גל הקור הפוקד החודש את אירופה לא פסח על פסטיבל הקולנוע ה־62 של ברלין שמתחולל השבוע. בירת הנהנתנות הגרמנית עטתה לבן, בעוד באי הפסטיבל עטו שכבות. שעות אחדות לפני טקס הפתיחה שהתקיים בחמישי שעבר הסדרנים עוד היו עסוקים בלטאטא ולגרף את פתיתי השלג שהצטברו על השטיח האדום, כדי לפנות מקום לאבק הכוכבים הזוהר.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
גם במטוס שהטיס את אנשי תעשיית הקולנוע הישראלית לברלין היה נדמה לרגע שמדובר בכלל במשלחת בריטית. נושא השיחה העיקרי היה מזג האוויר, וחלק נכבד מחברי המשלחת הצטייד בביגוד תרמי מיוחד. הכוכבות האירופיות, לעומת זאת, לא היססו להפגין הופעה חושפנית על השטיח גם שהמעלות צנחו הרבה מתחת לאפס.
כבר מאירוע הפתיחה היה ברור שהפסטיבל הזה עומד להיות מאוד מודע חברתית. קברניטי הברלינאלה הודו במסגרת הנאומים שזהו הפסטיבל הכי פוליטי שהיה עד כה (מגוון הנושאים של הסרטים השנה נע מהומופוביה בסרביה ועד חטיפות של מחתרת מוסלמית בפיליפינים). שנה בדיוק אחרי המהפכה של כיכר תחריר בקהיר, אירוע הקולנוע השלישי בחשיבותו בעולם לא יכול להתעלם מהאביב הערבי. זה ניכר בהרכבי חבר השופטים, בהם שובצו נציגים של העולם הערבי, וגם ברפרטואר.
בטקס שחנך את הפסטיבל קרא סאנסל, יוצר ולוחם זכויות אדם אלג'יראי הנמנה עם חבר השופטים (גם ג'ייק ג'ילנהול שם, וגם שרלוט גינזבורג), לבאשר אסד להפסיק את הטבח בסוריה, והוא לא היה היחיד שעשה זאת. גם אנג'לינה ג'ולי, שהציגה מחוץ לתחרות את סרט ביכוריה כבמאית, "בארץ של דם ודבש", הביעה בפגישתנו את זעזועה מהמצב.
"זה איום ונורא מה שקורה שם", רטנה ג'ולי. "מאוד הצטערתי וכעסתי לראות איך רוסיה וסין הטילו וטו במועצת הביטחון ומנעו התערבות בנעשה בסוריה. אני מקווה שכל המעצמות יעבדו יחד כדי למצוא פתרון".
סרטה של ג'ולי משקף היטב את הכיוון הפוליטי של הנהגת הפסטיבל: הסרט מתאר קשר בין לוחם סרבי ואסירה בוסנית במהלך המלחמה בבוסניה בראשית שנות ה־90. הסרט, שהרגיז לא מעט סרבים, מדגים מעשי זוועה שערכו החיילים הסרבים, כולל אונס והוצאות להורג.
"הנושאים שהסרט שלי מעלה הם אוניברסליים", הכריזה הבמאית היפה והשדופה. "התבנית של האלימות הזאת חוזרת שוב ושוב - אנשים שהיו קורבנות בעבר הופכים בהמשך להיות התוקפים. וחשוב להפסיק את התבנית הזאת ולנהל דיאלוג".
גם הסרט הישראלי "שרקייה" המוצג ב"פנורמה", המסגרת השנייה בחשיבותה בפסטיבל, מתכתב עם הקו המנחה של ברלין 2012. סרט הביכורים של עמי ליבנה עוסק בקשיים שבהם נתקלים כעת בני הפזורה הבדואית בנגב. עוד לפני שהקהל נכנס לאולם, נציגות של ארגון אמנסטי עברו בין הממתינים, חילקו הסברים בעניין מצבם העגום של הבדואים והחתימו על עצומה למניעת הריסת ופינוי ישובים.
"שרקייה", סנונית ראשונה בגל סרטי בדואים שעומד להתרגש עלינו בשנים הקרובות, עוסק בקאמל, חייל משוחרר בדואי העובד כמאבטח בתחנה המרכזית בבאר שבע.
כשהרשויות מאיימות להרוס את המבנים שבהם הוא חי עם אחיו וגיסתו, ודורשות מהם להתפנות, קאמל מחליט לביים ניסיון פיגוע בתחנה המרכזית. הוא חושב שאם יזכה לתהילה מאחר שמצא את המטען, כך אולי ימנע את רוע הגזירה של הריסת היישוב שלו.
ליבנה שיבץ בתפקיד הראשי את עדנן אבו ואדי, בדואי חסר כל ניסיון משחק. "אני חי בכפר הדומה לזה שמוצג בסרט", דיווח הכוכב. "יש לי חברה כבר שש שנים, ואנחנו עדיין מחכים שיתנו לנו רישיון לבנות בית. הבקשה היחידה שלנו מהמדינה היא שתהיה לכפר גישה לחשמל ולמים, ואנחנו גם לא רוצים לראות יותר טרקטורים".
הצופים בהקרנה של "שרקייה" תהו אם הסרט נתקל בהתנגדות בישראל, ואיך הוא השיג מימון. המפיקים נאלצו להסביר לאירופים חדורי האידיאולוגיה שישראל היא - לפחות רוב הזמן - מדינה דמוקרטית המאפשרת חופש ביטוי, ושקרן הקולנוע הישראלי תומכת גם ביצירות שלא מצייתות להשקפת העולם של הממשלה הימנית.
"אני לא חושב שהסרט שלי מציג לרעה את ישראל, הוא דווקא סרט פטריוטי", טען ליבנה, בעוד המפיק אייל שיראי הכריז: "אני גאה במדינה שנותנת כסף לסרט כזה, ושאנחנו יכולים לעשות סרטים על כל נושא שבעולם".
הפסטיבל - שיינעל במוצאי שבת, אז יחולקו בין היתר פרסי דוב הזהב ודוב הכסף - נמצא השנה תחת שליטת הכוח הנשי. זה התחיל בהקרנת הסרט "להתראות, מלכתי" על מארי אנטואנט בטקס הפתיחה, ויסתיים בהענקת פרס מפעל חיים למריל סטריפ.
הסרט על מארי אנטואנט מציג פרט מעניין בביוגרפיה של האשה, שיש הטוענים שטבעה את הביטוי "אם אין לחם, שיאכלו עוגות". מהסרט אפשר להסיק שהשליטה חובבת עוגיות המקרון היתה מאוהבת בגבריאל, חברתה הטובה.
"אני לא חושבת שמארי אנטואנט אהבה בחורות", מפרשנת השחקנית דיאן קרוגר, שמגלמת את מארי אנטואנט. "היא פשוט אהבה את חברתה גבריאל. אני לא חושבת שהיא היתה לסבית, אתה מרחיק לכת. זה לא סרט לסבי. הן היו כמו תאומות, ראו את הדברים עין בעין. מארי אנטואנט חשה מבודדת בארמון, והיא היתה צריכה מישהי כמו גבריאל שאפשר לבטוח בה".
השליטה הנשית מתבטאת לא רק בנושאים שבהם עוסקים הסרטים, אלא גם בשפע סרטים שבוימו על ידי יוצרות. לכן לא מפתיע שמגזין "וראייטי", התנ"ך של השואוביז, קבע כבר ביום הראשון של הפסטיבל בכותרת הראשית שלו: "הבום של הנשים".
"חוויית הבימוי מאוד מילאה אותי, יותר מכל דבר אחר שעשיתי בעבר", הצהירה אנג'לינה, "אבל היא מאוד מאומצת, וכל הלחץ על הכתפיים שלך. הרגשתי כל כך הרבה אחריות. אף פעם לא רציתי להיות במאית או כותבת. זה פשוט קרה דרך הדלת האחורית, בעקבות המסעות שלי בעולם והדברים שחוויתי, במיוחד בבוסניה".
וכמובן שכל החגיגה הנשית מלווה גם בעירום ובסצנות סקס פרובוקטיביות, שאחת הבולטות בהן היא סצנת אוננות של ז'ולייט בינוש בסרט "אל" ("Elles"). השחקנית הצרפתייה האיכותית מגלמת עיתונאית העושה תחקיר על נערות ליווי יוקרתיות ונסחפת לעולמן.
"לא היה לי קשה לצלם את סצנת האוננות", סיכמה בינוש. "אנשים חושבים שאני נהיית נועזת ואמיצה עם השנים, אבל כבר בגיל 20 התערטלתי ועשיתי דברים נועזים. כיום אני לא מוצאת הבדל בין סצנת עירום לסצנה מסוג אחר. אם הייתי עושה כזאת הפרדה, הייתי בצרות. ההתמסרות שלך צריכה להיות טוטאלית גם כשאתה מתפשט. אם אתה מתחיל להסס ולהתלבט, ולחשוב איפה תעמוד המצלמה, וכמה אנשי צוות יהיו, עדיף לא להתפשט מראש".
___________________________________________________________________________________________________________
עוד בפנאי פלוס:
- מורן אטיאס ועוז זהבי ישנים באלכסון
