סוף טוב? / יוני בינרט
הכפרה התרבותית המשמעותית של השנה, לדעת כותב שורות אלה, מוטלת על כתפיה של השרה לימור לבנת, סביב פתיחתו של היכל התרבות באריאל. לא בשל התנגדותה לחרם או ההכרה בשוויון זכויותיהם של המתנחלים לתרבות, אלא בגלל הסנקציה שנקטה. ישיבתה על מעיינות התקציבים עת נופפה בחרב הקיצוצים על צוואר התיאטראות, חשפה את מצבן השברירי של התרבות ושל הדמוקרטיה בארץ.
הודעת הניצחון שנחתה בתיבת המייל שלי לפני כשבוע מדוברת עיריית אריאל הוכיחה למי יש יותר כבוד: "ההצגה 'סוף טוב', שכתבה ענת גוב וביימה עדנה מזי"א, של תיאטרון הקאמרי, תעלה באריאל, למרות תמיכתן בחרם אנשי התיאטרון שהוטל על היכל התרבות, ובעיתוי מפתיע - יומיים לאחר ההצבעה באו"ם אודות מדינה פלסטינית. כולנו מאמינים כי בסוף יהיה טוב".
מזי"א וגוב משמיעות לכל מי שמוכן לשמוע את דעותיהן באשר לגורל השטחים וההתנחלויות, והיו ממובילות המאבק נגד ההופעות מעבר לקו הירוק. קשה לי להאמין שהצגתן עולה שם בהסכמתן. התיאטרון, קרי המפיק והמעסיק, כופף את ידיהן, לא בשל רוע לב חלילה, פשוט כי מישהו שם למעלה רמז לו בעדינות מה יהא גורל תקציביו אם יסרב.
הפוליטיקה חזקה מדי בתרבות המקומית וזה מסוכן, מאוד. השיח האמנותי של היום הוא הגדרת גבולות התרבות והרוח של המחר. אם קולם יוגבל כדי להניח את דעתם של בעלי השררה, בקרוב נהלך שחוחים תחת תקרת זכוכית.
לפני כשבוע נכחה השרה בטקס היובל לתיאטרון חיפה, ובנאומה היללה את פועלו ותרומתו לחברה בישראל. תיאטרון זה עשה את הונו ויוקרתו בשנות ה־80 על אג'נדה פוליטית וחברתית. אם ההתערבות הפוליטית בתרבות תמשיך, לשר/ת התרבות הבא/ה יהיה קשה להיתלות על האילנות שניטעו, או מוטב לומר נגדעו, בקדנציה של לבנת.
כפרה עלינו / איריס אברמוביץ'
תפקידה של הטלוויזיה בחיינו דומה לעיתים לזה של כומר מוודה. ראשית, היא יודעת עלינו דברים שלא בטוח שהיינו רוצים שכולם ידעו. כמו למשל, שאנחנו מקליטים את הסדרה "שני גברים וחצי". שנית, היא גורמת לנו לזיכוך חלק מהרגשות הפרימיטיביים שלנו: ראינו "דקסטר" - החלק הפרימיטיבי במוח שלנו, זה שנהנה לראות דם, מגיע לסיפוק. ראינו "הרווק 15" - חלק אחר במוח שלנו, פרימיטיבי לא פחות, זה שאחראי על המשכיות הדור, עושה "אוההה" קטן ונרדם כפיות עם האמיגדלה.
אבל בנוסף לכל אלה, עכשיו, כשאנחנו הולכים וקרבים ליום כיפור, אפשר להודות שהטלוויזיה היא גם תפילת האווה מריה שלנו, זו הנאמרת מספיק פעמים כדי למרק אותנו מחטאינו. האם עצרתם בדרך למשרד ותרמתם 10 שקלים לנרקומן שמבקש "תנו לי כסף"? רוב הסיכויים שלא, אבל אם סימסתם לגב פשטי או החזקתם אצבעות לאבי "מאסטר שף", מירקתם במשהו את מצפונכם. הנה, עזרתם לנרקומן משוקם לחזור לחבר'ה ונתתם לו ימבה כסף. כשאנחנו רואים "לרדת בגדול" ומזדהים עם הזוגות שחורקים שיניים כדי לרדת במשקל אנחנו מכפרים על כל הפעמים שבהן החמאנו, "ראית את התחת שלה בשמלה הזאת?" ו"היא לא צריכה ללבוש חולצת בטן".
הרבה אנשים ירגישו שצפייה באליהב מ"מאסטר שף" מהנדס את אחת מיצירות הפאר שלו, מעניקה להם כמעט חלק במנה זו, כאילו הם עצמם שותפים להכנתה, על התכנון, ההרכבה והמחשבה שהושקעו בה, ובכך הם ממרקים את העובדה שבפעם האחרונה שהכינו מרק הוא התייבש ונעלם מהסיר, אחרי שנשכח כמה שעות על הגז וללא מכסה.
הטלוויזיה אומנם מביישת אותנו בעיני עצמנו: בגלל שהצפייה בה סבילה אנחנו מאפשרים לעצמנו להוריד את הרמה כשאנו צופים בה, ולצפות בטראש. לא היינו אוכלים את המקבילה הקולינרית של זה, ולא קוראים את המקבילה הספרותית של זה, אבל על מסך 40 אינץ' זה מחליק בגרון. במובן הזה היא דומה לקתדרלה גבוהת גג, המעוררת בנו תחושה שאנו קטנים כשאנו נכנסים לתוכה. היא עצמה זו המנמיכה אותנו, ואז, כשאנו קטנים, היא מעודדת אותנו להתוודות וסולחת לנו על הכל.
ברוח זו נודה לה לקראת כיפור ונוסיף שבגלל שאנחנו אוהבים אותה, אנחנו סולחים לה על כל חטאיה משנת תשע"א, והיו הרבה, בתנאי שתגיד 10 פעמים "דאונטון אבי", חמש פעמים "מילדרד פירס", ופעמיים "שידורים חוזרים של סיינפלד". חתימה טובה!
__________________________________________________________________________________________________________________________________________
עוד בפנאי פלוס:
- לאגם רודברג נמאס להיות סמל מין
