזים מהממוצע, כשההפרש ביניהם אף יכול להיות תוצאה של טעות סטטיסטית. בניגוד למיתוסים, מתברר מהמחקר, הטלוויזיה לא מבליטה במיוחד רזון קיצוני, כמו שהיא לא מבליטה שומן קיצוני. היא מחבבת את הממוצע. אני חושב שאם היום הגענו למצב שלהיות שמן בטלוויזיה זה שכיח כמו להיות רזה, אז בפירוש יש פה יותר קבלה של הדבר הזה".

אבל כאמור, חצרוני מדבר סטטיסטיקה. על פי תוצאות המחקר שלו, כמעט אין הבדל בין כמויות האנשים הרזים מהממוצע ובין השמנים מהממוצע. אבל, כפי שחצרוני מחדד, מדובר על צפיית פריים טיים שכוללת גם את משדרי החדשות והאקטואליה. נסו למצוא שחקנים שמנים בתוכניות הקומדיה והדרמה, וסביר להניח שתיתקלו בעיקר בדביר בנדק.

את המקום הבולט שתופס במדיה המקומית בנדק, שחקן מוכשר ועסוק עד מאוד, אפשר לראות כדוגמה שקוראת תיגר על ההנחה לפיה לשמנים יש יותר מקום במדיה הישראלית היום, שכן ברמת הדרמה הטלוויזיונית והקולנועית דומה שהוא בודד בפסגה כרגע. מצד שני, אפשר גם לראות בו את הדוגמה האולטימטיבית לשינוי בייצוג האופייני של שמנים על המרקע - שמן שעשה את הקרוס־אובר וכבר מזמן לא מלוהק בתור זה, השמן.

למעשה, הפעם האחרונה (ואחת היחידות) בה בכלל נגע בנדק בסוגיית משקלו באופן ישיר היתה ב"סיפור גדול", סרט הקולנוע של שרון מימון וארז תדמור, שעם 300 אלף צופים הפך לאחד הסרטים הישראליים הנצפים ביותר בכל הזמנים.

מאז הספיק לככב בעוד שלושה סרטים, כמו גם בשלושה (!) סיטקומים, כולם בתוך שנתיים וחצי: "המשרד", "טקסי דרייבר" ו"סברי מרנן", האחרונה להיט רייטינג אימתני למדי. לבד מכך קיים הקמפיין המסיבי לבנק מזרחי־טפחות, עבורו משמש בנדק פרזנטור, ולמעשה די צריך להיאבק על מנת להכניס את המילה "שמן" לרזומה העשיר שלוו.

"השבוע הראו את הסרט בטלוויזיה", מספר בנדק, "וחשבתי על זה שהרבה דברים שנראים תחילה טריוויאליים הופכים לפריצת דרך. רבים מספור ניגשו אליי ואל איציק כהן ברחוב אחרי שהסרט יצא, כדי לומר לנו 'אנחנו כל הזמן מתחבאים, ולראות אתכם על המסך לבושים בחיתולים האדומים המצחיקים האלה עשה לנו כיף, גרם לנו לחשוב שגם לנו מותר'".

האם לא קיים גם ממד הפוך בסצנה ההיא? היא לא כוללת גם אלמנט של הלעגה, לדעתך?

"אני זוכר שכתבו עליי שאני עושה שימוש ציני ביכולת הזו שלי, במרכאות (צוחק), אבל כמות המקטרגים בטלה בשישים מול התגובות החמות שזה מייצר ברחוב. לגיטימי שאנשים מרגישים שאני מנצל את המשקל שלי לפעמים, ולפעמים קצת קשה להאשים אותם, אבל אני באמת מרגיש שזה חסר חשיבות אל מול הטוב שזה עושה. ואני לא מרגיש שזה איזה עניין מגזרי.

"אני לא חושב שצריך לעשות איזושהי אפליה מתקנת לשמנים או לנמוכים או לצולעים. אבל זה תהליך מבורך, תגובה למגמה שישנה בתעשייה האמריקאית מזה כשבע שנים, לפיה מותר לתת לאנשים שלא יצאו מז'ורנל להוביל פרויקטים".

כמו דביר בנדק והבנק?

"כן. החליט להשתמש בי עסק מסחרי עם רמת סיכון מאוד גבוהה ורמת ייצוגיות מטורפת שהוא דורש, והוא החליט לעשות את זה בגלל שאני ישראלי והעסק הזה פונה לאנשים ישראלים. אז מה אם אני שמן? אני מבין אם חברה של חומוס לא היתה לוקחת אותי לפרסם את המוצר שלה, כי ישר היו מקשרים: 'דביר שמן? אז בטח גם אני אשמין כשאוכל את החומוס הזה'. אבל בנק? למה לא?".

כשהוא נשאל על ייצוגו התקשורתי של דביר בנדק, פרופ' וימן מציע ניסוי: "בוא נשאל מאה אנשים מה הם חושבים על דביר, האם הוא איש חם, טוב, אמין, שמן, ואני מבטיח לך שהמילה 'שמן' תופיע בין המקומות האחרונים. האיש לא נבנה מהיותו שמן, לא בקומדיות המצבים בהן הוא משתתף ולא בקמפיין בו הוא משתתף. הוא לא צוחק על עצמו, לא מוצג כשמן, והדברים האלה הופכים את השאלה ללא רלוונטית.

"ב'ארץ נהדרת', כדוגמה נגדית, אתה רואה את השומן של ברלד, אתה רואה את הכרס משתלשלת מעל למכנסיים, אתה רואה את הדמות שלו כשהיא אוכלת. יש הבדל, אתה מבין? כאשר הנוכחות על המסך היא תלוית־שומן, מבוססת על היותה של הדמות שמנה ולועגת לה, זה סיפור אחר לגמרי".

וברלד הוא אכן סיפור אחר לגמרי, אחד שמקומו בדיון הזה אמביוולנטי ומאתגר במיוחד. מצד אחד, מדובר בקומיקאי מבריק שאומנם עשה קריירה מממדי גופו, בהופעות סטנד־אפ מפוצצות ובשלל החיקויים שלו ב"בובה של לילה", אבל מעולם לא התנצל על כך ולהפך, ניצל כל גרם בדרך אל הפאנץ'.

ומצד שני, מהרגע שברלד חצה את גבול הנישה ונכנס בגאון להיכל הפריים טיים הנוצץ של "ארץ", ייתכן שהאופן בו מנוצלים ממדיו הנדיבים הפך לפרובלמטי, ולו בשל החשיפה בלבד.

האם, כש־30 ומשהו אחוזי רייטינג צופים במערכון שכל מטרתו הצגת ברלד כדוגמן־על שחצן בשם רנה - עם חולצה שקטנה עליו בכמה מידות, כרגיל - מדובר על צעד אחורה מבחינת ייצוגם של השמנים על המסך? ומה בדבר ג'וש מסדרת מערכוני "תגלית", תפקיד אשר מסתכם בחיוכים אוויליים, כמות טקסט מינימלית ואותה חולצה זעירה שמלווה את ברלד באשר יילך?.

"אתה יכול לתקן פה עוול גדול עם העניין הזה", מתלהט בנדק, "כי כל מי שבעשר השנים האחרונות שזף את עינו בברלד עם המופע שלו בצוותא, יכול היה לראות שמי שעושה ממנו הכי הרבה צחוק זה קודם כל הוא עצמו. הרבה יותר ממה ש'ארץ נהדרת' מרשה לעצמה. זה בדיוק מה שהוא עושה, צוחק על איך שהוא נראה, והוא משתמש בזה נפלא.

"'ארץ נהדרת' אמרו 'אוקיי, נעשה בזה שימוש גם אנחנו', וזה בסדר גמור בעיניי. זה לא הם שמפשיטים אותו, כי הוא עושה את זה כבר מזמן. כל דבר שיש בו יותר מרובד אחד, ובמה שברלד עושה ב'ארץ' יש כמה וכמה רבדים, לגיטימי לגמרי בעיניי".

ובנדק איננו היחיד שמסנגר על ברלד ו"ארץ נהדרת". "ברלד נמצא בתוכנית בגלל שהוא קומיקאי מצוין, ובלי קשר למשקלו", מוסר בקצרה דוד ליפשיץ, התסריטאי הראשי של התוכנית, ואין ספק שהוא צודק. השאלה, עם זאת, היא אחרת, ונוגעת למה ש"ארץ נהדרת" עושה עם הכישורים הקומיים האלה, כמו גם לאופן בו תופס ברלד עצמו את יכולותיו.

את תגובתו של ברלד לכתבה זו לא ניתן היה לקבל, מאחר שסוכניו החליטו כי התראיין מספיק לאחרונה. לכתב של מוסף "הארץ" אמר בפשטות לפני חצי שנה, "אני שמן כי זה מצחיק", מנציח בדבריו את רעיון חרב הפיפיות שעומד בבסיס הפרסונה הקומית שלו. שכן דומה שבמקרה של ברלד, הרעיון עובד גם הפוך: הוא מצחיק בגלל שהוא שמן.

"טלוויזיה היא ממלכה של סטריאוטיפים", מסביר פרופ' חצרוני, "כי היא מדיום שפונה להמונים ולמכנה המשותף הרחב שלהם. הפנייה הזו מחייבת פשטנות או הפשטה מסוימת, אם להיות מנומס. אתה לא יכול להציג ניואנסים דקים מדי בפריים טיים של ערוץ מסחרי. אני לא חושב ששמנים מוצגים היום בטלוויזיה בצורה יותר מגחיכה מאשר אחרים, זאת הנקודה. 'ארץ נהדרת', למשל, היא תוכנית מגחיכה, והיא עושה את זה לכל דמות שהיא יוצרת".

אבל כשאלי פיניש מגלם דמות ב"ארץ נהדרת", הוא מגלם דמות, ובתוכנית הבאה יגלם דמות אחרת. כשברלד מגלם דמות, היא תמיד תאופיין במשקלה, וזה גם מה שמצחיק בה.

"וכשיש לך את שתי הרווקות שמחפשות אהבה, מיכל ומיכלי, הן לא סטריאוטיפיזציה של רווקות תל אביביות, כמו שדמויות של ברלד הן סטריאוטיפיזציה? אני לא בוחן את זה מנקודת מבט מוסרית. אתה מצפה שתוכניות שמנסות להגיע ל־40 אחוז רייטינג גם יתנו לך באותה הזדמנות שיעור בנימוסין והליכות? אם כן, אתה מצפה להרבה יותר מדי".

ויש למגמה הזו עוד פנים, שאותן דווקא כן אפשר לראות כביטוי להטמעתם של השמנים בפריים טיים שלנו (גם אם את המילה "שמנים", במקרה הזה, אפשר להחליף ל"שמן אחד לעונה"): "רוקדים עם כוכבים". בעונתה החמישית זה קרה: אחרי ארבע עונות הומוגניות למדי (עם חריגה בדמות מיקי קם וניצה שאול ה"קשישות"), הגיעו יוצרי התוכנית ומלהקיה למסקנה שגם שמנים יודעים לרקוד. יודעים עד כדי כך שאיציק כהן, מי שכיכב ב"סיפור גדול" לצד בנדק, הגיע למקום השלישי באותה עונה.

"אני זוכר שבמסגרת מחקר על תוכניות ריאליטי והשפלה שעשינו לרשות השנייה", מספר פרופ' וימן, "הסתכלתי על כהן ועל אנשים שמסתכלים על כהן, ואני מוכרח לומר שב'רוקדים', הוא לגמרי לא נתפס על ידי הקהל כמישהו נלעג או כמישהו שהתגבר על מכשול כלשהו. יכול להיות שהוא הצליח בחן, בחינניות וגם באתלטיות שהציג, להופיע בצורה אחרת. יכול להיות גם שמבחינת ליהוק הכוונות היו אחרות, אבל הקהל ראה אותו באופן אחר לגמרי".

"שמחתי מאוד להשתתף", אומר כהן, "ולא חששתי מהתגובות. אחרי שאתה מצטלם שלושה חודשים בתחתונים אדומים ל'סיפור גדול', חששות כאלה נוטים להיעלם".

עלו אצלך שאלות בנוגע למקום שמייעדת לך ההפקה בתוכנית? שאולי ליהוקך הוא בגדר גימיק?

"ממש לא, וגם אם יש מישהו שחשב כך, אני חושב שדעתו השתנתה במהלך הדרך".

בעונה השישית של התוכנית כבר נמצא מקום להילה אלפרט, ובעונה הקרובה והמסקרנת תהיה זו השחקנית המוערכת אסתי זקהיים, שתיכנס למה שהולך ומתברר כנישה של ממש. בהפקת התוכנית משתוממים על ההנחה שנוצרה כאן נישה לשמנים ומדגישים כי אלפרט, כהן וזקהיים לוהקו כי הם כוכבים גדולים ולא מפאת משקלם.

"אחרי כל ההתמודדות הראשונית עם הרעיון שאני הולכת לעשות את זה", אומרת זקהיים, "הגיעו מחשבות של מה אני מייצגת, על איזו משבצת אני נמצאת שם, כן. האם אני לוחמת בשביל משהו? בשביל שמנים, או נשים? אולי שניהם? תראה, אני חושבת שאין ספק שלגברים שמנים קל יותר בפריים טיים. כשחקנית אשה, את יכולה להיות הטבחית, משהו שקשור לאוכל, או בתפקיד האימהי יותר, הדודה או השכנה. אלה המקומות שמייעדים לנו.

"כששאלו אותי על 'רוקדים', אמרתי שאני חושבת שכל הנשים צריכות להצביע לי. באמת. אני לא ילדה ואני לא הכי יפה, אבל אני יודעת לרקוד. שנים רקדתי. אני נושאת את משקלי בגאון ובקלילות, ואני חושבת שיש משהו ממש טוב בלהיות בפריים טיים כמו שאני".

למה?

"כי אני חושבת שהמגמה הפוכה מזו שאתה מתאר, והשמנים הם משהו שהולך ונכחד בטלוויזיה. זה שיש את איציק, את דביר ואותי, לא אומר שיש עוד הרבה אחרים.

"כשאני קוראת תסריטים, למשל, מאוד חשוב לי שהדמות שלי לא תהיה נלעגת, וגם ב'רוקדים' זה היה חשוב לי. אני לא מרגישה מגוחכת שם, במה שאני עושה. קצת מרגיז אותי שזה לא מובן לך שאשתתף בתוכנית, שזה שיש לי שני פרסי אופיר ו־20 שנות תיאטרון, טלוויזיה וכו' לא מזכה אותי בכניסה לתוכנית, אלא על תקן השמנה. זאת חברה חולה ושטחית, וכל זמן שאתה שואל את השאלות האלו, אנחנו 'השמנים', נמשיך להיות פריקים בקרקס של הריאליטי והרייטינג".

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס:

• שלמה בראבא מסביר למה הוא נבהל מאנג'לינה ג'ולי
• שיק או שוק: מה דעתכם על הלוק של אייל גולן?
• מבר רפאלי ועד עומרי כספי: פרוייקט ישראלי חגיגי