אריאל פוליאקוב, 28, הוא דוגמה מרהיבה לאפקט הסימולקרה שהגה הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר. כמו ביצירת אמנות מקורית, גם פוליאקוב מסמל את החד פעמיות והאותנטיות, בזמן שהצרכן הישראלי הנורמטיבי מכיר טוב יותר דווקא את ההעתק שלו, כלומר את דמותו בסדרה "הכל דבש", אותה כתבה אחותו הגדולה, יעל.

"אף אחד לא האמין שהסדרה על המשפחה שלי תצליח כל כך", מספר פוליאקוב. "בסופו של דבר היא הביאה רייטינג מכובד לרשת וגרפה הצלחה ענקית. באותו הרגע קלטתי גם שיש את הסדרה ויש את החיים שלנו, וזה לא לגמרי חופף".

כשאני נפגשת עם אריאל - מוזיקאי שמשמש בשנתיים האחרונות גיטריסט בלהקה הוותיקה מופע הארנבות של ד"ר קספר ומוציא עימה בימים אלה דיסק חדש - אני מבינה שהחיקוי לא רחוק כל כך מהמציאות. יש דמיון פיזי לא מבוטל בינו ובין איתי תורג'מן, שגילם אותו על המסך, וגם סגנון הדיבור שלהם כמעט אחד לאחד.

"אני זוכר שראיתי את 'בית"ר פרובנס', הסרט שבו תורג'מן שיחק עם זאב רווח, ונורא התלהבתי", נזכר אריאל. "כשעלה הרעיון לסדרה ישבנו בסלון והתחלנו לחשוב על מי ישחק את מי, וישר הצעתי את איתי. הוא נראה לי בול. המלהקת ואחותי נורא התלהבו".

כשהציעו ליעל לכתוב סדרה על המשפחה, הייתם בעד?

"ממש ממש לא. היתה בבית מלחמת עולם מטורפת. צעקות סטייל, 'את לא תעשי את הסדרה הזאתי!'. אני ואחי הגדול לא רצינו את זה, מה גם שראיתי שהיא הולכת להוציא לי דמות של סטלן וזונות ואללה יוסתור. לא מתאים".

בסופו של דבר המשפחה ניאותה להיכנס להרפתקה והלכה יד ביד עם השיגעון של יעל, הבת האמצעית, שכתבה את אחת הסדרות המוצלחות שנראו בישראל בשנים האחרונות.

"הייתי ילד סטלן ומלא ביצר הרס עצמי, ופחדתי שיראו את זה בסדרה", הוא מסביר. "היא גם הקצינה מאוד את הדמות שלי, ופאדיחות. חוץ מזה, עד שהחברה הנוכחית הגיעה, הייתי יוצא עם בחורות שמיד היו משוות אותי לאיתי תורג'מן, ועוד מטיחות בי האשמות שיוצאות מנקודת הנחה שאני סטלן על ונפגש כל הזמן עם זונות. כן, הייתי ילד סטלן, אבל עניין הזונות הוא הקצנה של יעל".

מה היית עונה להן?

"הייתי מתחרפן מזה. אני זוכר ששאלתי מישהי, 'למה את נופלת עליי? זאת סדרה! זה רייטינג! מה עשיתי לך??".

כשאריאל נזכר בסיטואציה שבה מישהי התנפלה עליו, הפנים שלו מסגירות את העלבון שהרגיש. רק השנה העז לעזוב סוף סוף את בית המשפחה המפורסמת, שעליה ביססה יעל את כל עלילת הסדרה. ארבע שנים עברו מאז שהאבא ישראל (פולי) הלך לעולמו, והילדים עושים כל שביכולתם כדי לגונן על אמם ולעטוף אותה בכמה שיותר חום ואהבה.

כשהחליט לעזוב התחלף בעצם עם יעל, שחזרה להתגורר בבית יחד עם בנה הקטן. "תראי, לא יכולתי לעזוב. הייתי חייב להיות שם כדי לתמוך באמא שלי. אבל אפשר להגיד שמרגע שאזרתי אומץ לעבור לדירה משלי, עשיתי את אחת ההחלטות המוצדקות בחיי. די, תנו לי את השקט שלי. כמה אפשר".

_____________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס:

_____________________________________________________________________________________________________________________________

"אני חי איתו כל יום"

לא קל להיות הבן הצעיר במשפחה שהפכה לסמל הישראליות האותנטית בזכות אבי המשפחה, פולי ז"ל, יוצא שלישיית הגשש החיוור. "כילד קטן התביישתי שאבא שלי מפורסם. רציתי אותו לעצמי. לא הצלחתי להבין מה זאת אומרת שכל שנייה מישהו זר מתחיל לדבר איתו. זה אבא שלי! אני חושב שבגיל עשר זה התחיל להשתנות. כבר בבית ספר יסודי הבנתי שהגשש החיוור אדירים והתחלתי לחפור בהם ולשמוע מערכונים ושירים. אבל בגיל עשר ממש נכנסתי פנימה. הייתי הולך לישון בלילה עם קלטות של הגשש. הם נורא הצחיקו אותי, והייתי שומע את השירים האלה שמרגשים אותי עד היום. למרות שהיום קצת יותר קשה לי לשמוע את זה".

מובן ועצוב.

"באמת. אני שומע את הקול של אבא שלי ומקבל רעידות. אם פתאום אני שומע את 'לו יהי' או 'יש לי יום יום חג' - ישר נוזלת לי דמעה. זה באמת מרגש. הוא השאיר אחריו הרבה הרבה הרבה. כל הזמן אני זוכר אותו. הוא לא נעלם לי לרגע. אני חי איתו כל יום".

אחיו הגדול נשוי ואב לשני ילדים, ויעל אחותו נחשבת לתסריטאית מוערכת. השלושה חברים מאוד טובים ומרבים להסתובב יחד בשעות הפנאי עם חברים נוספים מהברנז'ה, כמו דורית בר־אור ואורי גוטליב.

תמיד היית בקשרים טובים עם האחים שלך?

"ממש לא. כילדים כל הזמן רבנו וקיללנו אחד את השני, ומכות. כן, היו הרבה מכות. אני זוכר את אמא שלי עם מגבת ושפריצר מנסה להפריד וצועקת 'תפסיקו! תפסיקו! אתם שוברים לי את הבית!".

פוליאקוב הוא דוגמה לאוטודידקט. הוא לימד את עצמו לנגן בגיטרה כבר כשהיה בן 13, והושפע מלהקות כמו החלונות הגבוהים, שבלול והביטלס. אביו זיהה את הפוטנציאל ועודד אותו להמשיך לנגן. לבית ספר, כפי שבטח הבנתם, הוא לא כל כך הלך, והעדיף להסתגר בחדר עם הגיטרה ולנגן את עצמו לדעת. "אבא לא אהב את זה ששמתי זין על הלימודים. הוא לא ידע איפה לקבור את עצמו מהבושות, עד שבאיזשהו שלב הוא השלים עם זה וזרם איתי", הוא משתף.

בגיל 16 אריאל החליט לעזוב את בית הספר וללכת ללמוד מוזיקה. חבר של המשפחה הגיע לשמוע אותו מנגן, וניסה לעזור לו להתקבל לבית ספר רימון. "ניגנו קצת הנדריקס ביחד ואמרתי יאללה - לרימון. אחרי חודש חזרתי בי ואמרתי, 'טוב, טוב, אני רוצה בחזרה הביתה לבית ספר רגיל".

עד כדי כך?

"מה אני אעשה. הלכתי לשני שיעורים וראיתי שאני לא קשור לזה. אני מאוד מכבד את רימון, אבל זאת מסגרת סחית. ג'אז וזה. תנו לנגן מהרגש, מהבטן. זה יותר עובד אצלי".

בגיל 18 התקבל ללהקה צבאית ועשה "שירות בית זונות", לדבריו. "שנאתי את זה, אבל למרבה הפלא לא הייתי בכלא. הייתי מרותק כמה פעמים אבל לכלא לא הגעתי. בכלל רציתי ללכת לקרבי אבל אמא לא נתנה לי".

עכשיו פוליאקוב חולק דירה עם בת זוגו הנוכחית, עדי, שהספיקה להכיר את אביו לפני שנפטר. "חברה שלי היא מטפלת התנהגותית שעובדת עם ילדים", הוא אומר, ומתוודה, "כפי שאת רואה, אני בן אדם בעייתי שצריך תשומת לב ואהבה, אז היא מטפלת בי".

השניים הכירו במקרה, כשחברתו תפסה טרמפ איתו ועם חברים שלו לבר המנזר שבתל אביב. "חברה זרקה אותה עליי שתיקח איתנו טרמפ. היא נכנסה עם הטלפון לאוטו והיתה באמצע שיחה עם חברה שלה, ובדיוק צעקה עליה, 'תעזבי אותו, הוא לא שווה את זה', אז נכנסתי לשיחה והפרעתי לה באמצע. התחלתי לצעוק לה, 'תזרקי אותו!', ושנינו התפקענו מצחוק. מפה לשם זה התגלגל".

כיום הוא מתפרנס בעיקר מלנגן גיטרה עבור מופע הארנבות של ד"ר קספר ומלימוד שיעורים פרטיים בגיטרה. מחר בערב (שישי) הם משיקים אלבום חדש ושישי במספר בהופעה חגיגית במועדון הבארבי בתל אביב. "באלבום החדש יוצא שיר שלי שכתבתי לפני שמונה שנים. יש ערימות של שירים שלא ידעתי מה לעשות איתם. השיר הזה למשל, עבר המון תהפוכות עד שנפל על הקספרים, ואז גם הבנתי שהגעתי למקום הנכון בזמן הנכון".

את החיבור עם הקספרים הוא מתאר כיד שמצאה את הכפפה שלה. מבחינתו הם היו בול הסטייל שלו. חבר הלהקה אורן ברזילי שמע עליו מידידיה משותפת, בא להופעה שלו והציע לפוליאקוב לנגן ביחד. החיבור היה מיידי. "הוא בא לאיזה הופעה וראה אותי ואמר, 'טוב, בוא נפגש, בוא נעשה משהו ביחד', ועשינו איזה שיר שהיום יוצא באלבום של הקספרים. קוראים לו 'אדמתי'. ככה התחיל החיבור ויצא משהו ממש יפה. השירים האלה הם לא תמיד על אהבה. מדובר בטקסטים כואבים, נורא רציניים".

אתה בן אדם כואב ועצוב?

"ממש לא. משתדל לא להיות, לפחות".

יש ביניכם פער גילים די גדול, לא?

"כן, למרות שאנחנו חברים טובים ומסתובבים יחד המון. אבל תראי, כל הזמן אמרתי לאורן שזה נורא הזוי שאני בא ומנגן את השירים שלו, כשאני זוכר שכילד הייתי יורד לסיני ושם את הדיסק שלהם באוטו. זה היה היסטרי".

מלבד הקספרים, פוליאקוב מנגן עם מופע האמן של ברזילי, שנקרא: "Sorrow Demons Joy Blizzards", וכן עם בועז בנאי, בנו של גברי בנאי, עוד אחד מיוצאי הגשש. "אני ובועז חברים מגיל אפס. הוא בגיל של אחותי יעל, ובשנים האחרונות נהיינו חברים עוד יותר טובים".

אבא שלו בא להופעות?

"כן וזה מאוד מרגש אותי. אנחנו לוקחים את המוזיקה מאוד ברצינות, וזו לחלוטין השפעה של האבות שלנו".

פולי אהב מוזיקה?

"מאוד. היום אני שומע דברים שהוא ניסה להכניס לי כילד ולא אהבתי, כל מיני מוזיקאים כמו נינו רוטה שעשה את המוזיקה בפסקול של 'הסנדק' ואניו מוריקונה שהלחין את הפסקולים למערבונים הגדולים. אבא היה מתמוגג אם היה יודע שאני מאזין לדברים האלה".

מה עם אלבום סולו שלך?

"אני עובד על אלבום אישי שיכולתי להקליט כבר 20 פעם. אני פשוט מחכה לרגע שבו אהיה שלם. שיבוא לי. בינתיים אני מאוד מבסוט מהמקום שאני נמצא בו".