מי העליב את יובל המבולבל?

כשהסתיים הראיון ביקשתי מיובל שם טוב בקשה אחת אחרונה, שידבר עם רני (בני, בן השנתיים וחצי) בטלפון. הוא מיד נרתם למשימה: שינה את הקול שלו מצרוד רגיל לצרוד יובל המבולבל ושלף את ארסנל הבדיחות שלו. רני כמעט התעלף מאושר. זה היה שווה את הכל.

למי שלא בקיא בהיסטוריה שלי ושל שם טוב, אספר בקצרה שלפני כמה שבועות כתבתי במגזין "פנאי פלוס" טור לא מחמיא במיוחד על האיש, ובעיקר על ההתמכרות של רני אליו. הוא נעלב, פרסם הודעה בפייסבוק, אני קיבלתי תגובות זועמות, פרסמתי עוד טור, יובל שלח לי מייל מתנצל, אני התנצלתי בחזרה, ומאז כפי שאומר האדון: "הפכנו את הלימון ללימונדה".

כזה הוא יובל, נטול אגו, נטול יומרות ונטול מודעות עצמית. ממש כמו דמותו הטלוויזיונית, גם הוא נחוש להפוך את העולם לטוב יותר. כל כך נחוש, שהשיחה איתו גרמה לי להרגיש שלמרות שהוא מבוגר ממני בעשר שנים, נשוי ואב לארבעה ילדים, אני זו שצריכה להיות פה המבוגרת האחראית.

כשאני מגיעה לשאלות מעט יותר קשות, כאלה שאולי סותרות את כל המרשמלו הזה שבו הוא חי, הוא מיד עושה לי פרצוף ילדותי - ממש כמו שרני עושה כשלא בא לו לקבל הוראות מאמא. פרצוף ההאש פאפי הזה היה אמור לסמן לי להמשיך הלאה, ולא להיכנס למקומות קשים וביקורתיים.

אבל בסופו של דבר הוא ענה על הכל, גם כשהיה לו קשה. כי יש עוד דבר שצריך לדעת על שם טוב: הוא חייב לרצות את מי שהוא מדבר איתו. "כבר מילדות וגם בתיכון תמיד הייתי הליצן והמצחיקן, וזו היתה הדרך שלי להתמודד עם זה שהייתי ילד דחוי", הוא מסביר.

ילד מצחיק זה לא ילד שצוחקים עליו?

"כן. צחקו עליי לא פעם ולא פעמיים. אבל באיזשהו שלב הבנתי שאם צוחקים עליי, אצטרף - וככה הייתי יוצא מזה. גם היום צוחקים עליי. עכשיו פחות, כי אני מצליח. לפני שהצלחתי הייתי מסתובב ברחוב והיו צוחקים עליי".

אתה הליצן העצוב?

"עצוב, נכון. אבל תמיד לקחתי את המקום הזה של ההומור והצחוק. זה סוג של תרפיה להתמודד עם הקושי".

את אג'נדת הילדות שלו מינף יובל לקלטות שמבחינתו הן הטיפול הפסיכולוגי שלו. לתפיסתו, שום דבר לא קרה לו במקרה: לא הילדות הקשה, או דרך החתחתים שעבר עד שנהיה מפורסם, וגם לא טריקות הדלת שקיבל במשך כל כך הרבה שנים.

"כל מה שקרה לי בילדות לא קרה לי סתם. עכשיו שאני מחבר את כל החלקים, וזה מטורף בעיניי. לא סתם קיבלתי את השם שלי, יובל, זה כדי שהוא יהיה יובל המבולבל. אם הייתי משה אז מה, היו קוראים לי משה המבולבל? אלוהים נגע בי ואמר קח כישרון, נראה מה תעשה איתו. כל הזמן אני מסתכל לשמיים ואומר, 'אני מקווה שאני עושה את זה בסדר'.

"אני חושב שאם הייתי נראה כמו דוגמן לא הייתי מצליח להעביר את המסרים האלה, כי על זה המסרים שלי מדברים. שלא צריך להיות דוגמן כדי להופיע ולא צריך להיות לך קול יפה כדי שתשיר. אתה צריך לעשות את מה שאתה אוהב בלי קשר לאיך שאתה נראה או למה שחושבים עליך. אתה צריך ללכת בעקבות הלב".

אחרי שהתקבל ללהקה צבאית (בתפקיד המצחיקן כמובן, אם כי לטענתו הקול שלו לא תמיד היה כל כך צרוד), הובהר לו שבגלל פרופיל גבוה, הוא חייב להתגייס לקרבי.

"אם הייתי מגיע ללהקת הנח"ל, הייתי מתפרסם מהר והכל היה בא לי בקלות", הוא אומר. "חיפשו מישהו אחר במקומי ללהקת הנח"ל ולקחו את גיל ססובר. אני זוכר שכשראיתי אותו בטלוויזיה אמרתי, 'יו, זה יכול היה להיות אני'. היתה לי תקופה מאוד ארוכה של מרמור ותסכול. כשיצאתי מהתקופה הזו התחלתי גם להצליח".

מיד אחרי השחרור הבין שם טוב שהוא חייב, פשוט חייב, להגיע אל עולם הבידור. בלילות הוא היה חולם על הופעות בפסטיגל ובערוץ הילדים, ובימים היה עובר מהופעה בקניונים להופעה בימי הולדת. את כל הכסף שהרוויח השקיע בחברת ליצנים שנסגרה אחרי זמן קצר מאוד כי נכנסה לחובות. לאחר מכן פתח חסכונות והשקיע את כל כספו בדי.וי.די הראשון שלו.

"השתחררתי מהצבא ואמרתי, 'אני רוצה להיות כוכב בידור'. לא חשבתי על ילדים, רציתי טלוויזיה. הלכתי לאודישנים לערוץ הילדים ואמרו לי, 'לא, וגם ממליצים לך לא לשלוח תמונה בפעם הבאה'. נעלבתי, אבל זה היה לטובה כל ההיעלבויות שלי. מתברר שהכל היה הכנה לוואו שבסוף, לזה שהברווזון המכוער יהפוך להיות ברבור, אבל בפנים הוא תמיד יישאר הברווזון המכוער".

גם הדי.וי.די שהוציא לא פתח לשם טוב את הדלת לעולם השעשועים. הוא עבר בעצמו מחנות לחנות ומכר אותו ברחוב ובקניונים.

"האטרף התחיל שנתיים אחרי שהדי.וי.די יצא. רוב העבודה נעשתה בשטח. כאש בשדה קוצים זה התפשט והתפשט, והגעתי למצב שהייתי מפורסם בלי להיות מפורסם. הייתי ממלא קניונים אבל לא היתה לי תוכנית טלוויזיה, שום כלום. היה ואקום כזה. אז היה את אורנה ומשה דץ, והיה את סבא טוביה, ובדיוק גם רינת גבאי יצאה, אבל לא היה איזה מישהו מצחיקן או שטותניק".

אני מניחה שגם זה לא גרם לך להתייאש?

"אני זוכר שהייתי מופיע בטבריה, מקבל 200 שקל, הדלק עלה 300, אבל כל הדרך אני אומר לעצמי איזה כיף, יום אחד אופיע על במות גדולות ויאהבו אותי. דמיינתי שאני מופיע בפסטיגל. דמיינתי איך אני עומד על הבמה ואת הכפיים שאקבל, וכשזה קרה היתה לי צמרמורת, כי זה בול איך שדמיינתי".

אני זוכרת שכשהתפרסמת לא חסכו ממך ביקורות רעות.

"כן. קודם כל נעלבתי. אני בכלל נעלב מכל דבר".

ספר לי על זה.

"כן, גם היום, כשאני כבר מצליח, אני נעלב מכל דבר. כי זה בדיוק הסיפור על הברווזון המכוער שהפך לברבור, אבל בנפש שלו הוא עדיין שם. זה כמו בור שתשים עליו עלים, אבל הבור עדיין שם. בהתחלה התרסקתי. היתה פעם כתבה עליי שאני שומר אותה עד היום. היתה מישהי שכתבה דברים איומים שנה אחרי שפרצתי. הכותרת היתה: 'הדברים שהרסו לנו את השנה: יובל המבולבל', ועל זה שאני נזק לילדים ומקלקל אותם ואת השפה שלהם".

אתה יכול להבין מאיפה זה בא? מאיפה הכתבת ההיא, קצת כמוני, הגיעה למסקנה שאתה טיפה מקלקל את הילדים?

"אני יכול להבין את זה, אני לא מסכים עם זה, אבל אני יכול להבין את זה. זה בא מהמקום שהיא מסתכלת בחיצוניות, חלק מהשירים שלי הם שירים שטותיים, אני מודה. אני קורא לזה תרבות השטות, יש תרבות גדולה מאחורי זה. ילדים מאוד אוהבים את זה. קחי מאה אחוז מהשירים שלי, 20 אחוז לפחות הם שטותיים, עגבנייה בכובע, בננה על הראש. ילדים אוהבים את זה, ויש בזה משהו מקסים בשטות הזו".

אתה מבין שאם ילד, אחרי שהוא רואה את הדי.וי.די שלך, בא לאמא שלו ואומר לה "שטויות במיץ עגבניות", כמאמר אחד השירים שלך, או לוקח בננה ובמקום לאכול אותה שם אותה על הראש, האמא יכולה להיטרף?

"השאלה היא לאן מנתבים את זה. זה נכון שילד שבא לאמא שלו ואומר 'שטויות במיץ עגבניות' זה באמת לא בסדר, אבל אם הילד יושב עם אמא שלו והיא תגיד לו זה משהו מצחיק כזה, זה לא יהיה כך. אני מעביר מסרים דרך השטות, ויש אנשים שרואים רק את השטות".

אז אתה אומר שהאמא חייבת לשבת ליד הבן שלה ולהסביר את הדי.וי.די שלך? כי בעיניי זה סתם טרטור. הרי כל המהות של לתקוע את הילד מול מכשיר הדי.וי.די זה כדי שיהיה לה זמן לעשות דברים אחרים.

"אני מספר על האמת שלי, שמבוססת על הדברים שעברתי בחיים. על הילדות שלי, על הקשר שלי עם עולם הרוח, עולם הדת, עולם המדע - ואני מכניס את זה לשירים שלי. זה בסדר גמור אם לא כולם מתחברים לזה. תפקידו של כל הורה להיות אחראי על החינוך. אני נותן את מה שיש לי לתת.

"לפני שפרצתי היה איזה אנטי אליי, והיום אני חושב שהגעתי לסוג של קונצנזוס. כל השירים שלי שמשודרים בערוץ הופ עוברים מסננת של פסיכולוגים. פעם זה היה יובל המבולבל עם הקול הצרוד, והיום עם כל הרצון להיות צנוע, להשיג כרטיס להצגה שלי זה מינימום שבוע מראש. עכשיו אנחנו עובדים על חנוכה, וסיפחתי לצדי את דוד חיים ומיקי".

מופע חנוכה המדובר הוא ההצגה "גיבורי האור" (15.12־31 ברחבי הארץ), דוד חיים הוא כוכב הילדים חיים אוסידון, ומיקי היא הכוח העולה מיכל מוכתר, ולצידם מופיעים זמרים, רקדנים ופעלולנים.

השיחה שלי עם יובל הגיעה כאמור, לאחר תקל קטן שנוצר בינינו. בעקבות אותו מקרה קיבלתי למייל שלי המון תגובות זועמות מהורים שלא הבינו איך זה שאני מסוגלת לדבר רעות על הדבר הקדוש הזה שנקרא יובל המבולבל. מבחינתם, דעתי היא עילה לשלילת רשיון האימהות.

יובל יצר לעצמו חומת הגנה של הורים שמוכנים להוציא המון כסף ולנסוע להופעות בכל מקום רק בשבילו. "תראי, אני מבין איך זה נוצר. זה נוצר בעקבות בן אדם שעושה טוב לילדים שלהם. אני לא קדוש. והתגובות שקיבלת, לא טובות - יש בזה משהו קצת מסוכן".

האמת, הרגיש לי קצת מאפיה.

"אני מבין מה את אומרת. למרות שהרגשתי משהו נעים בזה שתומכים בי. ההורים האלה נותנים לי את החיזוק. אני כל הזמן מחפש את החיזוקים האלה, שאני בדרך הנכונה, כי מושקעת פה המון מחשבה, כוונה וכסף. היום אני כבר מקבל את הפידבקים, ובגלל זה כל כך קשה לי שלפעמים יש כתבות רעות. אתה אומר לעצמך, אני לא מבין את זה, אני בא בטוב בא לעשות טוב לילדים ובא בן אדם ופוגע לי בנתינה".

יש לי תשובה לזה: אתה מפורסם, וזה המחיר.

"מי אמר שזה צריך להיות המחיר?".

ככה זה בכל העולם. זה פשוט שאתה ילד בנשמתך שנורא רוצה שכולם יאהבו אותו ופנית לעולם של חרבות.

"היום אני מוכן לשלם את המחיר של הביקורות הרעות. קשה לי עם המחיר הזה, הוא לא קל. אבל אני חושב שבן אדם שכותב בעיתון, יש לו כוח בידיים. החוכמה זה לעשות שימושיים חיוביים בכוח הזה. ביקורת אפשר לכתוב עניינית ולא פוגעת. את, למשל, ציטטת את החלקים הלא טובים. איפה הדברים האחרים? זה להעביר חלק מהאמת. כל כך הפריע לי שכתבת שאני נגע רע, אני כזה איש טוב".

אם מישהו חותך אותך בכביש אתה לא מקלל?

"אני לא מקלל. אף פעם לא קיללתי. אני גם לא מתעצבן, לא מרים את הקול ולא מאבד עשתונות".

לא בא לך לפעמים?

"נראה לי שלקחתי את הסיפור הזה של יובל המבולבל רחוק מדי, וזה ממש משפיע לי על החיים. זו לא עבודה, בשבילי זה דרך חיים, זו שליחות".

___________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס:

• ימית סול לוקחת ללב ביקורות על "סברי מרנן"
• שיק או שוק: מה דעתכם על הלוק של עדי אשכנזי?
• האם ניקול ראדימן היא האשה הכי צווחנית בטלוויזיה?